עשרה מאמרות מאמר חקור דין ג יד
כלל גדול אמרה תורה, והלכת בדרכיו. ובדינו של שואל כתיב, בעליו אין עמו. פירוש בשעת שאלה, שלם ישלם. אף על פי שהיה עמו בשעת מעשה, אם בעליו עמו בשעת שאלה אף על פי שלא היה עמו בשעת מעשה לא ישלם. והדוגמא כי כל פעולה שהיא לשמה, אפילו אינה רצויה בעצמה מיקרי בעליו עמו במחשבה, ודמי לבריאת המזיקין, דמיקריא כביכול בעליו אין עמו בשעת מעשה, כיון שהיא בריאה גרועה, לפיכך אל ישלם דכתיב אל תאמר אשלמה רע. ומזה למדנו להציל את הנרדף באחד מאיבריו של רודף, כל היכא דאפשר לבחור ברע במעוטו. אבל כל פעולה שלא לשמה, אפילו במעשה המצות אין בעליו עמו. כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה. ואף על פי שהוא עמו בשעת מעשה, שהמצוה ממציאתו קצת, כטעם שמה מצוה זו ודאי צריכה תשלום כפול שימסור אדם עצמו פעם אחרת על קיומה לשמה, כטעם מתוך שלא לשמה בא לשמה. ודעהו, ואם לא עשה כן נוח לו שלא נברא או שנהפכה שלייתו על פניו. והבינהו שלא תצרך לא לקושיות התוספות ולא לתרוצם. והנה האיש העושה עבירה לשמה, כגון ההורג את הרודף להציל נערה מאורסה, יש לה דוגמא בדרכי המקום, אבל למצוה שלא לשמה אין לה במעשיו דוגמא כל עיקר חלילה לאל. אם כן עבירה חמורה היא ביד העושה אותה, והיינו דאמרי אינשי תפלה בלא כוונה כגוף בלי נשמה, שהוא מטמא טומאה חמורה. אף תפלה בלא כוונה מעוררת קטיגוריא, לפי שאין שכינה שורה על הפגום, וממילא יש רשות לחול שם בלתי טהור. ואין ספק שאדם הראשון בעל ושנה בערב שבת, שאין אשה מתעברה מביאה ראשונה. וכן כתיב והאדם ידע את חוה. ואחר כך ותהר מביאה שניה. ועם זה הותרה לו תאות המשגל, שהיתה תחלה קשורה בחבלי השכל, ונאסרת בעבותות הטבע הישר הגורם אהבה בתענוגים לאבינו שבשמים, ומשהותרה אותה התאוה מקשוריה ושמירתה, היא גרמה לו לשמוע בקול אשתו. כן הדבר הזה שלמדנו רב הונא זכרנוהו בפרק ט'. כי כל שס"ה לאוין שבתורה שומרים את שומריהם, ויצר הרע אסור בהם בקשר של קיימא שהוא כפול, כטעם שמ"י עם י"ה שס"ה. מלבד מה שזכרנו מדברי הרב אבן עזרא בחלק הראשון סוף פרק י"א. עבר אדם עבירה אחת, הותר חצי הקשר, מצד החומר שנתקלקל באותו מעשה, וכיון ששנה בה מיד הותר הקשר כלו, שנחלש הנפש ונפסד השכל. והמשילוהו בעלי אגדה לכלב רע האסור בזיקים, והעובר ושונה מתיר אותו ומשסהו בעצמו, ודיניה הוי שאין לו על בעל הכלב אפילו תרעומות. אי נמי רב הונא הכי קאמר, הותרה לו ועתיד ליתן עליה את הדין. והוא גופיה קרא עליו המקרא הזה בפרק אלו מגלחין. בכו בכה להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו. וכאן מודעא רבא למאן דניחא ליה בהפקרא, והיינו דאמרי ליה חביריו לאיוב, אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם. אי נמי הותרה לו לדון אותו על מחשבה רעה, שהיא מכאן ואילך מצטרפת לו למעשה. אי נמי הותרה לו, שאפילו ישב פעם אחרת ולא עבר עליה אינו מקבל שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה, עד שישוב בתשובה שלמה ויקבל עליו עול מלכות שמים. ומעתה השונה באולתו ידאג כל ימיו, אחרי שהטה את עצמו לאותה המדה האסורה, כאלו היא היתר גמור. והוא הלשון השני שזכרנו מן הגמרא שבא טפלה אל הראשון, ושניהם אמת צדקו יחדיו: