עשרה מאמרות מאמר חקור דין ג ז
עוד נסתפק משה רבינו ע"ה אם אולי עדיין צורך בו, כמו שהוא צריך לרוח הבהמה הקדושה אם כל חי לצאן קדשים, דאתמר בה בעירא אכיל בעירא, היורדת היא למטה לארץ להשלים המכוון במאמר מהאוכל יצא מאכל שזכרנו למעלה. או אם יש בו צורך הקרבן כיצחק בן אברהם או כאהרן ובניו, שמשה רבינו ע"ה הקריב אותם למקום. וכתיב אחר כך וירד מעשות החטאת. על דרך האמור באברהם כשעקד את בנו והעלהו, אסקתיה אחתיה. והוא ממה שצפה אהרן ברוח הקודש במה שקדמה תורה להעיד עליו, וראך ושמח בלבו. והנה מצינו בהבל שפתח תחלה להכין עצמו לקרבן, דכתיב והבל הביא גם הוא. לרבות שהיה מתאוה להקריב נפשו לשמים בחמש מדרגותיה הידועות, ורמוזות לנו בפסוק עולה היא אשה ריח ניחוח. וכלן לידו"ד. ויש אותיות מצוה בראשי תיבות אלה, ה'וא מ'בכורת צ'אנו ו'מחלביהן. כטעם שכר מצוה, כי הכוונה המעולה הזאת היא המצוה האמתיית שכר כל המצות. עוד ה"א מתחלפת בעי"ן באלפא ביתא דא"ל ב"ם, שהיא משובחת מאד עולה ואינה יורדת, וכמו אח"ס בט"ע. והנה ראשי תיבות אלה שהן מהות הקרבן ישובו לידרש שנית, והבל הביא גם עצמו. ואף אבינו הראשון בשעה שהקריב לשמים שור פר מקרין מפריס, עשה ממנו דוגמא לעצמו, כי הקדים קרניו לפרסותיו לפיכך קראו שור ברישא והדר פר. ועם זה הצדיק הדין על עצמו על מה שנתמעטה קומתו ונעלמו ממנו קרני החיות הנושאות את הכסא. אבל קין לא שת לבו אל הכוונה הזאת ונדחה. והבל הביא גם הוא, לרבות שהשלים בכונתו חסרון קין ונתאוה להכשירו לשמים, וכשנפל שדוד לפניו, תחלה לא אבה לנחרו על פני השדה, שלא תהא נכריה עבודתו. ויקם קין ובעט בו ושלם לו רעה תחת טובה, עד שלסוף כמה דורות צרף הקב"ה מחשבתו של הבל למעשה, ועוד נשוב נדבר בו. ויש אמנם במעשה הקרבן רוח בני אדם העולה בכוונתו הרצויה, ורוח הבהמה היורדת בקבלת הדם וזריקתו, שהוא המעשה הנרצה. ולא הושלמה העבודה בעקדת יצחק בן אברהם עם מה שפרחה נשמתו, והוא רוח האדם שעלתה למעלה עד שנגמר המעשה בגופו של איל. וכבר נתבאר בזה מה שיש בו די בחלק השני פרק ח'. ולא סוף דבר היה משה רבינו ע"ה חפץ להקריב עצמו עולה, אלא בכל אופן שיועיל לרצות את ישראל לאביהם שבשמים, ולא בקש אלא להיות כפרתן, אשרי העם שככ"ה לו זה מש"ה, וכבר נחה שקטה מבוכת העיון, מדין המות שהיה משה רבינו ע"ה מסתפק בו על עצמו במאמר נכבד מאד, דבור על אפניו לא יאות לזולתו עם מה שנתבאר בו: