עשרה מאמרות מאמר חקור דין ג יג
ובפלוגתא דתנאי בשיעור בין השמשות, מר חשיב זמן בריאת עשרה דברים מששקעה חמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין, ואז מעשרין את הדמאי, כי כל אחד מהם יאמר עליו דין מאי, כי לא ידעו מה הוא, עד בא יומו לצאת לפועל כדלעיל, ומערבין עירובי חצרות, שלא נתקנו אלא משום דרכי שלום, וכל י' דברים כן ובארנוהו, וטומנין את החמין. כטעם קברו של משה, והרמז מים תבעה אש ליהנות בשבת ממה שהוכן בערב שבת, והותרה ההטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל, כי היתה מיתתו לרצונו קיום מצות עשה, והוא קבר את עצמו כמו שזכרנו בחלק השני פרק י"ג. וכל אלו העשרה דברים לא נבראו אלא בכח שהוא כלאחר יד, ומר חשיב בריאת המזיקין בלבד כטעם אמירה לנכרי שהותרה אפילו באותה שעה כהרף עין, והוא עושה לאלתר אבל לדעת עצמו ולצרכו כתיב לא ישבותו, ואם שבת חייב מיתה, לא שנא ביום שבת ולא שנא באחד משאר ימי השבוע. אמת שחכמי קדם אמרו כי חנוך בן ירד ברוב חכמתו וחסידותו חדש דתות ונימוסים לכל האומות הקדמוניות כפי מה שידע מטבעי האנשים והאקלמים, שהמזון המועיל לזה לא יאות לחבירו, ואסר לכל אחד מהם המאכלים המזיקין לקיום הרכבתם, והרחיק את כלם מטומאת המתים ומן העריות, ולמדם ההנהגות הראויות והקרבנות לאדון הכל ברוך הוא, כפי הראוי לכל מדינה לצורך מקומה ומשטריה, להיות רצוייה לפניו יתברך. וזה ממה שלא נזהר בו זולתנו, כאילו החזיק ידי עוברי עבירה, להקריב לאלהי הארצות חלילה. ואמרו שתיקן להם מועדות, ועל זה אנו דנים עכשיו. אך יתכן שלא היו מועדיו קבועים להם רק לשמות בעבודת שמים, מבלי שיהיה להם בטול מלאכה לעם אף על גב דבטלני טובא איכא בשוקא, כמו שהוא חק עוד היום לקדר וערב, אשר לא ימליכו עליהם מלך בלתי אם למד אומנות ופועל ידיו ירצו, והמה בחגם ושבתם היו חוגגים ועוסקים במלאכתם, וכך יפה להם כי לא היתה שביתה להם אלא בשרשים העליונים, דעאלו במחשבה ואתגניזו. והיא אזהרתם מיתתם. אך עם ההתפשטות לעמל יולדו, ולא ניתן עמל תורה שהוא שכר שבת אלא לבני ברית, ואף על גב דלא כתיב לא ישבותו עד נח, לאו למימרא שלא הוזהרו על זה תחלה, אלא כל מצות בני נח גמרא, ואתו רבנן אסמכינהו אקראי. אמנם היו צדיקי הדורות כלם שומרי שבת בלי ספק, ושבת אצלם מצוה רבה, אחרי שפרשו ללכת בדרכי ישראל. ועם מה שאמרנו יתאמת שהיתה בריאת המזיקין בריאה גרועה וחסרה מאד, כי המתין לה עד הרגע האחרון שבקושי הספיק הזמן להמציא להם צורה כל דהו פעם אחת, ולא ישנה אלא כהרף עין, מלשון וירף ממנו. כביכול כאלו נסתלקה העין העליונה מרחם על העולם, והיינו דקאמר נביא ברגע קטן עזבתיך. ועם קדושת היום שיש בה סוכת שלום, ברחמים גדולים אקבצך: