עשרה מאמרות מאמר חקור דין ג ו
ויקבור אותו בגי. לפיכך עליונים רואים אותו למטה כפשוטו. והוא בגימטריא גבה"ה. ובא"ת ב"ש - בר"ם. לפיכך תחתונים רואים אותו למעלה, ובאמת הוא מתנשא לכל לראש הרבה יותר מראייתם עד אין שעור, דמתרגמינן בסתרי תורה וקבר יתיה בתליסר מכילן דרחמי. ולא ידע אפילו זה משה האיש את קבורתו עד היום הזה ועד בכלל. ואם יפורש ולא עד בכלל, אף אנו נאמר ולא פקד איש מלחמה ממית ומחיה את קבורתו, אף על פי שנבראת בכח בין השמשות, לא ידע פירוש לא הושלמה פעולתו עד היום הזה. וידוקדק 'ולא ידע' על דרך עתה ידעתי האמור בעקדה, שאז נתפשטה הידיעה בהווה הנרמז במלת עתה, שאמר עליו קהלת לכל זמן, היא ההזמנה בפועל בצאתה מכח המציאות השוקע שהיה לה בסדר זמנים, שנאמר עליו ועת לכל חפץ. והיודע מה בין ליל ללילה, ומה בין נער לנערה, כמבואר בזוהר יפרש על פי דרכם מה בין עת לעתה. או יאמר מה שבחרת עתה, הוא מה שידעתי כבר, כמו שנבאר במאמר המדות ובחלק הרביעי מזה המאמר, כי הידיעה על דברת בני האדם הוא במה שיבחרוהו, ואם כן אין ידיעתו מכרחת. אף כאן בחר לשחוט ולא שחט, והוא הדבר שהיה גלוי לפניו יתברך, ולעולם אין צורך בידיעה אלא אצל הבחירה, שאם לא כן אין שבח בידיעת העתידות, כי גם שפל אנשים יודע מה שהוא רוצה לעשות מכל אשר תמצא ידו, אפילו על ידי שליח אם איננו תלוי בדעת זולתו, ודברים פשוטים הם ישישו וישמחו בם השלמים בעיון וישרים בלבותם. ולנו עוד בפשט הכתוב כי אוריאל המלאך הדובר בו הוא דקאמר עתה ידעתי, דייקא נמי דקאמר ממני, כי הוא בעל האש הרבוצה כארי על גבי המזבח בעת רצון, שכנגדו בחוץ בלאדן פני כלב. ומשמעו לא אדונים אין אלהים כל מזמותיו, לפיכך נאסר למזבח מחיר כלב, והוא הכלב הכופרי שר מלכות בבל, שהיה בעונותינו רובע את הלביאה לאנסה ביערים, על כן נאסר אתנן זונה. מיהו כשרבע ריבה אחת מאחוריה בפרק הבא על יבמתו, הכשירוה לכהונה ואמרו אין זנות לבהמה. פירוש במין האדם, והדוגמא למעלה נערה דמטרוניתא היא בלבד דאתחללת, ועם כל דא אתחשיב כאלו וכו'. ודי בזה. וידוע שמבין הכלב והלביאה נולד הנמר, הוא שאמר הנביא ואהי להם כמו שחל. והיה זה בבית הראשון כנמר על דרך אשור בבית השני שהיתה האש רבוצה בו ככלב, ועליו אמר קהלת כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. ירצה שנסתלק ממנויו, ויש נמר נולד מן הלביאה הנרבעת לאנסה גם כן לחזיר מיער בממשלת חיותא אימתני, ולא נאסר מחיר חזיר, אי משום שעתיד לחזור ואי משום שבטלו הקרבנות לגמרי במלכותו, וקים ליה בדרבה מיניה. ודניאל בחלומו ראה החיה השלישית כנמר, ושלמה המלך ע"ה השוה כל ארבע חיות בתאר הזה בפסוק אתי מלבנון כלה. מבשר היות עולה עמו ממעונות אריות צבא המרום, מהררי נמרים על האדמה שהיה עז כנמר בין הגליות לעשות רצון אבינו שבשמים, הרי זה הופך את הקללה לברכה. וכשם שיש פני אריה ופני כלב, בעת מלחמה ועת שלום בקבלת הקרבן, כך ישנן בהקבלת פני הנשמות בצאתן מן העולם. וכאן אוריאל הוא האומר עתה ידעתי, בצאת נפשו של יצחק כמו שזכרנו למעלה בחלק ב' פרק ח'. והיה מזומן להעלות העולה מאילו של אברהם אבינו, והוא ששימש גם כן בין הבתרים, וממנו השלמת המרכבה לאברהם עם ג' אנשים דאלוני ממרא, ולנו בזה דרך אחרת במאמר הנפש, אבל בפסוק בי נשבעתי לא נאמר ממני דלא אריא. עוד עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. כמו עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו. וכל הפסוק האמור בפיו של יום צרה הנזכר בתחלת המזמור, דכתיב ביה התרפית ביום צרה. למי שאינו מתגבר על יצרו ומתחזק בתורה ומעשים טובים, צר כחכה זו שכינה, לא עוד אלא דהאי קרא מסיפיה לרישיה מידריש, כחכה צר צרה ביום התרפית, שהחצונים נוטלים כח הימנה והיא מר לה, ועל ידי תשובה ותפלה יענך ה' בו וכופהו להיות סניגור, ואותיות השם הן הנה תורה ותשובה תפלה ומעשים טובים, שאמרו במסכת ברכות שהמה ד' דברים הצריכים חיזוק, ומהו אומר המלאך רע בעל כרחו, ישגבך שם אלהי יעקב. הוא כחכה שזכרנו. אף כאן אחר הדברים, והוא הקטגור הנזכר בראש הפרשה בדברי הזוהר, נעשה מלאך ה' והודה לאברהם שאין להרהר אחר נסיונו. סוף דבר היה משה רבינו ע"ה מסופק נפשו היכן היא הולכת, כי לא בא מעקרא אלא לצורך ישראל כמו שזכרנו בפרק ד'. תדע שבהתפללו עליהם לא חזרה ריקם לעולם, ולעצמו אפילו באחת לא עלתה לו, לפיכך היה שונה לעצמו היוצאין להציל חוזרין למקומן ותו לא, כדי למעט בשכר מצותיו שלא להחזיק טובה לעצמו, כמו שזכרנו ריש פרק ג'. אמר ליה הקב"ה, משה אי אתה יודע שאין מורין מתוך משנה, הא אתמר עלה בגמרא וכלי זיינן עליהם. ואין זיינן אלא עדים כתרגומו, שהיא שכר מצוה בלי ספק, ועל מתן שכרו נאמר וחנותי את אשר אחון. לא אמר למי שאחון אלא את השכר שאחון, כי שאר כל הצדיקים שכרם מתוקן מששת ימי בראשית, אבל אוצר העתיד ליפתח לפני משה, הקב"ה מוסיף בו חנינה בכל יום, כטעם נגד כל עמך אעשה נפלאות. שהוא עתיד ליטול שכר כל הדורות, או אימא כנגד כל הדורות וכן כתיב אשר אני עושה עמך. עושה והולך תמיד, כטעם שמים חדשים וארץ חדשה אשר אני עושה מהזוהר, יעויין למעלה בסוף מאמר החלק השני. ואמר ורחמתי את אשר ארחם. להמציא לו כלי מחזיק חנינתו יתברך, בהררי קדש מרחם משחר על הדרך שזכרנו, והוא כטעם ברוגז רחם תזכור: