עשרה מאמרות מאמר חקור דין ד יח
מתוך שבחם של פנחס ואליהו בתקון נשמותיהם של נדב ואביהוא בכל פרט ופרט משגיאותם מדה כנגד מדה מורה חטאים בדרך איך תשתלם להם תשובה נאמנה. והרמז במסרה: ואספתו תרין, חד ואספתו אל תוך ביתך. וחד ואספתו מצרעתו. מכאן שחובה על בעל האבדה לחוס עליה לטהרה כחמלת התורה על נפש הגר קל וחומר לחוטא עצמו שזכה לארך אפים. ואף על פי שיש מרבותינו אומרים בפשיטות פינחס הוא אליהו, אין הדבר כמחשבת המון החכמים שפינחס לא מת ושקיים בעצמו שנוי השם. אך אליהו מבני בניה של רחל היה ואביו שמו אביה מבני בכר איש ימיני שנזכר בריש ספר דברי הימים, ואליהו גם הוא נזכר שם בסמוך, ופלפולא בעלמא הוא דקאמר ליה רבה בר אבוה ולאו כהן הוא מר בפרק המקבל. ועוד שנתכהן בהר הכרמל. אלא מעשה פינחס משלימים לאליהו ומעשה אליהו משלימים לפינחס ומבין שניהם הושלם התקון לאצילי בני ישראל אלה דעלייהו קאימנא. כי הם הגיסו דעתם כלפי מעלה ובאליהו כתיב וילט פניו באדרתו. הם עברו ונענשו על הקריבה לפנים ממחיצתם ופינחס פירש מן הכהונה הגדולה כמה שנים ועלי נכנס תחתיו, ואף אליהו לא שמש בהר הכרמל אלא במצות ה' להוראת שעה כדכתיב ובדברך עשיתי. ועל ההקרבה חולין לעזרה הוא הקריב קדשים בחוץ על פי הדבור כדאמרן. וטרם יזכה לזה תקן שגיונו של פנחס בימי יפתח שלא רצה לילך אצלו להתיר נדרו ונסתלקה ממנו שכינה, עכשיו הלך אליהו לבקר את חיאל בית האלי שושביניה דאחאב כדאיתא בחלק, ושרתה עליו רוח הקדש לקדש שם שמים ברבים. כי אמנם מלעיג היה חיאל על דברי חכמים שלא חס לחרמו של יהושע בבנין יריחו ובא בטענה שאפילו דברי תורה היו נראין בעיניו איום בעלמא כמאן דגזים ולא עביד, שהרי הוא ואחאב היו עובדים לבעל ולא נעצרו השמים ככתוב בתורה, תנא ליה אליהו זכור לטוב חומר בדברי סופרים מדברי תורה כדאיתא בפרק הנחנקין ודכוותה בדוכתי טובא, וכבוד שמים במקומו מונח שהוא מאריך אפיה וגבי דיליה כמו שבארנו בזה בחלק הראשון. והיינו דקאמר ליה אליהו חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו. כי הוא חי וקיים לעולם ודברו לא ישוב ריקם אבל אני ילוד אשה צריך לאמת את דברי, והוא טעם חמור בדברי סופרים שזכרנו. לפיכך אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. והם לא חלקו כבוד לאביהם וכבודו גלה מהם שלא נתייחסו בכהונה אלא אצל פנחס, כפירוש הזוהר (ח"ב כ"ו ע"ב) על פסוק ותלד לו את פנחס אלה ראשי אבות הלוים. והלא פנחס לוי היה עד אותה שעה ואז היתה כהונה מחזרת על אכסניא שלה, כיוצא בדבר אתה אומר הלא אהרן אחיך הלוי. שעדיין לא נתכהן. וידוע כי אין כהן אלא משרת. ותנן (זבחים יד, י): אין כהון בבמה. כי היחיד המקריב בשביל עצמו לא יקרא כהן, הא מה אני מקיים והוא כהן לאל עליון האמור במלכי צדק, זה שם בן נח שנתכהן בשביל אביו כשבקש נח להעלות עולות במזבח והיה בעל מום שהכישו ארי בתיבה, אמר לשם בנו שיקריבם בעדו. ומה שתרגם אונקלוס על פסוק יתר שאת ויתר עז (בראשית מט, ג). למדנו שהעבודה בבכורות היא משפט הכהונה, לפיכך קין נתעורר בה תחלה שאילו נתרצה לו בשביל עצמו היה מתחנך גם כן בשביל אחרים, וכתיב ביה הלא אם תיטיב שאת. שכן אמרה תורה יבא זכאי ויכפר על החייב. ומעתה ישמע חכם כי חנוך בן ירד ושם בן נח שושבינין היו לאדם והבל. וכבר זכרנו בפרק שלישי כי חנוך היה מן המשלימין לדוד ויתור שנותיו של אדם עם ירד ומתושלח. וידוע שזכה לתקן את אשר עותו ועיניו רואות כטעם קן צפור ליודעי סודו ככה זכה שם להיות אומן פדגוג להבל אחרי שהושתת ממנו העולם בשת, ולאו למגנא הוה קובע מדרשות כדברי הזוהר (ס' התיקונים תקון ס"ט, דף קי"ז ע"ב), ומשם זכה משה לכהן בחלוק לבן, ולא עוד אלא שקיים מצות אדם כי יקריב מכם, שכן כתיב ויקרב משה את אהרן ואת בניו כמו שזכרנו מזה למעלה. והנה בשני מקומות דימה משה עצמו לאברהם לכהונה ולמלכות, כדאיתא בבראשית רבה פרשת העקדה ובריש ואתחנן. אלא שאברהם נתקרב ומשה נתרחק, כי אדם בכורו של עולם היה לו לכהן פאר לעצמו ולכל באי עולם כמשפט הכהונה לשמש לאל עליון בשביל בניו ולא הקריב אלא שור פר לעצמו. גם במלכות נגרע מערכו שאילו לא חטא ומלך על עולמו לא היו קין והבל חולקים אותו ביניהם ולא באים לידי מריבה. ואברהם זכה לתקן בשניהם בהיותו אומן פדגוג לנפש אדם כמו שזכרנו למעלה, ומשה חשב להדמות לשם בן נח שהיה מלך שלם וכהן לאל עליון, אמרו לו אל תקרב הלום. כי אין עולמו מקומו בארנוהו בחלק השלישי. והאמת שלא נתרחק משתיהן אלא שלא להנחילן לבניו, כי הוא עצמו היה מלך וכהן, אין שער ננעל בפניו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ולא עוד אלא שמלך על העם הנבחר במדרגת ישרון שלא זכה אדם זולתו לאותה מלכות דכתיב בה רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים. שהיא מלכות מיוחדת לאל יתברך כדכתיב ברישא אין כאל ישורון. ובכהונה גם כן הקריב אנשים לשמים את אהרן ואת בניו כאמור. וכבר היו נדב ואביהוא נשרפת נשמתם כאברי העולה וכאמורי החטאת מהקישא דקראי דכתיבי אהדדי, ותצא אש מלפני ה'. ואמרו שזכרון מיתתם ביום הכפורים מכפר כקרבנות, והיו אלעזר ואיתמר כשירי המוקדשין דכתיב בהו הנותרים. למדנו מזה כהונה גדולה ומשובחת למשה רבינו ע"ה להוראת שעה, ועל ידי מעשה חזרה כהונת עולם לאהרן שהיה גדול ממנו בשנים, זאת ועוד אחרת שמענה ואתה דע לך: