פוקד עַקָרִים/ב

<< · פוקד עַקָרִים · ב · >>

[א] ועל כן קורין פרשת 'וה' פקד' בראש השנה שהוא יום הרת עולם, ההריון והפקידה של כלל העולם כולו, היינו ראשית המחשבה והרצון שיהיו נבראים צבאו ופקודיו והש"י יהיה פקיד עליהם ומשגיח ופוקד פקודיו, ומי לא נפקד כיום הזה לפניו, כי אז הוא יום הפיקוד וההשגחה על כל נבראיו כמו שבאותו יום היתה התחלת הבריאה במעשה בראשית, ועל כן בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה. וגבי רחל וחנה נאמר לשון זכירה, ובראש השנה [לב ב] יש פלוגתא אי פקדונות כזכרונות, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כי הפקידה גם היא לשון זכירה אלא שהוא מוסיף עליו בהשגחה יתירה ובאיכות, ולעומת זה לשון זכירה מוסיף עליו בכמות והמשך הזמן, וכמו שכתב מהרש"א בחדושי אגדות שם דפקידה לשעה וזכירה לדורות יעוין שם. והיינו דידוע דבמוח יש חדר הזכרון ששם חקוקים ורשומים כל הדברים שהם בזכרון אצלו. ומלתא דלא רמיא ששוכחה, נמחק חקיקתו מאותו חדר וספר הזכרון. אבל כשמשים על לב לזוכרו הרי זכור ועומד אצלו, דנשאר חקוק במחשבתו ואף כשאינו זוכרו באותה שעה, על כרחך עדיין רישומו קיים וניכר במוחו, שהרי אלו רצה היה זוכרו.

[ב] ועיקר ראש השנה נקרא יום הזכרון, שמצד הזה הוא הראש לשנה שממנו יהיה נמשך ההשפעה לכל השנה. וההמשכה הוא על ידי הזכירה והעלאת הזכרון לטובה הוא המשכת שפע ההשגחה באיכות שזהו ענין הפקידה. ואמרו ז"ל (שם לד ב) במה בשופר. כידוע דאין כחם של ישראל אלא בפיהם (במדב"ר כ' ז', ומדרש תהלים כ"ב כ'. ומכילתא בשלח ב', וזה"ק וישלח קע"ח א' וש"מ) שהוא הקל קול יעקב, שני קולות שאמרו ז"ל (בפתיחתא דאיכה רבתי ב') בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. היינו קול תפלה הרמוז במלת הקל חסר 'ו' בלשון הכתוב, ובתוספת ה'ה' הרומזת לתפלה כנודע. וקול מלא 'ו' רומז לקול תורה, כידוע דה'ו' רומזת על זה (עיין בזה"ק ויגש רי רע"א וריש ויקרא). והשופר הוא רומז התעוררות קול שופר דמתן תורה, שהוא הקול תורה שיש בזרע יעקב, ועל ידי זה הוא התפשטות השגחתו יתברך עליהם לטובה. ועל כן קריאת התורה לדברי הכל בפקדונות. וגם שרה זכתה לזה על ידי קול תורה הרמוז ב'ו' דוה', כי התחלת התורה מאברהם אבינו ע"ה, כמו שאמרו ז"ל (בע"ז ט א) דהתחלת שני אלפים תורה מואת הנפש אשר עשו בחרן, וגם שרה בכלל משמעות עשו לשון רבים, וכמו שאמרו ז"ל (בר"ר פד ד) שרה מגיירת הנשים. ולא מצינו בתורה בהדיא שנתפללו על בנים כביצחק וברחל דכתיב וישמע אליה אלקים ובחנה, ובזוהר תולדות [קלז רע"ב] דאברהם לא צלי כו' עיין שם [אך מצאתי בתנא דבי אליהו רבה פרק י"ח מפורש דאברהם ושרה שהרבו רחמים, יעויין שם וכן משמע ביבמות ס"ד סוף עמוד א' עיין שם וצריך עיון].

[ג] ונראה לי כי עיקר ישועתה היה על ידי קול התורה שהיא הדפוס של מעשה בראשית (כמ"ש בריש בר"ר). ועל ידי זה היא חזרת כל הבריאה לתחלתה שיהיה בלא קלקול. כמו דרך משל יוצר כלי חרס שנתקלקל בידו - מחזיר לדפוסו ומוציאו כראוי. וכל הבריאה היתה בשביל ישראל שיקבלו התורה (רש"י בראשית א לא ותנחומא בראשית א) ועל ידי זה הוא כל ההשגחה בנבראים, ולא עשה כן לכל גוי, ועל כן נאמר ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה. בך דייקא ולא בעמים, דאין להם שייכות לתורה ולדפוס מעשה בראשית ואינם בכלל אדם (כמ"ש ביבמות סא א וש"מ) שנברא במעשה בראשית כלל. על כן בהם העקרות ראוי בטבע הבריאה, דאדרבא כל הוייתם הוא יציאה מסדר הבריאה שקבע הש"י. מה שאין כן זרע ישראל שומרי תורתו שהם מקיימין הבריאה כרצון הש"י, אין ראוי להיות אצלם כלל יציאה מסדר הבריאה. על כן עיקר התחלת פיקוד עקרות התחיל באברהם אבינו ע"ה, משהתחיל כח התורה להתגלות בעולם.

[ד] ולפי שיש בשמירת תורה והעסק בה מה שהוא מצות אנשים מלומדה, דעל זה אמרו במדרש איכה (ריש פתיחתא ב) ולואי אותי עזבו ותורתי שמרו, המאור שבה מחזירם למוטב. דאפשר להיות שומר תורה ועם כל זה צריך עדיין חזרה למוטב, שתכליתו הוא הדביקות באלקים חיים וההגעה לידיעת אנכי ה' אלקיך, שזהו המכוון של כל התורה כולה. ורק בעולם הזה שהוא עולם הגופני שהכל בלבושים הגופנים וכתנות עור תחת אור (עיין בבר"ר כ יב), ואור השי"ת בהעלם תוך לבושים, על כן גם התורה כולה בלבושים שהם מעשה המצות וכתנות עור של הקלף שבו גנוז אור התורה שבכתב שעליו ועל ידי הלבושים יוכל להיות לו אחיזה בפנימיות האור, אבל אפשר גם כן שישתקע בלבושים ועשיית מצות גולמות ולא יזכור העיקר, דהיינו עשיית הדברים לשם פעלו ולהתדבק על ידי זה בהש"י, דעל זה נאמר למה זה מחיר וגו' ולב אין. שדרשוהו ביומא (עב ב) על מי שיש בו תורה ולא יראת שמים. היינו הכרת הלב דשויתי ה' לנגדי תמיד, דעל ידי זה תבוא היראה כמו שכתבו [בהג"ה דריש אורח חיים]. וזה אותי עזבו שעזב מזכרונו, וכן הש"י עוזבו מזכרונו, ועל זה הוא הקול תפלה בעבודה שבלב כעומד לפני המלך, ועל ידי זה מתדבק בהש"י, שזהו הוראת תפלה לשון דבקות, ובזה הוא המשכת הזכרון, ועל כן בתפלה מזכירין רק זכרונות. ולרבי יוסי גם פקדונות כזכרונות משום דסוף סוף המאור מחזיר למוטב, ועל ידי האור דלפי שעה, על כל פנים דלא ימלט שהתורה לא תאיר בקרבו, והאור הוא בתורה אור זוכה שידחה הרבה מן החושך עד שיקבע בלב לזכור תמיד. והלכה כותיה, שכן הוא האמת כפי התורה, אלא שמכל מקום נהוג עלמא כרבי יהודא כמו שכתב הרא"ש (ר"ה ד ג), ודבריו אמת כפי מנהגו של עולם התמידי, שעדיין לא נתגלה ההחזרה למוטב בפקדונות אעפ"י שהאור חזק בהשגחה יתירה - הוא רק לפי שעה והזכרון הוא בהעלם.

[ה] ואברהם ושרה פתחו שער הפקידה, דעיקר פקידת העקרים די בפקידה לבד לפי שעה של הריון, דשוב אח"כ עולם כמנהגו נוהג להיות ההרה יולדת ומגדלת. אבל באמת עדיין צריך גם לזה ישועת הש"י שתלד בן קיימא ושיגדל, וכדרך שאמרה השונמית לאלישע הלא אמרתי לא תשלה אותי (מלכים ב' ד כב). כי מוטב היה לה שלא ילדה. ונאמר שניהם יחד בפרשת משפטים, לא תהיה משכלה ועקרה בארצך. והקדים משכלה לפי שצערה גדול יותר, וגם זה תלוי מצד האבות שיזכו לבנים בני קיימא. וסיים את מספר ימיך אמלא. שלא יהיה ח"ו הם חילופם וגם בהולדה יש פעמים ח"ו כן כברחל בלידת בנימין, וכרב חנין במועד קטן (כה ב). על כן אמר שהם ימלאו ימיהם ושנותיהם הקצובים, וברכת ה' בנים - יזכו על ידי דאת אימתי אשלח לפניך. שיזכו ליראת שמים, וכי כן יבורך גבר ירא ה' בשכר פרי הבטן. והמותי את כל העם וגו' - דלפעמים יש שיצטרך לחילופים, ועל זה נאמר ואתן אדם תחתיך ולאומים וגו' (ישעיהו מג ד). ועל דרך זה גם כן שמעתי דעצירת כל רחם לבית אבימלך היתה הגורם לפקידת שרה, דכך היתה ישועתה צריכה לבוא על ידי שיתנו אדם תחתיה, ואבימלך לא יכול ליזקק לה ואז לקח אברהם הכח וגבורה של אבימלך, ומזה נמשך מה שאמרו ליצני הדור מאבימלך נתעברה שרה כך שמעתי. והנה זהו שורש התחלת ישועה זו דפקידת עקרים בתחלת בנין אומה הישראלית, שכל הפקידות לדורות נמשך מזה, ודאי הכל הוא על דרך זה. ועל כן הקדים גם כן ברוך תהיה מכל העמים ללא יהיה בך עקר. היינו שתקח ברכה מכל העמים ומשלהם. ושם סיים גם כן והסיר ה' ממך כל חולי וגו' ונתנם בכל שונאך. היינו להוציא ממשכלה צריך לפעמים לבוא החולי ח"ו על האבות. ומדוה מצרים היינו שיכול בכורים, אבל הש"י פדה בכורי ישראל בבכורי מצרים, וכן בכל דור יתנם בכל שונאך והם יהיו תחתיך. וברכת פרו ורבו נאמר גם כן על שני עניינים אלו, פרו על עיקר הולדת הפרי, ורבו על הרבוי שעל ידי הפריה, שלא יהיה משכלה ח"ו. ועל כן צריך גם הזכירה, שזהו המשכת השגחתו יתברך לדורות עולם.

[ו] וגבי לידת יצחק לא נאמר זכירה בפועל בלשון הכתוב רק כאשר אמר, היינו שכבר הובטח כי ביצחק יקרא לך זרע. כי דרגא דיצחק הוא למעלה ממדרגת הזכירה, כמו שאמרו ז"ל (בתו"כ בחקותי ב ח. ורש"י ויקרא כו מב) על פסוק וזכרתי את בריתי. דביצחק לא כתיב זכירה דאפרו צבור ומונח. היינו דזכירה שייך על דבר שאינו לפניו, מה שאין כן במה שלפניו ונוכח עיניו, ודרגא דיצחק דמחוי להו הקב"ה בעינייהו, כמו שאמרו בפרק רבי עקיבא (שבת פט, ב). היינו על ידי תוקף היראה זוכה לראיה דה' לנגדי תמיד ונוכח עיניו, וכך הוא נוכח עיני השי"ת דה' צילך כידוע, ולא שייך גבי זכירה כלל. ולפי שגילוי דבר זה הוא רק לעתיד, שנאמר כי עין בעין יראו וגו' (ישעיהו נב ח). אבל בעולם הזה התגלות כזה נעלם, על כן היה צווי העקידה שהוא היפך הבטחת ביצחק יקרא וגו', ורבותינו ז"ל אמרו דפרחה נפשו בשעת עקידה וחזרה לו, היינו דהשגה כזו אין לה מציאות בעולם הזה כלל, ולשלימות השגה זו הגיע בשעת עקידה, ומאז והלאה הוא דאפרו צבור. ועל זה הוא העקידה ופריחת נפשו, שדבר זה עולה כולו כליל להש"י ואין לו שייכות מציאות בעולם הזה הגופני. וזהו גם כן העלם מלת זכירה בפועל בלידתו ורק ברמז, דכאשר אמר דסוף סוף הבטחתו יתברך אמת כי ביצחק וגו', ורבותינו ז"ל אמרו (בר"ר סה י) דמאז כהו עיניו על ידי שראה מלאכים, היינו דנעלם מעיניו חיזו דהאי עלמא על ידי שזכה להשיג הראייה האמיתית דעין בעין וגו'. ועל ידי זה זכה דייחד הש"י שמו עליו בחייו, ומשום דנחשב כמת וכנסתלק מהאי עלמא על ידי זה תיכף משעת עקידה, ועל ידי זה חזרה נפשו ומה שנאמר בתורה כי זקן יצחק ותכהינה עיניו. היינו אז כהו גם מראות ראיה גופנית, להכיר בין יעקב לעשיו, שזהו ראיה דההוא עלמא. ודבר זה היה על ידי עשן עבודה זרה דנשי עשו (שם, ד) וכל הטעמים שאמרו רבותינו ז"ל בזה אמת.

[ז] וגם חבקוק בנה של שונמית שאמר ה' שמעתי שמעך יראתי. זכה גם כן לראיה בגימטריה של שמו, והוא מסטרא דיצחק כידוע בזוהר (בשלח מד-מה וש"מ). דעל כן מת היינו שחיים כאלו אין לו מציאות בעולם הזה עד שהוצרך אלישע לשים פיו על פיו כו', להמשיך לו מחיים שלו שזה יהיה מלבוש לחיותו להעלימו בעולם הזה, ובזה יהיה לו מציאות בעולם הזה, ולפי שהיא היתה דחיל מרבנן, דהשכר חתני רבנן כמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת כג ב). כי מדת היראה היא סטרא דנוקבא, אשה יראת ה' כנודע, ורק מאן דרחים הוי ליה בנין, והיא דחלה כמו שנאמר הנה חרדת אלינו את כל החרדה. ועל כן ותעמוד בפתח הוא היראה שהיא השער לה' אשר צדיקים יבואו בו כנודע, וכן בפשוטו מפני היראה עומד בפתח כי ירא מגשת אליו. על כן הבטיחה רק את חובקת בן לחבוק לבד, דבן בתוקף יראה בזה הראוי לאשה יראת ה', אי אפשר להתקיים בעולם הזה. ועל כן אמרה לו אל תכזב, שאינה רוצה דבר הפוסק כמים אשר יכזבו מימיו. וזכתה לזה שלא היה דבר הפוסק אלא שהוצרך ללבוש של אלישע, ולפי שבזכותו היה לה דכפי המשפט היתה ראויה רק לבת וחתני רבנן.

[ח] אבל שרה היתה רחמי רבנן כמדתו של אברהם אבינו ע"ה במדת האהבה, אלא שנטפלה אליה היראה מסטרא דנוקבא, ומכל מקום עדיין לא נתגלית שלימות מדת היראה עדיין כלל בעולם עד שלא נברא יצחק מצד עצמו שהיה אב העולם, הוא שחפר ומצא שורש מדת היראה בשלימותה, וכשנשלמה מדריגתו בשעת העקידה, אז נשלם גם כן מדריגת שרה ושלמו ימיה אז. ושלא נחשוב כי מיתתה אז היתה להצלת יצחק שהיתה היא חילופו, על כן נאמר ויהיו חיי שרה וגו' שני חיי שרה. שהימים הללו היו שני חייה, שנמלאו ימיה ולא נחסרו כלל. ועל זה אמרו גם כן בבראשית רבה (נח א) על זה פסוק יודע ה' ימי תמימים. ששנותיהם תמימים עיין שם. ועל כן ענין הזכירה לא נתפרש בשרה רק הפקידה, והשער הזה הוא שנפתח ונתגלה אז.

[ט] וכל ספור הבא בתנ"ך הוא מפתיחת שער של ישועה חדש שנתחדש לאותו צדיק ונפתח על ידו. ועל כן ברחל וחנה לא נזכר עוד הפקידה שכבר נפתח על ידי שרה, רק הזכירה דלא נתגלה עדיין בשרה כי לא הוצרך ביצחק. והוא חלוק לשניים, דברחל נאמר שם אלקים, כי ישועתה היתה על ידי נתינת לאומים תחתיה עשו ואלופיו, דעל ידי לידת יוסף שהוא שטנו של עשו, נעשה בית עשו לקש ובית יוסף להבה - תלהטם (כמ"ש בב"ב קכג ב ובר"ר עג ז) וזהו עיקר מדת הדין המתגלגלת בעולם הוא רק לעשות הדין ברשעים, זרע עשו ועמלק דכתיב ביה ולא ירא אלקים. שיפול ביד יוסף דכתיב ביה את האלקים אני ירא. כמו שאמרו ז"ל (שמו"ר כו ג), ועל כן זכירתה וכל המשכת חיות יוסף וזרעו הוא משום זה, ונפתח בזה שער הזכירה על ידי לאומים תחתיו. וזהו השער הראוי כפי משפט התורה להיות ברוך מכל העמים, שזהו משפט התורה שבכתב שהיא הדפוס של מעשה בראשית כפי מה שהיתה תחלת הבריאה, ואלמלא זכו ישראל לא נתנה להם אלא התורה וספר יהושע בלבד כמו שאמרו בנדרים (כב ב).

[י] וכל שאר הנ"ך וכל שכן תורה שבעל פה הוא מצד הקלקולים ורוב כעס הוצרכו לרוב חכמה, ועל ידי הקלקולים מגיע פעמים המשפט להיות החילופים ח"ו בישראל עצמם, וכמו שהיה בחנה שהיתה פנינה תחתיה כמו שאמרו ז"ל (במדרש שמואל ה י. וברש"י שם ב ה. ובפסיקתא מד ז) על פסוק עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה. והוא על ידי רוב כעס דכעסתה צרתה בעבור הרעימה, ואע"פ שהיא לשם שמים נתכונה (כמ"ש בב"ב טז א), מכל מקום סביביו נשערה מאד (כמ"ש ביבמות קכא ב). הוצרכה לסבול עונש בעד שצערתה לפי שעה, ואע"פ שהיה לטובתה באמת בסוף, וכמו הגונב על מנת לשלם תשלומי כפל דאסור (ב"ק סא ב), וכל דקדוקיו עם הצדיקים ועם כלל זרע ישראל - הכל הוא כאשר ייסר איש את בנו וגו', שהוא מצד הרחמנות כרחם אב על בנים, כמו העושה איזה צער לרפואה, וכמו שנאמר כי אתכם ידעתי וגו' על כן אפקוד וגו'. וברחמיה מסיק ליה כמו שאמרו בפרק קמא דעבודה זרה (ד א) דידעתי מלשון מודע לאישה. דרצונו לומר אוהב, על כן אפקוד בפקידה והשגחה, לא בסילוק ההשגחה, ועל ידי המסירה לדרך הטבע שהיא בגמטריה שם אלקים שבו נידונים אומות העולם, מה שאין כן אצל בני ישראל נאמר כי ה' הוגה. וכן כמה פעמים בספר איכה שם הוי"ה שהכל ברחמים גמורים. וכן בחנה נאמר ויזכרה ה'. שם הוי"ה ולא נזכר שמה כברחל רק ויזכרה בהעלם, לפי שמכל מקום נגרם עונש על ידה לפנינה שהיתה גם כן צדקת. וכמו שמצינו ברשעים, בלוט נאמר אל תבט אחריך. לפי שהיה רשע כמותם. כך גם כן בצדיקים. כששניהם צדיקים והקב"ה עוזר לאחד והאחר נשפל, על ידי זה יש מקום למדת הדין לקטרג, וצריך להעלים את עצמו מפני המקטרגים, וכדרך שנאמר במצרים ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וגו'. לפי שהיו הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. ועל כן לא נזכר שמה. וגם לפי שכל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, כמו שאמרו בשבת (קמט ב). ולפי שבזכירה זו נענשה פנינה על ידה, וזכירת שמה היא - הוא ההכנסה למחיצתו יתברך ולחדרי מוח הזכרון שלמעלה כביכול, על כן לא כתיב שמה רק הוזכרה דרך העלם.

[יא] וזה פתיחת שער חדש שלא היה ברחל, שהיתה הזכירה בהתגלות שמה, ועל ידי שם אלקים שזהו משפט התורה שבכתב השייך להם מצד שהם אבות העולם ושורש הבריאה, ובמטתו של יעקב אבינו ע"ה שהיתה שלימה ואין שום פסולת בשבטים עצמן כלל, דכבר יצא כל הסריות בזרע עשו, וכל מי שנושע לדורות על דרך זה בנתינת לאומים תחתיו הוא הישועה שנפתח כבר על ידי רחל אמנו, ונקל לכל זרע יעקב להשיגו שכולם נקראו על שם זרע רחל עקרת הבית שארית יוסף. והיינו כשמבקש סתם לבנים מצד עצמו שרוצה לפרות ולרבות, וכמו שאמרה רחל ואם אין מתה אנכי, דמי שאין לו בנים חשוב כמת. ודבר זה הוא החשק של איש הישראלי, כאשר שמעתי על מה שאמרו (גיטין נז ב) מבני בניו של המן למדו תורה. דהוא על ידי שהחייהו שאול לאגג אותה לילה, כמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (כ' וכ"ד) דנצטער אגג שלא יכלה זרעו, ובשכר זה יצא ממנו המן עיין שם. ושמעתי דדבר זה הוא חשק וצער של זרע ישראל, כי העמים אין מצטערים כלל בכליון זרעם, שחוששים הם להנאת עצמם לבד, ודבר זה היה מצד השורש שהיה בו בבני בניו של המן שיצאו ונדבקו בישראל. [וזהו שכרו - יציאת המן שבו היה גילוי כח יציאת בני בניו, דעל כן נקראו על שמו - בני בניו של המן] וכך האמת כאשר ראיתי במוסרי הפילוסופים שהם חכמי אומות העולם ובמאמרים המסולתים והמשובחים שבהם נמצא מאמר החכם - "רוב הבנים רקב הממון". והנה כל חכמתם למאס ברבוי בנים מפני שיחסר ממונו על ידי זה. ואף המן שהיה גנוז בו השורש דבני בניו שלמדו תורה ונתפאר ברוב בניו, עם כל זה הקדים כבוד עשרו, דלולי זה לא היה אצלו רבוי הבנים התפארות כלל. וקדמוני המתפלספים מבני ישראל העתיקו מאמר חכם אומות העולם הנזכר כאלו הוא דבר חכמה באמת, ובאמת זהו מדתן של עכו"ם, מה שאין כן אצל בני ישראל הם משתוקקים לרוב בנים ולא ידאגו כלל מאין יפרנסום, שיקוו להש"י דיהיב מזוני לכל איש די מחסורו. ואדרבא העניים משתעשעים בבניהם יותר, וכמו שאמרו ז"ל במועד קטן (כד ב) ובמסכת שמחות (ג ד) דמצטערים במיתתם יותר לפי שאין להם שעשוע אחר. ועל כן כאשר צעקת איש הישראלי לבנים הוא מצד הזה מצד עצמו, שאין חפץ בכל שעשועי העולם שהם אצלו כלא ונחשב כמת בלא בנים, כאשר הוא אצל איש הישראלי, אז המשפט לתת לאומים תחתיו שהם אין חפצים בזה כלל רק בשעשועי והנאת עצמם.

[יב] ועל כן זכתה רחל ליוסף שבו הוא שורש כח הפריה ורביה דוידגו לרוב, וכן עיקר שם אפרים כי הפרני וגו'. וכן אמרו בני יוסף ליהושע ואני עם רב עד אשר - עד כה ברכני ה' (יהושע יז יד). שבו שרש כח הריבוי הראוי לזרע ישראל, שזכתה לו רחל על ידי צעקתה להש"י על זה במילוי חסרונה, ועל כן קראתו יוסף לומר יוסף ה' לי בן אחר. כי לא נסתפקה בו עדיין, שעדיין לא נשקע חשקה שחשקה לרבוי בנים. ואע"פ שהוא לבדו די לשטנו של עשו וכל הריבוי יצא ממנו, מכל מקום אחר שכבר יצתה מחזקת עקרה אין צריך עוד ללאומים תחתיה, לפי שבשתי פעמים הויא חזקה, על כן בקשה רק על בן אחר, שבזה צריכה לתפלה עדיין, ושוב אח"כ ודאי תהיה יולדת והולכת ככל הנשים. אבל נצנצה רוח הקודש דהיתה ראויה רק לבן אחר, וגם זה בצאת נפשה בלידתו, כי היא היתה עקרה באמת, וכל לידה היתה על ידי פקידה פרטית, ואף לידת בנימין היתה לגבי יעקב פקידת ישועה מימינו וחסדו של הש"י להוליד עוד שבט בישראל. אבל היא קראתו בן אוני וצערה, ואין זה פתיחת שער של ישועה כלל, שאין האדם מבקש בן שהוא יצטרך למות ח"ו על ידי זה בלא עתו רק שיולדו במלאות שנותיו.

[יג] אבל היא גרמה לנפשה, דאע"פ שעיקר מבוקשה היה על ידי דותרא רחל כי לא ילדה, שנצטערה על זה לבד והוא העיקר והקודם, מכל מקום נאמר גם כן ותקנא רחל באחותה. שגם הקנאה נטפל לה. וזה הביא עליה חרון אף דיעקב, כי הקנאה והכעס שרש אחד להם, ומצד היצר דרציחה שכיחא בגלעד ושכם (כמ"ש במכות י א) שבחלקו של יוסף, אע"פ שהוא באמת נחלת עשו דעל חרבו יחיה שזה חיותו. אבל אצל בני ישראל אדרבא זה היפך חיותם, דהקנאה מוציא את האדם מן העולם (כמשנה אבות ד כא). ועל כן משיח בן יוסף יהרג וחיים יזכה רק משיח בן דוד דמזרעא דלאה. אבל מכל מקום יש רוגזא דרבנן דטב (כמ"ש בזה"ק ח"ב קפב ב) וצורבא מרבנן דרתח דאורייתא מרתחא ליה (כמ"ש תענית ד א). וזהו קנאת רחל שהיתה קנאת סופרים דתרבה חכמה (ב"ב כא א) הבא על ידי רוב כעס ורוגזיה דיעקב, דאורייתא מרתחא ליה, שהוא שורש התורה אמת ליעקב. ומכל מקום השי"ת אוהב משפט, ומצד הקנאה ניתן לה בן בנטילת נפשה, כמדת החומד את שאין שלו, דשלו נטלו ממנו כמו שאמרו בסוטה (ט סע"א). והיא ח"ו לא חמדה את שאין שלה, ועל כן ניתן לה מה שחמדה וילדה בנימין, אבל מכל מקום הקב"ה מדקדק עם הצדיקים, ועל הקנאה הגיע לה העונש דנטילת נפשה.

[יד] וחנה לא נתקנאה עוד בצרתה ולא חמדה גם כן לבנים מעצמה, כי ידעה ההלכה דאשה אין מצווה על פריה ורביה, והיתה מסתפקת עצמה בהבטחת אלקנה אנכי טוב לך מעשרה בנים, שהוא יהיה החוטרא לידה ומרא לקבורה לולי שכעסתה צרתה. וזה שאמרה ראה תראה בעוני אמתך, שמתוך העינוי והצער של צרתה ביקשה ואף שהיא לא נתקנאה בה כלל לבקש את שאינו שלה - צרתה הצירה לה להרעימה והרגישה דחשק זה אינו כחשקה של רחל שיהיה המשפט לתת לאומים תחתיה ולא רצתה גם כן בעונש חברתה על ידה על כן התחכמה לפתוח שער חדש בקריאת שם צבאות דאמרו ז"ל (ברכות לא ב) שלא היה אדם שקראו כן עד שבאה חנה. וידוע דמשם זה הוא יניקת הנביאים ועל כן זכתה להוליד שמואל שנקרא בדברי רבותינו ז"ל רבן של כל הנביאים כי עד ימיו אין חזון נפרץ. וכן שלשלת התורה שאמרו בריש אבות וזקינים לנביאים היינו משמואל ואילך הוא התחלת הנהגת הנביאים וכל דורות השופטים שעד ימיו הם דורות הזקינים. וחנה עצמה זכתה גם כן להיות משבע נביאות שהיא פתחה שער זה דיניקת הנביאים ומשדיה ינק שמואל.

[טו] דענין הנבואה בדורות הנביאים הוא התייחדות נפשות פרטיות שזכו לנבואה דלא כל אדם זוכה לזה וכמו שנאמר (דברים יח טו) נביא מקרבך וגו' יקים וגו' - אותו (שהש"י) מקימו. וכן אמרו ז"ל (במדרש שמואל ג ד. וברש"י שם א כג) דהיתה בת קול מפוצצת קודם דעתיד שמואל להולד כי הנביא היה מוכן לכך בתחלת היצירה מה שהש"י הקים נפש זה לנביא וכמו שנאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך נביא לגוים נתתיך (ירמיהו א ה). ואע"פ שהבחירה ביד האדם היינו דבידו להיות אח"כ נביא שקר ומנביאי הבעל ועבודה זרה וכמו שנאמר כי יקום בקרבך נביא וגו' (דברים יג ב) שגם הוא נקרא נביא סתם ויש בו כח הנבואה. אלא שהוא יקום מעצמו ולא נקרא שהקדוש ברוך הוא מקימו עוד כי האלקים עשה את האדם ישר ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין ומפי עליון לא תצא הרעות רק נקרא על שם עצמו. ומכל מקום כח הנבואה שבו ביצירה לא אבד וכן הוא ברמב"ן על התורה מענין הכח שבמקצת נפשות הנקרא בלשון עמים כיהון עיין שם. וכך קבלתי שיש במקצת נפשות כח השגת רוח הקודש בידיעת עתידות וכדומה בתולדה גם בדורות הללו. ונמצא הנבואה הוא ענין מיוחד לנפשו כי מיוחדות וזה שאמרה ונתת לאמתך זרע אנשים ואמרו ז"ל (ברכות לא ב) איש באנשים היינו שלא רצתה גם כן שיהיה מיוחד ומצויין ביותר שתשלוט בו עין הרע ולפי שהיא בקשה להוליד אותו שמואל שנתפרסם על ידי הבת קול שהוא נפש מצויין בתולדה ויצירה מה שלא היה עד היום דכתר תורה מונח לכל וכל הרוצה לזכות יוכל לזכות בו.

[טז] ותורה שבכתב שהיא התורה מן השמים בהשגת נבואה זכו כל ישראל במעמד הר סיני להשגת הנבואה אז ושמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה ועל כן היא מורשה לכל קהלות יעקב וכולם עתידים לזכות לזה לעתיד - דישפוך רוחו על כל בשר. והשגת התורה שבעל פה בעולם הזה גם כן מסור לכל אחד וכל הנפשות מישראל יש להם אחיזה בתורה ואפילו העמי ארצות שזהו ביצירה חכם או טפש מכל מקום יש בו אחיזה באיזה דבר מדברי תורה כי הם חיינו. וכל שורש החיות דנפשות מישראל הוא רק מדברי תורה שזהו שורש חיותם ואין לך ריק בישראל שלא יהיה לו איזה ידיעת בית רבו באיזה דבר מדברי תורה וממצוותיה והלכותיה ואותו דבר הוא חיותו. וגם יש שייכות לעמי הארצות בדברי תורה על ידי מה שהם תמכי אורייתא ועץ חיים היא למחזיקים בה (כמ"ש בירושלמי סוטה פ"ז ה"ד ובוי"ר כה א-ב. ובבלי כתובות קיא ב).

[יז] והנביאים לא היו להם תמכי גם כן כמו שאמרו בירושלמי פרק ג' דיומא (סוף ה"ז) דהיודע השם אינו ראוי ליהנות מבני אדם עיין שם ועל כן שמואל רבן של כל הנביאים לא נהנה משום אדם וכמו שאמרו (ברכות י ב) הרוצה שלא ליהנות אל יהנה כשמואל. ואלישע דנהנה אף דהיה גם כן נביא וידע גם כן השם נראה דגם הוא לא נהנה מאדם בחנם רק הטיב לו בעבור זה. ועל כן אמר לגיחזי לשאול היש לדבר אל המלך כו' כי לא רצה ליהנות בחנם. ולדבר למלך היינו מלך מלכי המלכים להתפלל בעבורה באיזה דבר שצריכה לפעול בשבילה ובזה לא חשיב נהנה דהיא נהנית יותר ממנו. ומצינו גם שמואל דלא נהנה - היה מקבל עבור הגדת העתידות והנעלמות וכמו שאמר שאול לנערו ותשורה אין להביא (שמואל א' ט ז) ואם לא היה מקבל מעולם תשורה איך אמר כן ועל כרחך דרק הנאת חנם לא נהנה אבל בעד גילוי הנעלמות למי שבא לדרוש - היה מקבל. ואלישע היה מקבל גם כשהיה מתפלל בעדו והושיעו בתפלתו ובזה היה יכול לקבל מכל אדם דאין לך אדם שאין חסר איזה דבר והיה מתפלל עבורו ולעולם לא נהנה בחנם מאדם, והוא היה מהנהו הרבה יותר בעולם הזה בפועל כלשונמית בבן וכדומה. ולכן לא נקרא מחזיק כלל אלא בתלמידי חכמים שרשאים ליהנות רק דהרוצה שלא כו' [ויש לומר מה שאמרו הרוצה ליהנות יהנה כאלישע - דוקא כמוהו שהיה מהנה גם לו בתפלתו כמו שכתבתי ודייק הרוצה ליהנות שרוצה וחפץ בכך אז יזהר מזה שתהיה הנאתו כאלישע כי אין ראוי לאדם לחפוץ ליהנות מזולתו ומה שנהנה יהיה רק כהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו]. ועל כן מדריגת דורות הנביאים הוא יחוד נפש אחת בין שארי נפשות.

[יח] ונאמר מקרבך מאחיך היינו שכח הנבואה של הנביא הוא מקרבך שלקחו מקרב שאר אחיו ומהשייך להם גם כן. דבאמת יש בכל נפש מישראל שורש הכנה להשגת נבואה גם כן שזכו לה במתן תורה ויזכו לה כל ישראל לעתיד אלא שבעולם הזה הוא נעלם. ואחד הזוכה לכך שהשי"ת מקימו נביא - הוא מה שקולט חלקו וחלק חבירו ועל כן הוא אצלו בשפע עד שיוכל להתגלות ולצאת מהכח אל הפעל בעולם הזה וממילא על ידי זה מחסר הכח מהם דכח הנבואה שבכל אחד הוא כח ההשגה בתורה שבעל פה שהוא נבואת החכמים כמו שאמרו בבבא בתרא (יב א) וכל ישראל יש להם אחיזה בתורה שבעל פה. ועל כן עיקר התפשטות תורה שבעל פה וחכמתה התחיל באנשי כנסת הגדולה משנסתלקה הנבואה מישראל דאז חזרה נבואת החכמים לצאת לפעל שהיא גנוזה בכל אחד מישראל. ונמצא ענין הנבואה הוא ענין אדחי גברא מקמי גברא שהאחרים נשפלו ממדריגתן כדי שזה יתרומם. וזהו מיתתו של שמואל הרמתי שהיתה על ידי דאדחי מקמי גברא כמו שאמרו בתענית (ה ב) ודעל זה נאמר חצבתי בנביאים וגו' כי מצד מה שהיה הוא רבן של נביאים והביא שורש דבר זה לעולם - על כן גם לעצמו גרם בזה. כי כל דבר שנפעל על ידי אדם לאחר בענין שהאחר יש לו טענה עליו כי נגרע ממדריגתו על ידו - כך הוא המדה להיות כל מדותיו יתברך מדה כנגד מדה וסביביו נשערה כי אוהב משפט על כן באותו מדה הוא נמדד לו גם כן. וגם אדחי מקמי גברא על ידי שאול הנבחר של שבט בנימין דגם בלידת בנימין נתחדש ענין זה דאדחי גברא כו' שעל ידו מתה רחל וכן שאול אדחי מקמי דוד.

[יט] וזהו ענין שקראתו צבאות היינו דהש"י יש לו צבאי צבאות שונות ומיוחדות ומכל צבאי צבאות לא יקשה בעיניו לתת לה גם כן בן אחד שלא על ידי נתינת אחר תחתיו. וענין שם זה הוא על הצבאות השונים על כן ממנו יניקת הנביאים שהם צבא מיוחדים משאר הנפשות. והיא חשבה על ידי זה לזכות לבן בלי שום דיחוי גברא. ובאמת אדרבא זהו השורש דאדחי גברא כי יחוד כל צבא במעלתו הוא על ידי השפלת האחרים וכן כשנפקדה אומללו בני פנינה. ומכל מקום הכל בשם הויה מדת הרחמים כי הוא לטובתם גם כן. וכמו בדור הנביאים היו כולם מקבלים שפע מהנביאים וטובה גדולה היתה להם על ידי התגלות הנביאים שהוכיחום והחזירו הרבה למוטב וגילו להם כל תעלומות. וכן ודאי מיתת בני פנינה מה שנגדם על ידי לידת בני חנה הוא ודאי טובה גדולה להם ולפנינה שהיו ראויים למות בלאו הכי מפני העונש דוכעסתה יזכו לגרום במיתתן יציאת נפש יקרה כשמואל הנביא לעולם. וזהו שער הישועה הנפתח על ידי חנה להזכר על ידי שם הויה שכולו רחמים ואין בו דין כלל אעפ"י שיש בו דין - זהו מצד הקלקול ועתה אחר הקלקול שעל כן צריך לתקנו על כל פנים על ידי העונש הרי הכל רחמים גמורים שאותו העונש נהפך להוצאת נפשות יקרות בעולם.

[כ] וזהו שתי המדרגות הזכירה שהוא בההתפשטות דהשגחה דלא תהיה משכלה הנטפל לעקרה. דבפקידת עקרה צריך גם כן לבקש על המשכת חיות הולד דלא תהיה משכלה ובפקידה שניהם כלולים באחד. בשרה דכתיב וה' דדרשו רבותינו ז"ל בכמה מקומות וה' רצונו לומר הוא ובית דינו היינו בשיתוף מדת הדין. ועל ידי שניהם היתה פקידת שרה שבפקידה שהיא גזירת ההריון דחילופה הוא עצירתו גם כן לרגע ושעה כבאבימלך אין בזה מדת הדין גמור כלל אפילו באומות העולם וגם בישראל אין בזה דיחוי גברא כלל והכל רחמים גמורים רק בשיתוף הבית דין להיות נעשה במשפט גם כן. וכל מדת המשפט הוא צמצום אבל מכל מקום אינו דין גמור רק נטפל למדת הרחמים. וכך היא כל שורש ישועת פקידת עקרים בכל דור ודור על ידי פקידת וה' כלשרה ועל ידי זכירה כרחל והוא כללי - הנוהג ופשט בכל ישראל או פרטי - כלחנה הנוהג רק בנפשות פרטיות.