ערוך השולחן העתיד זרעים כט
<< | ערוך השולחן העתיד · זרעים · סימן כט | >>
ובו: כ"ה סעיפים
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כהסעיף א
כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית כמו כן אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה או למכור להם כלי עבודה שאסור לחזק ידי עוברי עבירה והאיסור אינו אלא על דבר שמיוחד רק למלאכת איסור בלבד וכך שנו חכמים במשנה (פ"ה מ"ו) "זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה - אסור, לאיסור ולהיתר - מותר" דתלינן שיעשה בזה מלאכת היתר ולכן אם אמר מפורש שצריך לדבר האסור או שהמוכר יודע זה אסור למכור לו ולסייע ידי עוברי עבירה:
סעיף ב
דבר ברור הוא דזהו מתקנת חכמים שלא לסייע ידי עוברי עבירה כדמוכח מלשון המשנה שם בסוף הענין "שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה" אבל משום ולפני עור לא תתן מכשול אין כאן דזה אינו אלא כשא"א לו להשיג דבר זה במקום אחר כדמוקי לה בגמ׳ בר"פ לפני אידיהן בתרי עברי דנהרא ע"ש ולכן הרמב"ם ז"ל בפי׳ המשניות שכתב בזה"ל אמר הכתוב ולפני עור לא תתן מכשול מי שסגרה עיניו התאוה ויצה"ר אל תעזור אותו להוסיף בעוורנו ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה וכו׳ עכ"ל אין כוונתו דיש בזה ממש לאו דלפני עור דזה אינו אלא כשא"א לו להשיג במקום אחר ובכאן גזרו חכמים בכל ענין אפילו אפשר לו להשיג במקום אחר אלא דהרמב"ם מרחיב הטעם דלמה תקנו חכמים כן כדי לנחות אדם בדרך ישרה ולא לעזרו בדרך עבירה ויש בזה גררא דלפני עור (כנלע"ד ברור):
סעיף ג
ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית למי שחשוד על השביעית מחרישה וכל כליה העול והמזרה שזורין בו התבואה בגורן והדקר לחפור בו את הקרקע אבל מוכר לו המגל והעגלה וכל כליה דזהו ראוי לאיסור ולהיתר כמ"ש הרמב"ם בפ"ח דין ג׳ וז"ל שאם יקצור בו מעט ויביא על העגלה מעט ה"ז מותר ואם יקצור כדרך הקוצרין או יביא כל פירות שדהו אסור עכ"ל וזהו בדברים שאין דרכן לקוצרן דדברים שדרכן לקוצרן אסורין בקצירה כמ"ש בסי׳ כ"ב (תוי"ט) דבשביעית צריך שינוי:
סעיף ד
וכן מותר למכור לחשוד בשביעית פרה החורשת שהרי יכול לשוחטה וכן מותר למכור לו שדה שהרי אפשר שיובירה ולכן אם אומר מפורש שיחרוש בהפרה ויזרע השדה אסור אבל שדה אילן אסור למכור לו שהרי הפירות יגדולו מאליהן והוא לא ינהוג בהם דיני שביעית כיון שהוא חשוד ואין היתר למכור לו אא"כ יפסוק עמו שלא יהיו לו הפירות כלל והמוכר יעשה בהם כדין וכן מותר להשאילו סאה או מדה אחרת למדידה אע"פ שיודע שיש לו גורן ומאסף פירות שביעית מ"מ הא יכול למדוד בה בביתו מה שנצרך לעצמו וכן מותר לפרוט לו מעות אע"פ שיודע שיש לו פועלים שעושין באיסור מ"מ הא צריך מעות קטנות גם להוצאות ביתו והוי לאיסור ולהיתר ולא גזרו בכה"ג ומותר וכולן אם אמר בפירוש שנצרך לו לדבר האסור אסור כמ"ש ופשוט הוא:
סעיף ה
עוד שנינו במשנה שם "משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה" וכן העתיק הרמב"ם ויש להבין אם יכולה לתלות בתבואה של היתר למה לא תבור ולא תטחון עמה ואם אינה יכולה לתלות למה מותר להשאילה? אמנם האמת הוא דמיירי אפילו כשאין לה תבואה של היתר וההיתר להשאיל הוא מפני דרכי שלום כמבואר בהמשנה משום דדרך שכנים להשאיל זל"ז וכשלא תשאילם יבואו לידי שנאה ולפיכך התירו חכמים אף כשאין לה תבואה של היתר וכן משמע בירושלמי שאומר אני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבר בו חול וכו׳ ע"ש ומובן דאין זה תלייה גמורה אלא מפני דרכי שלום התירו (תוס׳ גיטין ס"א. ור"ש שם) ולכן אם מפורש אומרת לדבר איסור אסור אע"ג דגם סתמא כפירושו מ"מ קצת תלייה יש כמ"ש אך עיקר ההיתר הוי מפני דרכי שלום אבל במכירה לא שייך דרכי שלום והרמב"ם ז"ל קיצר בזה אבל הביאור כמ"ש:
סעיף ו
וכל זה בחשודים אבל למי שאינו חשוד מותר למכור סתם אפילו דבר המיוחד רק לדבר איסור בלבד ואמרינן דמסתמא קונה זה על לאחר שביעית והרמב"ם שם כתב בזה"ל שהרי אפשר שקנה בשביעית לעשות לו מלאכה לאחר שביעית עכ"ל ואין כוונתו לשון ספק אלא כלומר כיון דאפשר אלאחר שביעית וודאי כוונתו כן ולא חשדינן ליה כיון שמוחזק בכשרות ואינו חשוד לשביעית:
סעיף ז
עוד שנינו שם היוצר מוכר חמש כדי שמן וט"ו כדי יין שכן דרכו להביא מן המופקר ומותר למכור אפילו לחשוד (רע"ב) וליכא למיחש שיטלם כולם ליין או לשמן וא"כ יביא מן המשומר לפי שהכדים ניכרים הם איזה לשמן ואיזה ליין ואין דרך להכניס יין בשל שמן ושל שמן בשל יין ואפילו לאינו חשוד משמע שאין למכור יותר משיעור זה וכן מבואר מלשון הרמב"ם שלא כתב לחשוד וגם דין זה ביאר אחר שכתב דין דאינו חשוד ע"ש והטעם נ"ל לאו משום דביותר חשדינן ליה אלא דא"צ יותר שהרי אין לו להביא יותר יין ושמן כמ"ש הרמב"ם בפ"ד דין כ"ד על כל אדם וז"ל ויש לו להביא לתוך ביתו מעט וכו' חמש כדי שמן וט"ו כדי יין וכו' עכ"ל ולכן אין למכור לו יותר כדים ובכדים לא שייך לומר שמכינן על לאחר שביעית כמו מחרישה וכו' דכדים שכיחי בכל עת ובזול וא"צ להכינם:
סעיף ח
ודע דבמשנה מסיים ואם הביא יותר מכאן מותר והרמב"ם לא הביא זה ותמהו עליו (תוי"ט) אך באמת הרמב"ם הביא זה בפ"ד שם לענין שיש לו להביא לתוך ביתו מעט וכו' כמ"ש כתב שם ואם הביא יותר מכאן מותר כלומר אם זה האיש הביא יין ושמן משלו יותר משיעור זה מותר כיון שהם מן המופקר וממילא דהיוצר במכירתו אם זה האיש אינו חשוד פשיטא שמוכר לו יותר כדין ואם הוא חשוד אסור דחשדינן ליה שהביא מן השמור ואין כאן דבר חידוש וא"צ להזכיר בכאן וגם המשנה אין כוונתה על מכירת הכדין אלא על עצם ההבאה מהיין והשמן:
סעיף ט
מותר למכור לעכו"ם כדין הרבה ולא חיישינן שמא יחזור וימכרם לישראל חשוד דכל כי האי לא גזרו דאפילו בלפני עור גמור אמרינן בלפני אידיהן (י"ד.) אלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן וכ"ש בזה דתקנת חכמים בעלמא הוא כמ"ש בסעי׳ ב׳ וכן מותר למכור כדים רבים לישראל בח"ל אפילו הוא חשוד ולא חיישינן שמא יוליכם בארץ אי נמי שמא יכניס לתוכן יין ושמן של שביעית שהביא מא"י דלא החמירו חכמים כל כך (רע"ב פ"ה מ"ז):
סעיף י
מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית אבל לא ידי ישראל דעכו"ם אינו מצווה על השביעית ואינו מחזיקו אלא בדברים בלבד כגון אם ראוהו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו אבל לא יסעדנו ביד כדי שלא יעשה מלאכה בקרקע של א"י בשביעית ומותר לרדות עמהם הכוורת של דבש ולא עם ישראל דזהו קרוב למלאכת הקרקע אע"ג דכוורת אינה כקרקע מ"מ לישראל אסור לסייע אף במלאכת תלוש משא"כ בעכו"ם וכן חוכרין מהם נירין על אחר שביעית אף שמישראל אסור מ"מ מהם מותר לפי שאינן בני חיוב דנקנוס אותן:
סעיף יא
כבר ביארנו בסי׳ ט"ז סעי׳ ו׳ דסוריא אע"פ שאין בה איסור שביעית מן התורה גזרו עליה שביעית כדי שלא יניחו א"י וילכו וישתקעו שם ולכן שנו חכמים במשנה (פ"ו מ"ג) עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר דשין וזורין דורכין ומעמרין אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין וכן כל כיוצא באלו ולא החמירו בתלוש בסוריא ועוד כדי שימצאו העניים שבא"י קצת ריוח בסוריא שהיא קרובה להם ולא יצטרכו לצאת לח"ל (רע"ב) ואפילו אצל החשודים מותר לעשות בתלוש (שם) והא דלא במחובר זהו מן השמור אבל מן המופקר גם בא"י מותר דתניא בת"כ מן השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר (שם) רק שצריך לעשות ע"י שינוי וכמ"ש בריש סי׳ כ"ב ויש מי שכתב דאצל חשוד גם בסוריא אסור אף בתלוש אלא אצל עכו"ם מותר ושכן משמע בירושלמי (מל"ש) ולא נהירא ומירושלמי אין שום משמעות (ע"ש והעיקר כהרע"ב רק מ"ש בסה"ד דבמחובר בא"י אסור מדרבנן גם המופקר הוא תימא וכבר תמהו עליו במל"ש ובתוס׳ אנ"ש ע"ש):
סעיף יב
כשם שאסור לעשות סחורת בפירות שביעית או לשמרן דצריכין להיות הפקר כמו כן אסור למסור פירות שביעית או דמי שביעית לע"ה דשמא לא ינהוג בהם קדושת שביעית ואפילו לא ידענו שהוא חשוד דחשוד אפילו אינו ע"ה אסור למסור לו אך בע"ה מפני העדר ידיעתו חוששין שלא ישמרם בקדושת שביעית ולכן אין לקנות פירא מע"ה בשביעית מפני שהדמים יתפסו בקדושת שביעית ונמצא דמוסר לו דמי שביעית ומה יעשה הת"ח כשצריך לקנות אתרוג של מצוה ואינו מוצא לקנות רק מע"ה לוקח ממנו לולב דעל לולב לא חלה שביעית דהוא עץ בעלמא ודמי הלולב אינם דמי שביעית ויבקשנו שיתן לו האתרוג במתנה ואם אינו רוצה מבליע לו דמי האתרוג בהלולב כלומר שישלם לו בעד הלולב ביוקר בכדי שיתרצה ליתן לו האתרוג במתנה או יקנה ממנו עצים מעט ויבליע לו דמי האתרוג בהם או סחורה אחרת שאין לה שייכות לשביעית:
סעיף יג
וכתב הרמב"ם בפ"ח דין י"ג בד"א בזמן שהיה מוכר פירות שכיוצא בהן נשמר כגון תאנים ורמונים וכיוצא בהן אבל אם היה פירות שחזקתן מן ההפקר כגון הפיגם והירבוזין והשוטים וחלגלוגות והכסבר של הרים וכיוצא בהן ה"ז מותר ליקח ממנו מעט כדמי שלש סעודות בלבד משום כדי חייו של מוכר עכ"ל וה"ה אם ראה שהעם הארץ לקט פירות ממקום המופקר מותר לקנות ממנו כל מיני פירות בכמזון שלש סעודות דכן הוא בסוכה (ל"ט:) והרמב"ם לא הזכיר זה דמילתא דפשיטא היא מפירות שחזקתן מן ההפקר וכ"ש ביודע שהם של הפקר:
סעיף יד
ומה יעשה אם מסר דמי פירות שביעית לע"ה באופן האסור יחללם על פירותיו שבביתו שאינם של שביעית ויאמר הרי מעות הללו מחוללים על פירות שיש לי בתוך ביתי ונמצא שהמעות יצאו מקדושת שביעית והוא אוכל הפירות בקדושת שביעית (שם) אבל אם מסר פירות של שביעית עצמן לע"ה אין תקנה דהפירות לעולם בקדושתן קיימי דבזה חמירא שביעית מהקדש כמ"ש בסי׳ כ"ה סעי׳ ט"ו ע"ש והרמב"ם השמיט דין זה ולא ידעתי למה:
סעיף טו
כל דבר שאינו חייב במעשרות כגון שום בעל בכי והוא שום חריף שהאוכלו זולג ממנו דמעות וי"א שהוא שום הגדל בהר הלבנון הנקרא בעלבע"ק (רע"ב סוף מעשרות) ובצל של מקום הנקרא רכפא וגריסין של פול הבאים ממקום שנקרא קילקי ועדשים המצריות וכן זרעוני גינה שאינן נאכלות כגון זרע לפת וצנון וכיוצא בהן הרי אלו נלקחין מכל אדם בשביעית ופירשו המפרשים (ר"ש ורע"ב שם) אפילו מן החשוד:
סעיף טז
אבל הרמב"ם שם כתב על דין זה בד"א בע"ה סתם אבל מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית או לשמור פירותיו ולמכור מהן אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית כלל ואין לוקחין ממנו פשתן אפילו סרוק אבל לוקחין ממנו טוי ושזור עכ"ל ואע"ג דאין בפשתן קדושת שביעית הלא בזרע הפשתן יש קדושה (ירושלמי) ולכן כל זמן שאינו טוי וארוג קנסוהו גם בהפשתן וזהו משנה בבכורות (כ"ט:) וקשה לדיעה ראשונה וצ"ל דס"ל מדתנן בלשון החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן וכו' ולא תני אין לוקחין ממנו שום דבר ואפילו פשתן ש"מ דדווקא דבר שיש בו חשיבות אין לוקחין אפילו מה שאינו עצם המאכל כמו פשתן דהמאכל הוא הזרע אבל דברים שאינם של חשיבות כלל מותר לקנות ממנו כיון שבהם אין שום חשש:
סעיף יז
החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות והחשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית אע"פ שזה וזה דבר תורה מ"מ מדיש חומר באחד מה שאינו בהשני כמו במעשרות יש מע"ש שצריך להעלותו לירושלים ובשביעית יש חומר דהיא עצמה נשארת בקדושתה לעולם ולא מהני פדיון כמ"ש בסעי׳ י"ד לכן י"ל דלזה חמירא זה יותר מזה ולכן כל זמן שלא נמצא חשוד בזה עצמו לא חשדינן ליה וכן החשוד על הטהרות אינו חשוד לא על המעשר ולא על השביעית מפני שזה האוכל שמכרו בחזקת טהור אינו מטמא אחרים אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר בהלכות טומאת אוכלין והחשוד לדברי סופרים אינו חשוד לדברי תורה אבל החשוד על אחד מהם חשוד על הטהרות דכיון דחשוד לד"ת כ"ש לד"ס:
סעיף יח
כתב הרמב"ם שם דין י"ז כל החשוד על דבר אע"פ שאינו נאמן על של עצמו נאמן הוא על של אחרים חזקה אין אדם חוטא לאחרים לפיכך החשוד על דבר דנו ומעידו עכ"ל וכן פסק בהל׳ מעשר ספי"ב ע"ש והראב"ד השיגו דהא תנן ספ"ד דבכורות דהחשוד על דבר לא דנו ולא מעידו ואין זו השגה דבאמת כתב שם הרמב"ם בפי׳ המשניות דזהו לר"מ דס"ל כן בפ"ה דבכורות ואין הלכה כר"מ ואי משום דסתמא נשנית ספ"ד הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם (כ"מ):
סעיף יט
הכהנים חשודים על השביעית לפי שהן אומרים הואיל והתרומות מותרות לנו אע"פ שהן על הזרים במיתה ק"ו פירות שביעית לפיכך סאה תרומה שנפלה לפירות שביעית אם נפל למאה סאה תעלה אבל נפלה לפחות ממאה ירקובו ולא ימכרו לכהנים בדמי תרומה כבכל מדומע שהרי חשודין על השביעית ויש לחוש שלא יאכלום בקדושת שביעית:
סעיף כ
וזהו בסנהדרין (כ"ו.) ויש בזה שאלה וכי משום חששא בעלמא יפסידו פירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא להפסד ואע"ג דבשב ואל תעשה מצינו כמה פעמים שגזרו כן מ"מ סוף סוף בכאן אינה אלא חששא בעלמא ומה ראו חכמים על ככה ונ"ל דמשום דהמכירה לכהנים הוי כעין מסחר ומ"מ אלולי שהיו חשודים היינו מוכרים להם דאין זה אלא כמסחר עראי (תוס׳ שם) וכיון שהם חשודים מוטב שירקובו בשב וא"ת ממה שימכורו לחשודים:
סעיף כא
תניא בתוספתא פ"ה הצבענין והפטמין שעושים כדים וצריכין מורסן למלאכתן לוקחין מורסן מכל מקום כלומר אפילו מהחשודין ואין נמנעין דמורסן של שביעית לא שכיח דמספיחין מעט מורסן יש (כנ"ל לפרש) והביאו הרמב"ם שם וסיים בתוספתא ואין מוכרין אותה מחרוזות מחרוזות אבל מוכרין אותה איברים איברים על גבי מטות עכ"ל ואין לזה שום פי׳ וגם הרמב"ם לא הביא זה והמפרש פי׳ דאבשר קאי אם נתפס הבשר בקדושת שביעית ע"ש ותימא שהרי לא נזכר בשר כלל ונ"ל דאצבעין ואפטמין קאי דכבר נתבאר דבצבעין חל קדושת שביעית ולכן גם הדבר הנצבע לא ימכור בריבוי מחרוזות מחרוזות דמיחזי כסחורה בפירות שביעית אלא איברים איברים כלומר מעט מעט על גבי מוטות שישאם במוטות ע"י שינוי וכן בכדים אין למכור הרבה ביחד שלא יביאו פירות הרבה כמו שחששנו בסעי׳ ז׳ בכדי יין וכדי שמן אלא מעט מעט ובשינוי ולכן לא הוצרך הרמב"ס להביא זה דכבר נתבארו כעין דינים אלו:
סעיף כב
ותניא בתוספתא דדמאי ספ"ג גבאי צדקה בשביעית מדלגין על פתחיהן של אוכלי שביעית דברי ר"מ וחכמים אומרים אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית ואם נתנו להם פת מקבלין מהן (כצ"ל) שלא נחשדו אלא אמעות וביצים בלבד והלכה כחכמים כמ"ש הרמב"ם ספ"ח וז"ל ואם נתנו להם פת מותרת ואין חוששין לה שמא מספיחי שביעית הוא שלא נחשדו ישראל להיות נותנין אלא או מעות שביעית או ביצים הנלקחות בדמי שביעית עכ"ל ואיני יודע למה דווקא על ביצים ואולי דאין הכוונה רק ביצים דוודאי כל מיני פירות וירקות אסור ליטול מן החשודין אלא דפת לא שכיחא מתבואת שביעית דהספיחים מעטים הם ורובו ככולו הפת הוא מתבואה של ששית ושארי מיני מאכל שאינן מתקיימין כמו בשר וחמאה וחלב ג"כ אין חשודין לקנותן בדמי שביעית לפי שאינן מתקיימין ורק ביצים מתקיימים הרבה זמן לפיכך אין אסור ליטול מהם רק מעות וביצים ומ"מ נ"ל דאין זה היתר רק לגבאי צדקה בשביל תקנת עניים אבל לקנות מהם אסור כל דבר מאכל שיש בהם חשש פירות שביעית כמו פת כדמוכח ממ"ש בסעי׳ ט"ו וסעי׳ ט"ז:
סעיף כג
ודע דבתוספתא שם מסיים אם היתה עיר כולה של אוכלי שביעית אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית והוא דבר תימא ולענ"ד צריך לגרוס דצריכין לדקדק כלומר הגבאים וידלגו עיר כזה כיון שכולם חשודים וצ"ע מה שהרמב"ם לא הביא זה עוד אומרת שם דהכהנים המגבלים (כצ"ל) בטהרה צריכים לדקדק באוכלי שביעית כלומר בכל מקום ומיירי בכהנים צדיקים דמי שחשוד על השביעית הרי חשוד על הטהרות כמ"ש בסעי׳ י"ז ולכן לא יגבלו אצלם וגם זה לא הביא הרמב"ם וצ"ע:
סעיף כד
וכתב הרמב"ם שם דמותר ללוות מן העניים פירות שביעית ומחזירין להן פירות בשנה שמינית עכ"ל כלומר אע"ג דמיחזי כחליפי שביעית וצריכין לנהוג בהם דיני שביעית ומה תועלת בזה קמ"ל דאינן כחליפי שביעית דכיון דבההיא שעתא לא הוי הנך בעין לאו חליפין נינהו ולא חיילי עלייהו קדושת שביעית (רש"י ותוס׳ פרק השוכר את הפועל ס"ב:) ואפילו בשביעית עצמה היו יכולין לפרוע אם כבר אכלו פירות שביעית (תוס' שם) דחליפין לא הוי אלא בשעה כשזה מקבל החליפין יהיו שניהם קיימים ומ"מ נ"ל דלא הותרה זה רק מפני תקנת עניים:
סעיף כה
שביעית משמטת את ההלואה וביארם הרמב"ם בפ"ט משמיטה ואנחנו בארנום בס"ד בח"מ סי׳ ס"ז יען הטור והש"ע קבעום שם מפני שזה נוהג גם בזמה"ז לכמה פוסקים כמ"ש שם: