עשרה מאמרות מאמר חקור דין א כד

<< · עשרה מאמרות · מאמר חקור דין א · כד · >>

התורה והמצוה וכל מידי דמלאכת שמים יש מכוונים בהן להנצל מן הפגעים או לאהבת התועלת או הערבות שישיג האדם מן החכמה וכשרון המעשה או לאהבת הטוב בהחלט אשר המה יראי ה' וחושבי שמו, וכבר הוכיח אליפז לאיוב הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ (איוב ד ו). גנהו על היותו ירא יראת העונשים שעליה אמר כִּסְלָתֶךָ. רצה בזה שאין לו חלק ביראה רק מה שהיה זוחל ודואג שמא כמקרה הכסיל גם הוא יקרהו, כמו שהעיד בעצמו וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי (איוב ג כה). וכבר היה מצר יעקב על מה שהוכרח לירא את עשו, כדכתיב וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד. על זה וַיֵּצֶר לוֹ (בראשית לב ח). ומיד השתדל בהצלה ונעזר בתפלה, כי אמנם יראת הפגעים היא רצועה בישא תחת אלהים קדושים שהרחיקוה מעליהם יעקב ויוסף, כמו שהעידה תורה משמו של כל אחד מהם, הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי (בראשית ל ב) (בראשית נ יט). רצו בזה לא תהא יראתנו אלא את האלהים את כבודו ואת גדלו דעליה כתיב שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי (תהלים כג ד). כי השבט עצמו היא המשענת, כטעם וַאֲנִי יִסַּרְתִּי חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם (הושע ז טו). וכתיב הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה (תהלים מב ד). כי הדמעה אשר היא בטבעה כליון עינים ודאבון נפש היתה לי לחם לבב אנוש יסעד באמרם אלי כל היום דע כי אַיֵּה שהוא מקור הרחמים כידוע בשפת אמת, הוא אֱלֹקֶיךָ שופטך, והיינו דאסמכינהו קרא יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע (איוב א א). ירצה סר מן היראה החצוניות הגורמת רעה לעצמו. ויצדק זה וזה באיוב עם הספק שנכנס בלבו בהשגחה, כי תחלה היה סר מרע אמנם כשהתחיל לדאג על משפט מעוקל נלכד ברשת זו מהודאת פיו, ולסוף היה בועט ביסורים ומתלוצץ עליהם, באמרו הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר (איוב ז יב). וידוע כי הוא היה מחציו ולמטה מתפלש בתוך האפר ליבש את השחין הלח, וזה כעין חול גבול לים, ומחציו ולמעלה מתגרד בחרש מן השחין היבש והוא כעין תנין, זה הנחש שנדון להפשיט עורו אחד לשבעה שנים. אמר שלא חטא בגופו שיצטרך להגביל שבתו באפר, ולא בנפשו שיחויב להפשיט מלבושי תאוותיה, ואין לך כסילות גדולה מזו להיות ירא וחרד מן היסורים ואחר כך בועט בהם. ואמר תִּקְוָתְךָ כי היתה יראתו גם כן בסבת התקוה והתוחלת לשכר מוגבל ומקווה בשכל אנושי, והיא אהבת המועיל לא קווי לה כמו שנזכיר, וְתֹם דְּרָכֶיךָ היא הערבות שישיג האדם מתמימות המדות האנושיות, יעבדוהו עמים וישתחוו לו לאמים, ונתישב עם זה פשטיה דקרא שאינו מסורס כדעת המפרשים, אלא מכוון הטיב בסדורו עם סדר ברכות השחר לנכרי עבד אשה, יבא ביאורו במאמר הנפש. וכמוהו כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי (שמות יב טו). אין זה מקרא מסורס אלא ללמדנו שהכרת הוא בבית דין של ימים ראשונים בלבד, אבל ג' מדות ראשונות מה כתיב בהו אֵי"ן בַּיִ"ת אֲשֶׁ"ר (שמות יב ל). תארים עצמיים אלהים כנודע בשפת אמת, אֵין שָׁם מֵת. וכן וְנֵר אֱלֹקִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' (שמואל א ג ג). איננו מסורס אלא עד שלא שקע נרו של עלי ושמואל שוכב, פירוש מתלמד בהפשט ההרגשות בהיכל ה' הידוע לאספקלריא שאינה מאירה, אילנא דמותא שהיה מכין עצמו לנבואה ודומיהם. רבים נבוכו בהם המפרשים, דרוש וקבל שכר. אמנם לא יחשב שהגיע השלם להשגת היראה האמתית שהיא שער התורה והחכמה, אלא בהיות השגתה ותכליתה להשתלם בדרכי המקום לפי שהוא רצונו לא זולת, כי זו היא תחילת התורה במחשבה, והפורש ממנה פורש מן החיים, כשאלת הנביא: עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ (ירמיה ט יא). וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי (ירמיה ט יב). כי לזאת יקרא תורת ה' תמימה, וזו היא גם כן כוונתה העצמית בהמשך מצותיה ואזהרותיה, כמו שיבא על כן אמר: וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי, והיא התוחלת שאין למעלה ממנה, ששכר מצוה מצוה. והם לֹא הָלְכוּ בָהּ, כי היא ההתהלכות את האלקים מעלוי לעלוי, לקיים מעושר מה שקיים מעוני, ואין עשיר אלא השמח בחלקו, ואין שמחה לישראל אלא בעושיו, כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, ומן הנגלות באותיות השם, שהרביעית עניה מן הנקוד, צופיה הליכותיו של כלל השם באותיות הראשונות, בלכתן תלך ובעמדן תעמוד, והרמז: וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר לֹא בִקְשָׁה דָּבָר (אסתר ב טו). ואז היתה נושאת חן מעצמה בלי השתדלות, ואף כשלבשה מלכות העיד עליה הכתוב נשאה חן. שלא כיוונה לו, אבל מציאת החן יאמר על הדבר המתבקש בכוונה, ולא אמרה אסתר: אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ (אסתר ה ח). אלא כלפי מלכו של עולם, ונדבר בו במאמר אם כל חי חלק א' יעוין שם. ואולם המקיים את התורה מעוני, באותה דוגמא מבלי שום פניה אחרת רק ללכת בדרכי המקום, סופו לקיימה מעושר. שכן עתידים צדיקים שיקראו בד' אותיות, ואם התורה שהיא בנין אב לכל המצות השקולות כמותה לא תכפר על חלול השם ואפילו עם התשובה אלא בהיותה לשמה באמת על דרך שבארנוהו, קל וחומר לשאר מצות שזכרנו בפרק הקודם ופשוט הוא. ובפרק הנזקין (גיטין נט א) מוכח שלא היה לעולם תורה וגדולה במקום אחד אלא במשה ורבי ורב אשי, שמהם תורה שלמה יוצאה לכל ישראל, וכל זמן ממשלתם לא נודע גדול מהם בחכמה ושלשתן ענותנין היו, שהוא האות והמופת אל העוסקים בה לשמה. ואולם הפורש מן התורה קרא עליו רבי שמעון בר יוחאי המקרא הזה במשנה דחגיגה [פ"א מ"ז]: מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן (קהלת א טו). ורבי שמעון בן מנסיא מוקי לה התם על המוליד ממזר, ונראה דלא פליגי אלא בר יוחאי דריש "מְעֻוָּת" ובן מנסיא דריש "לֹא יוּכַל לִתְקֹן", מתרוייהו תסתיים. ומה שגזם שלמה בספר קהלת פירש בספר משלי, פרשת בְּנִי לְחָכְמָתִי הַקְשִׁיבָה (משלי ה א). ושם באר דרכי התקון בכל צדדי האפשר, כי מאמר קהלת לפי מקומו ושעתו. והיודע המסופר בענשו של קרח שחלק על רבו ופירש מן התורה, ישום ויצדיק עליו את הדין: