פרדס רמונים ד י

פרק עשירי

הנה הכונה בפרק זה לבד להעתיק מאמר מהרשב"י ע"ה מגלה ענין המדות בכל פאות הדרוש אשר התעסקנו בפרקים הקודמים. ומתוכו יתבארו קצת המאמרים שהביא רבי דוד להכריח דעתו. וז"ל [הרשב"י] ברעיא מהימנא (פרשת פנחס) (ח"ג רנז, ב):

"פקודא י"ג ק"ש. ואית למנדע דאיהו אקרי חכם בכל מיני חכמות ומבין בכל מיני תבונות וחסיד בכל מיני חסדים וגבור בכל מיני גבורות ויועץ בכל מיני עצות וצדיק בכל מיני צדקות ומלך בכל מיני מלכות עד א"ס (ס״א עד כתר) ועד אין חקר. ובאלין דרגין בחד אקרי רחמן ובחד דיין והכי בכמה דרגין עד אין סוף. אי הכי שנוי אית בין רחמן לדיין? "

"אלא קודם דברא עלמא אקרי הוא בכל אילין דרגין על שם בריין דהוו עתידין להבראות. דאי לאו בריין דעלמא אמאי אתקרי רחום דיין? אלא על שם בריין דעתידין. ובגין דא כל שמהן אינון כנויין דיליה על שום עובדין דיליה. "

"כגוונא דא ברא נשמתא בדיוקנא דיליה דאתקריאת על שם פעולות דילה בכל אבר ואבר דגופא דאתקרי עלמא זעירא. וכגוונא דמרי עלמא אתנהיג בכל בריין ובכל דרא ודרא כפום עובדי [כך נשמתא כפום עובדוי] דכל אבר ואבר. ההוא אבר דעביד ביה פקודא אתקריא נשמתא לגביה חמלה וחסדא חנא ורחמי. ובההוא אבר דעביד ביה עבירה אתקרי נשמתא לגביה דינא וחימה וכעס. אבל לבר מגופא למאן תהי חמלה או אכזריות? אוף הכי מארי עלמא קדם דברא עלמא וברא בריין דיליה - למאן אתקרי רחום וחנון או דיין? אלא כל שמהן דיליה אינון כנויין ולא כנויין, ולא אתקרי בהון אלא על שם בריין דעלמא. "

"ובג"ד כד מארי דרא אינון טבין אקרי לגבייהו י"הוה במדת הרחמים. וכד דרא אינון חייבא איהו איקרי אדני במדת הדין. לכל דרא ולכל בר נש כפום מדה דיליה. אבל לאו דאית ליה מדה ולא שם ידיעא. כגוונא דספיראן - דכל ספירה אית לה שם ידיעא ואית לה מדה וגבול ותחום, ובאילין שמהן מרי עלמא איהו אתפשט ואמליך בהון, ואתקרי בהון ואתכסי בהון, ודר בהון כנשמתא בכל אברין דגופא. ומה רבון עלמין לית ליה שם ידיע ולא אתר ידיע אלא בכל סטרא שלטנותיה - אוף הכי לית לה לנשמתא שם ידיע ולא אתר ידיע בכל גופא אלא בכל סטר שולטנותה ולית אבר פנוי מנה. "

"ובג"ד לית לרשמא לה באתר חד. דאי לאו, חסר שולטנותה בשאר אברים. ולא לאתקרי לה בשמא חד או בתרין או בג' למימר בה דאיהי חכמה ומבינה ואית לה דעת ולא יתיר. דאי עביד הכי הא חסיר לה משאר דרגין. כל שכן למרי עלמא דלית לרשמא ליה באתר ידיעא או לאתקרי ליה בשמהן ידיען או לשנאה ליה בהון או לשלשא ליה בהון כגון דרגא דמרכבתא דאתמר בה קדושה לך ישלשו. דכל דרגין ומרכבות דיליה כולהון משולשין כגון האבות הן הן המרכבה דאינון דמות אריה שור נשר ואינון מרכבה לאדם דאתמר עליה ודמות פניהם פני אדם ומסטרא דנוקבא אינון שלטין על אדם ונוקבא איהו מרכבה לגבייהו ובג"ד אתמר עלה קדושה לך ישלשו. אוף הכי אתוון דאינון אנפין דחיון משולשין כגוונא דא - יה"ו הו"י וה"י - ה' רביעאה קדושה לך ישלשו איהו שלמים דכלהו לאשלמא בהו שם ידו"ד. "

"אבל למריה דכלא לית לשלשא ליה בשמהון ולא באתוון, אלא איהו אקרי בכל שמהן ולית ליה שם ידיע. וכל שם ושם אסהיד עליה. דאיהו אדון על כל עלמין אסהיד עליה אדנ"י. ולית דידעין דאית בר נש דירית תלת מאה ועשר עלמין הה"ד להנחיל אוהבי יש כפום דרגא דיליה דאקרי יש מאין ודא חכמה עלאה. ואית בר נש דלא ירית אלא עלמא חדא כפום דרגא דיליה כמה דאוקימנא כל צדיק וצדיק יש לו עולם בפני עצמו. והכי ירית עלמין כל בר נש דישראל כפום דרגא דיליה לעילא. אבל למרי עלמא לית לרשמא ליה עלמין בחושבן אלא אדון על כל עלמין ואדני קסהיד עליה."

"אוף הכי "

"יהו"ה - מינה תליין כל הויין, ואיהו וכל הוויין דיליה סהדין על מרי עלמא דאיהו הוה קודם כל הוויין ואיהו בתוך כל הויה ואיהו לאחר כל הויה, ודא רזא דסהדי הוויין עליה - היה הוה ויהיה. "
"דינא בהיפוך אתוון אדני. ובגין דא ארז"ל דינא דמלכותא דינא."
"שם אל סהיד על מריה דכלא דלית יכולת לכל שם והויה ודרגא, כ"ש לשאר בריין, פחות מניה. הה"ד וכל דיירי ארעא כלא חשיבין וכמצבייה עביד בחיל שמייא וגו'. "
"אלהים סהיד על אלקות דיליה דאיהו אלהים ואלהי האלהים, ואיהו אלוה על כלא ולית אלוה עליה. "
"צבאות סהיד כמה דאתמר וכמצבייה עביד בחיל שמייא. "
"שדי סהיד עליה דכד איהו אמר לעולמו די עמד בתחומיה וגבוליה ולא אתפשט יתיר, ואוף למיא ורוחא ואשא."

"ואוף הכי כל שם והויה קא סהדין עליה. דכד הוה איהו יחיד קדם דברא עלמא - אמאי הוה איהו צריך לאתקרי בשמהן אילין או בשאר כנויים כגון רחום וחנון ארך אפים וגו' דיין אמיץ חזק וסגיאין? בכל אלין שמהן וכנויין אתקרי על שם כל עלמין ובריין דילהון לאתחזאה שולטנותיה עלייהו. "

"אוף הכי נשמתא על שלטנותא דכל אברין דגופא אמתיל לה לגביה. לאו דאיהי אדמיא ליה איהי בעצמה. דאיהו ברא לה ולית ליה אלהא עליה דברא ליה. ועוד, נשמתא אית לה כמה שנויין ומקרים וסבות דאתקריאו לה, מה דלאו הכי למארי כלא. ובג"ד היא אדמייא לגביה בשולטנותא דילה על כל אברי גופא, אבל לא במלה אחרא"עכ"ל. ומתוכו מתבארים כל חלקי וצדדי הדרוש הנדרש בשער זה.

ועתה רצוננו להאריך בביאורו ובפרטי דבריו מפני רבוי תועלתו. ועוד שמתוכו יתבאר רוב מה שפירשנו בפרקים הקודמים.

ופי' חכם בכל מיני חכמות: מפני שיש בחי' רבות אל החכמה והבינה. והם מיני חכמות כפי שנוי ורבוי הבחינות. ובכולן מתפשט הא"ס כדי לפעול כל הפעולות כי אין בכח המדות לפעול פעולות זולתו.

ואמר עד אין סוף: פי' כי כל פעולותיו אינן כפעולות המדות בעצמן. מפני שפעולות המדות יש להן גבול וסוף כפי השגת כל מדה ומדה בעצם המתפשט לספירות. אבל לעצמות המתפשט לספירות אין סוף לפעולותיו. ומה שלא הזכיר הכתר כלל מפני שאין בכתר מדה ופעולה כלל ואינו אלא כסא והיכל לאין סוף שעל ידו מתפשט האצילות והעצמות בתוך הכלים. והנה הכתר מקור וסבה אל הכלים וא"ס מקור סבה לעצמות. ושתיהן כאחד מתפשטים, מאציל מתלבש בנאצל. ולזה אין לנאצל הראשון פעולה כלל ותחלת הפעולה מחכמה.

ויועץ בכל מיני עצות: היינו בנצח והוד שהן כליות יועצות וע"י השפעת העצה בבית דין העליון והיינו בשתוף הת"ת עמהן שעקר העצה ממנו.

ואמרו דאיהו אתקרי דהיינו ליחס המדות אל עצם האין סוף. וז"ש ובאלין דרגין בחד אתקרי וכו' והיינו שעצם הא"ס נקרא כך ע"י המדות וכמו שיתבאר.

בחד אתקרי רחמן: והכוונה רחמן מצד הימין ודיין מצד השמאל. והיינו השנוי מדין לרחמים ומרחמים לדין. ולזה הקשה איך יהיה השנוי? ויקשה לזה שתים. אחת שהוא בעל התוארים, שנית שהוא בעל השנויים. וא"ת שזהו בבחינת הנבראים. הנה יקשה שקודם בריאת הנבראים לא היה נקרא רחום ודיין. וזה דוחק גדול שנאמר שנתחדשו בו כנויים בהתחדש בני אדם.

ולזה תירץ כי לעולם הכינויים והמדות והשנויים הם מצד בני אדם הנפעלים ממנו על ידי המדות. וגם קודם בריאת הנבראים היה נקרא בכינויים אלה ע"ש המדות הנעלמות בו, כהעלם השלהבת בגחלת, וכהעלם האש באבן החלמיש כאשר נבאר בשער סדר האצילות בע"ה. והיה נקרא רחום ודיין ע"ש שבהתאצל והתפשטות המדות על ידם יפעל הרחמנות והדין.

וז"ש אלא קדם דברא עלמא וכו' דאם לאו בריין וכו': הכריח שאין התוארים מצדו אלא מצד הנבראים מענין התוארים בעצמם וכן השנויים שהרי הכנוים הן דיין ורחום וכיוצא. וכן השנויים מדין לרחמים ומרחמים לדין. והנה הענין הזה בהכרח הוא מצד הנבראים לא מצדו - פי' מצד בחינתו קודם התפשטות האצילות, שאל"כ איך יצדק בו רחום ודיין? למי מרחם ולמי דן? אלא מה אית לך למימר - דלא שייך אלא מצד התפשטות האצילות ובריאת הנבראים, וזה שאמר "דאי לאו בריין בעלמא אמאי אתקרי וכו'".

ובג"ד כל שמהן וכו': פי' תינח שהכרחנו לגבי כנויים דרחום וחנון שהן פעולות יוצאות להזולת, נפעלות ממנו אל זולתו. אבל בענין חכם ונבון ושאר השמות והכנויים שהן עומדים בודדים בעצמם ואינם יוצאים אל זולתו - אין לנו הכרח. ולעולם נאמר שהן בעצמו - וסוף סוף בעל תוארים ושנויים הוא?! ולזה תירץ "ובגין דא" - פי' מאחר שאנו מוכרחים לומר בקצתם שעל ידי התיחדו עם המדות לפעול בבני אדם הם אותם התוארים - אף אנו נאמר כן בכל שאר הכנויים והשמות; כי קצתם גלו על קצתם. וזה שאמר "ובג"ד כל שמהן כו'", עם היותם בודדים, הם כינויים אליו על שם הפעולות.

ואפשר שהכוונה באומרו "על שם עובדין דליה" פירושו ספירותיו שהם מעשיו ועל ידי ספירותיו הם כנוייו. והענין כי קודם התפשטות המדות היה מתחכם בעצמותו וחכמתו בהשגת עצמותו. כי הוא וחכמתו הכל עצם אחד. אמנם נתפשטה חכמתו בכלי החכמה להחכים לזולתו. וכיוצא בזה בבינה. ולעולם המתפשט בחכמה ובינה הוא עצמותו, שהוא מקור החכמה והבינה.

כגוונא דא ברא נשמתא: הרי משל הנשמה שהמשלנו בפ"ד. והוא משל נאות. שאין פעולות גשמיות לנשמה לומר מבחינה זו רואה ומבחינה זו שומעת. ועכ"ז בהצטרפות אל הגוף - תפעל בפעולת הגוף לפי הכנת איבריו; יש אבר שבו רואה ויש אבר שבו שומעת. וכן הענין באין סוף שהוא נשמה לנשמות; בהצטרפו אל המדות יפעלו המדות השנויים ההם מכחו כמו שפועל הגוף מכח הנשמה. וז"ש "ברא נשמתא בדיוקנא דיליה דאתקריאת על שם פעולות דילה" כדפי', כי יתייחסו שמות הפעולות הגשמיות אל הנשמה מפני שבאמצעות צרופה אל הגוף נפעלות הפעולות כדפי'.

ההוא אבר דעביד ביה פיקודא וכו': כל הענין הזה ליחס הדין והרחמים אל הנשמה כענין האין סוף. וזה כי האדם כולל בבריאתו כל הנמצאות כולם; מן הנקודה הראשונה עד תכלית הבריאה והיצירה והעשייה כדכתיב (ישעיה מג, ז) "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". וכנגד הא"ס המתפשט והמאיר והמחייה מראשית כל עד סוף - כך היא הנשמה בגוף. ולכן על ידי הגוף יש לה פעולות, וחוץ מן הגוף אין לה פעולות, כענין האין סוף כדפי'. ולכן אין לזה משל יותר נאות ממשל הנשמה.

וזה שאמר אוף הכי מרי עלמא וכו' אינון כנויין ולא כנויין: פי' הן כנויין מצד הצטרפות אל המדות, ואינן כנויין מצד עצמו. שאין בו לא מדה ולא תואר ולא פעולה.

ובאלין שמהן כו': פי' הם עשר ספירות - עשר שמות. כי השמות הן הספירות, והספירות הן השמות.

איהו אתפשט: היינו התפשטות עצמותו בשמות ובספירות. ואמליך בהון - שאין להם פעולה אלא מצדו. שהוא מולך בהן כרצונו, ועל ידו הוא פעולתם. ואתקרי בהון - כי ע"י כך הוא נקרא בהן. אבל לא שיצדק בו השמות מצד עצמו. אלא מצד שהוא מולך בהן כדפי'. ואתכסי בהון - כי האצילות הוא בסבת התגלות המאציל. והיינו נמי "ואתקרי בהן" שאין לו שם ומקום לקראו או לאמרו אם לא ע"י פעולותיו, וזהו סבת גלויו. וכן הן סבת העלמו וכסויו, כדי שלא יהיה אלקותו נגלה אלא לראוים. ואלו הן מסכים מבדילים בינו ובין התחתונים. וזהו שההתגלות סבת ההעלם, וההעלם סבת ההתגלות.

ודר בהון וכו': היינו שהספירות והשמות הנאצלים הם לבוש אל המאציל כנודע.

ובג"ד לית לרשמא לה וכו' כ"ש למארי עלמא כו': לומר שהוא מתגלה בכתר ובחכמה וכיוצא, שאם כן הוא גורע שולטנותו ופעולותיו.

וז"ש דאי עביד הכי הא חסר לה משאר דרגין. כל שכן למארי עלמא כו': וקשה שהרי בכמה מקומות מהזוהר משמע, כשמסתלק השגחתו מהמדות העולם אבד וכלה כרגע. ולפי דבריו הרי בעת הסתלקו הוא חסר שלטנותיה. ואין לומר כי לחסר שלטנותיה ולסלק השגחתו לעולם הוא דאמרן דאין ראוי, אבל לפי שעה אפשר שהוא מסלק השגחתו -- משום דא"כ סוף סוף הרי בעת ההיא יחוייב חסרון חלילה. שהרי כשסלק השגחתו מהמלכות מפני שהיא פועלת דין א"כ הרי לא יקרא מלך, ונמצא האלקות חסר כנוי המלכות. וזה אינו ראוי - שאין לו שנוי לא תוספת ולא גרעון בכנוייו ומדותיו מהטעם והעיקר הגדול שהוא "י' ולא תשע, י' ולא י"א". ומזה הטעם אסור לנו להוסיף על (העצמות) [הספירות] ולא לגרוע מהם, מפני שהם אברי תמונה עליונה. ובתוספת האברים נמצא מוסיף על נשמתן. וכן כאשר יחסר א' מהן חלילה וחס.

אלא ודאי זה אינו תירוץ. ועיקר התירוץ הוא כמו שנבאר בשער מהות והנהגה פ"ג כי מיני השפע הם ג'. והראשון הוא התמידי אשר לא יחסר ולא יעדיף. והוא עצמות המתפשט שהוא מחיה את המדה, כי אפי' תתלבש המדה ההיא בדין חזק לעולם לא יחסר [שפעה התמידי], שאל"כ אפי' בדין לא היתה פועלת אלא היתה ככלי אין חפץ בו והיה כלא היה ח"ו. אלא מצד נשמתה השופע בה תמיד היא פועלת הכל. אמנם התגבורת המתגבר על הענין הזה כדי להעלות המדה ולהגדילה ולהשוותה אל העליונה וכיוצא בזה - זהו שמסתלק לפעמים ח"ו. וזהו שפי' בשער הנזכר בענין ג' מיני שפע. מה שאין כן במדות. שיש מדה שמתפשטת אורה עד מקום פלוני, ויש עד מקום פלוני וכדמסיק שיש מרכבה מרובעת ויש מרכבה משולשת. אבל בא"ס לאו הכי אלא בכל איהו, וכדמפרש "איהו איקרי בכל שמהן", מפני שכולם שואבים ממנו ואין להם מציאות זולתו. ועכ"ז אין השמות נקנין בו. וז"ש ולית ליה שם ידיע. או ירצה שאין לו שם מיוחד אלא הוא מתפשט בכולן וכדמסיק.

דאית בר נש דירית וכו': הכוונה אל הנשמה שאינה שוה אל האין סוף חלילה וחס. כי למעלה יש נשמה שנוחלת י"ש עולמות והיא החכמה, דהיינו הנשמה שזכתה לעלות אל המדרגה ההיא. ויש נשמה שאינה זוכה אלא כנגד הצדיק יסוד עולם, ואין לה אלא עולם אחד, והיינו בסוד כללות המדות. כי בערך כאו"א מחלק כללות היסוד יש אל הנשמה י"ש כלליות ובחינות.

והנה הנשמה יש לה חשבון י"ש עולמות שהיא מתפשטת בהן. אבל אין סוף נקרא אדנ"י פי' אדון לכל מציאות עולמות עד אין סוף. וזה הוראות שם אדנות. ושם בן ד' מורה על שהוא היה קודם כל הויה, פי' שהוא מהות ההויות והוא סבת הקודם אליהם כקדימת העילה לעלול. ואיהו בתוך כל הויה, הוא סבת כל הויה וקיומה וחיותה, וזולתו אין לה מציאות. והוא נשמת ההויות וקיומן. ואיהו לאחר כל הויה, היינו שהוא אחריתם לעת יאסוף רוחו ונשמתו אליו. נמצא שהוא נשמת כל ההויות והוא קיומם והוא סוף כל ההויות.

ודא רזא דסהדין הוויין עליה היה כו': פי' שם בן ד' כולל הי"ה הו"ה ויהי"ה כי ג' תיבות אלו מצטרפים מאותיות השם. וזהו סוד בן י"ב המצורף שנבאר אותו בשער פרטי השמות בפ"ט.

אל סהיד וכו': היינו שלשון אל הוא לשון כח וחוזק כמו "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל יז, יג), וכן "צדקתך כהררי אל" (תהלים לו, ז) וכיוצא בהם רבים.

אלקים סהיד וכו': וע"ש שהוא אלוה על כל הנאצלים נקרא אלהים שהוא קרוב ללשון רבים. וזהו שדקדק בלשונו באמרו "דאיהו אלקים ואלקי האלקים".

צבאות סהיד וכו': פי' כי הוא נקרא צבאות מפני שהוא שר על כל צבאות לעשות בהם כרצונו כדכתיב (דניאל ד, לב) "וכמצבייה וכו'".

שדי וכו': מורה שאמר לעולם די, דהיינו עולם התחתון יסוד הארץ וכן לשאר היסודות.

ומאריך כל זה להורות שכל השמות אינם אלא מצד הפעולות הנמשכות ממנו לצורך הנבראים. אמנם מצד בחינת עצמותו אין צורך לשמות כלל, ואינו בו לא שמות משמות הקדש כל שכן כינויין שהם ממש מורים על פעולות כדמפרש ואזיל.

עד כאן הגיע דעתנו בדרוש הזה הנחמד כפי הנשפע עלינו מן השמים. ומהמרומם על כל ברכה ותהלה נשאל הסליחה והכפרה על פתיחת דלתי שפתינו, כי הכל לכבודו ולכבוד שמו.

ונכלל השער הזה. ואחרי אשר עד כה עזרנו ה' - נוסעים אנחנו אל שער סדר האצילות בס"ד: