עשרה מאמרות מאמר חקור דין ד יז

<< עשרה מאמרות - מאמר חקור דין - חלק ד פרק יז >>

והמשכילים יזהירו עם מה שאמר יהונתן לדוד אתה תמלוך על כל ישראל ואנכי אהיה לך למשנה וגם שאול אבי יודע כן כי הידיעה לא תאמר אלא בדברים האמתיים העתידים להתקיים על כל פנים וגם שאול כשפייס את דוד אחרי כרתו את כנף המעיל במערה לאות שלא רצה לחבול בו אמר לו ידעתי כי מלך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל והן שלש מלכיות לאדם לדוד ולמשיח כי ביד משיח לבדו תתקיים ממלכת ישראל כאמרם ז"ל שפירושו ממלכת שפלה היא חלק המשנה ותקם ביד משיח בעל המלוכה האמתית שיהיה המשנה נשמע אליו לגמרי וכבר זכרנו כי היה יהונתן שמח וחפץ להיות לו למשנה כי אמנם נפש יהונתן נקשרה בנפש דוד כקטן נתלה בגדול הוא שדוד מקונן עליו נפלאתה אהבתך לי כי אין השכל סובל מדרך הטבע שיהיה בן המלך אוהב את עבדו עד שיושיבהו לרצונו על כסא אביו והוא יהיה לו למשנה אלא אמר דוד מאהבת נשים אמותינו זו לזו שרחל מסרה סימנין ללאה ולא נתקנאה בירך אחותה משם התחילה אהבתך לי שלא היית מקנא בי והיה זה וזה מהפלא העליון שאין בו טעם ומשביע לכל חי רצון בלא קנאה ובלא תחרות והוא אשר חפץ עשה שתושיב קטנה את הגדולה באפריון ותעשה לה שושבינות וכן במשפט המלך להיות בנימין צעיר כונן ליהודה כסאו נמצאו לפי זה שני מיני זווג לאדם אחד כרחל ליעקב שהיתה בת זוגו ממש בתולדת הנשמות מזווגן של הקב"ה וכנסת ישראל על זה נאמר עזרי מעם ה' כמה דאת אמר אעשה לו עזר כנגדו ואחד שלא מדין התולדות אלא ברחמים כזיווגה של לאה כמה דכתיב מאין יבא עזרי כי הפלא העליון נקרא אין כנודע וכן כתיב והחכמה מאין תמצא יאמר נא צדיקו של עולם דכתיב ביה הצדיק אבד אשא עיני שתי מדות שעליו אל ההרים שלשה שעליהן מאין פלא כליל תלת יבא עזרי כדאמרן והוא באמת יחוד נפלא פשוט וברור בשפת אמת והאומר המזמור הזה בכוונה בסוף כל תפלותיו קודם עקירת רגליו מזמנין לו בת זוגו הוגנת לו אם בתולדות ואם ברחמים והמבקש רחמים על הזווג העליון לפי הכוונה שזכרנו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה למען יזכה לאתערא מתתא ולהיות שושבין לעילא. ואמנם עד שלא נולד רחבעם לא נגמר הצרוף לבית דוד משתי בנות לוט וכשהיה תינוק ומוטל בעריסה דוד נותן שבח והודאה שכבר הושלם בימיו אי נמי שצפה כי קרוב הוא התקון הזה כמבואר אצלנו במאמר אם כל חי אמר עליו ועל עצמו נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אחר כך בקש הקב"ה שיהיו רחבעם וירבעם יהודה ואפרים יחדו המלך והמשנה למען סור שמירת הכרובים ולהט החרב מקדם לגן עדן לקיים שם והתהלכתי בתוככם כדאיתא בפרק חלק אלא שלא זכינו נזכה ונחיה ונראה. אכן כתיב בקרובי אקדש כי בשעה שנקדש הכבוד בנדב ואביהוא היו קרובים למקום כי על כל אלה הרהרו תשובה בלבם ואחרי שהיה רחוק מפנינים מכרם גאולה היתה להם על ידי פנחס שלא נתכהן עד ששפט את זמרי בפגיעת קנאים ואז פרחה נשמתו מפחד פתאום ונזדמנו לו נשמות נדב ואביהוא בתרי פלגי גופא והחיוהו ותחת אשר קנא לאלהיו כשנתעורר מאליו לאותו מעשה זכה למאי דכתיב הנני נותן לו את ברית"י שלום בגימטריא ברוך כבוד ידו"ד ממקומו בכ"ף רבתי דמנצפך והוא נוטריקון של והמה בוכי"ם פתח אהל מועד כי שערי דמעה לא ננעלו בפניהם והוא קם במעשה רב להיות שקול כנגד כלם ותחת אשר כפר על בני ישראל בסיוע נשמותיהם של אלה זכה לו ולזרעו אחריו לברית כהונת עולם ואז נתיחס אצל אהרן הכהן הראש אשר לא כמשפט הכהונה כיון שמשיחתו לא הועילה לפנחס רק מה שזכה בו ממעשה עצמו כי עושה גואלם חזק לכהנים המשוחים והשיב חמה מעל בני ישראל וכתיב ויעמוד פינחס ויפלל. ויתפלל לא נאמר מן ההתפעל כי מלאך ה' צבאות הוא וכמו שדרשו על פסוק ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו כי כלב לבדו הסתירה מפניהם ופנחס הסתיר את עצמו אך לפי פשוטו יצדק לפרש ותצפנו לאותו מעשה שלא ירגישו אפילו בני הבית בלקיחתה אותם דהא כתיב אחר כך העלתם ותטמנם ואולם בפסוק ויפלל יצדק מה שזכרנו בפשט הכתוב נוסף על מה שבארנו בו בסוף החלק הראשון ממאמר אם כל חי כי הוא אמנם איננו צריך להתדבק ולהתקשר למעלה אלא היה קושר כתרים למארי מלכין מתפלת משה וחבריו שהיו בכים פתח אהל מועד ומצדיקים עליהן דין שמים לטהר השרשים העליונים מפגמו של זמרי והוא כטעם המים התחתונים ליודעים סודם דבכין ואמרין אף אנן בעינן למיקם קמי מלכא: