פרדס רמונים ז ד

פרק רביעי

עוד צנור נמשך מיסוד אל המלכות כי הוא משך הנהר הגדול היוצא מעדני הבינה להשקות הגן וע"י הצנור הזה אוחז במלכות לזווגה לבעלה למעלה ודרך הצנור הזה נטרדה בעונות. ובענין הצנור הזה ראינו בטעמי המצות לבן פרחי במצות לא תעשה שלא לשתות יין נסך, וז"ל שם:
"ב' נקבים יש בברית העליון. האחד - משם משפיע לשכינה שנקרא אותו השפע היוצא מים מתוקים ומשם יוצאים כמה טעמי תורה שנקראו מים שנאמר (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים ואין מים אלא תורה. והנקב השני משפיע לכחות הטומאה ונק' יין נסך וכו'". עכ"ל בקיצור.

הנה מתוך לשונו משמע היות דבריו אלה דברי קבלה. והדברים מוכיחים מצד עצמם כי מבשרי אחזה אלוה. והנה באדם ב' נקבים, האחד להשפיע בנוקבתו להוליד בדומה לו, והשני להוציא הגיעול והמותר. עוד מצינו לו חבר בס' לא נודע שם מחברו אצלנו והוא פי' שיר השירים ופי' פ' תרומה ולשונו בקצת המקומות לשון ארמי, וז"ל בפי' האותיות באות ע'. וכען אית לן להחויא ברזא דע' מקורם מה הוי דיוקנא כך רמז רזין רמיזין טמירין אתגליפו. תחות רתיכא דמלכא קדישא איהי רזא דברית קדישא דקודשא בריך הוא דאתקרי צדיק יסוד עולם ואיהו מבועא דשאיב לבירא קדישא דאיהי מטרוניתא. והנהו תרי ראשין דע' אינהו רזא דהני ב' נקבין דאיכא בפומיה דאמה. ואינון תרין מבועין מבועא דימינא קדישא יניקו דמטרוניתא ומתמן ינקי נביאי וחסידי ותמימי וצדיקי דמתפנקא בגנתא דעדן. ומבועא תנייא יניקו דכתות מסאבותא ומלאכין דמקטרגין בעלמא. ומתמן יניקו דבלעם רשיעא. ומתמן אתי טיבו לרשיעא דמצליחין באורחיהון בעלמא דנן. ועל דא כתיב (איוב לח, יג) וינערו רשעים ממנה עם עי"ן רבתא. דיניקיהון מרישא תניינא דעי"ן עכ"ל.

ודבריו מבוארים היותם עזר לקבלת ן' פרחי שכתבתי למעלה שאמר שביסוד ב' צנורות א' קדוש וא' לסיגים היתוכי זהב.

עוד כתב כדברים האלה בעצמם בפי' אות צדי:
"צ' אית ליה תרין ראשין דרמיז מדת צדיק, והנהו תרין מבועין קדישין חד שפיך ושאיב מתמן למטרוניתא ומתמן מתברכין עלאין ותתאין, כי שם צוה ה' את הברכה וכו'. ומבועא דא דמתמן אתבריאו מלאכין קדישין ואתבריאו כמה נשמתין קדישין. ומבועא תניינא איהו שפיך לסטר שמאלוי דקב"ה, ומתמן יניקו דאשה זרה ואשה מנאפת. ואי זכיין ישראל ההוא מבועא סתים, ופתיח מבועא קדישא דימינא. ואי לאו, אפתח ההוא מבועא דשאיב אשה זרה כחות הטומאה היושבים חוץ לישיבה עליונה שנקראו אחרים וכו'. וממבועא שנית משם יוצאין [יונקין] שדין ורוחין ולילין ומזיקין ורשעים מצד השמאלי וכו'", עכ"ל.

ודבריו מבוארים ומסכימים לענייננו.

ויש לזה קצת הוכחה בזוהר פ' אחרי (ח"ג עד, א) וז"ל:
"ר' יהודא אמר בשעתא דאסגיאו זכאין בעלמא, כנסת ישראל סלקא ריחין טבאין ומתברכא ממלכא קדישא, ואנפהא נהירין. ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא, כביכול כנס"י לא סלקא ריחא, ואטעמת מסטרא אחרא מרירא. כדין כתיב השליך משמים ארץ תפארת ישראל, ואנפהא חשוכאן", עכ"ל.

והכוונה כי בהיות בעולם הזה זכאין וחסידין, אז ע"י מעשיהם הטובים שואבת השכינה מלמעלה בזכותם שפע, והם המים נוקבין דאשדית לקבלא מיין דכורין, כמו שנבאר בשער מהות והנהגה בס"ד. וכן הדבר לענין השפע והברכה. וז"ש "סלקא ריחין" - פי' מעלה ריח מעשה הצדיקים כענין (בראשית כז, כז) "ראה ריח בני כריח שדה", שהריח בו שהיה מהשדה העליון. וכשאין צדיקים בעולם הזה - אין השפע יורד, והמלכות מבקשת מימי החסד ואין. ואז מתעורר כח הדין ע"י תביעות הקליפות ונשפעות דרך הצנור הרע ההוא, ואז היא טועמת מר ממות. וזהו "ואטעמת מסטרא אחרא וכו'" - פי' טועמת מרירות ממקום מרה מהטומאה. ולפי"ז הוכרח היות ביסוד ב' צנורות; אחד לברכה מצד הימין, ואחד למרירות מצד השמאל הנשפע אליה סיגים מצד היתוכי הזהב, והיא מקבלת סיגים מרים.

ולמי שעיני שכל לו והוא ממחצדי חקלא יבין בהקדמה זו ענין חטא בן הישראלית (ויקרא, כד) הנסתם בזוהר וגלוהו ליודעים. ואנו לא נפרש מפני כי כבוד אלקים הסתר דבר. והענין יובן כשתדקדק לשון הזהר בפרשת אמור (ח"ג קו, א) שאמר שם "ה"א בתראה הות נוקבא וכו'". ועם זה הוה מכסה על אמיה וקלל עצמו ח"ו. ואנחנו נברך יה.

וטעם היותו בצדיק ב' נקבים האלו, הוא מפני שצדיק היה המנהיג המשפיע לעליונים ותחתונים, לפנימים ולחצונים, ובו היה תלוי מזון לכל הנבראים ימיניים ושמאליים קודם המיעוט, וגם מדי עלות המלכות אל מקומה הרמתה אל בעלה ששם ביתה יושבת בראש פנה כאשר יתבאר בשער המיעוט - אז יוכרח היות הצדיק זן את העולם. ואז יושפעו הנבראים ע"י ב' נקבים אלו; האחד אל המזון לבני ההיכל, והשני המותר לכלבים. ואם ישאול השואל מי נתן מותר בקדשים, זה יתבאר בשער התמורות. והדברים האלה הקצור בהן יפה לחוס על כבוד המקום: