עץ חיים/שער לא (הכל)
מתוך: עץ חיים/שער לא/פרק א (עריכה)
פרק א
עריכהועתה צריך לבאר ענין זו"ן מי הם ואחר כך נבאר בחי' עיבור ב' שלהם לצורך המוחין דגדלות גם יתבאר ענין ד' בחי' שמצינו והם ישראל ויעקב רחל ולאה מה ענינם. הנה נודע כי ישראל ויעקב הם בחי' ז"א ורחל ולאה הם בחי' הנקבות שלהם אבל בהכרח הוא שהם בחי' חלוקות זה מזה והענין הוא כי הנה ז"א הנזכר בזוהר בכל חיבורינו הוא הנקרא ישראל והוא בחי' ו"ס של כללות י"ס דאצילות שהם מחסד עד יסוד כנודע ונוקבא דז"א היא המלכות העשירית שבי"ס דכללות עולם אצילות כולו ג"כ והיא הנקרא רחל כי לכן נקרא רחל עקרת הבית כנודע באופן כי זו"ן הם הנקרא ישראל ורחל. ואמנם יעקב ולאה הם הבחי' של המלכים והכלים של או"א מבחי' אחוריים שלהם שנפלו במקום נוקבא דז"א דרחל דאצילות ונשארו שם ולא למטה בבריאה, ולמטה בע"ה נבאר כי אע"פ שז"א הוא פרצוף אחד שלם ונקרא ישראל עכ"ז גם הוא נחלק לב' בחי' כי עד החזה נקרא ישראל ומשם ולמטה עד רגליו נקרא ישורן וכמ"ש ויהי בישורן מלך וב' בחי' אלו שהם ישראל וישורן הם נקרא ז"א ולמטה יתבאר בע"ה. ונתחיל לבאר ענין זו"ן שהם ישראל ורחל ואחר כך נבאר יעקב ולאה ובתחלה צריך שנבאר ענין ז"א ענין המוחין הבאים לו בעיבור הב' שהם בחי' ג"ר שבו. הנה בעיבור הב' של הז"א שלצורך המוחין שלו נזדווגו או"א ואבא הוליד מן מוח שלו טפה דדכורא והם כללות חו"ב וה"ח וה"ג מבחי' הדעת שלו גם אמא נתנה בחי' טפת מ"נ שלה והם חו"ב וה"ח וה"ג שהם הדעת שלה כנודע ואחר היותן בסוד העיבור ילדה אותם התבונה בסוד לידה ויצאו דרך היסוד שלה וכבר נת"ל כי אלו המוחין של ז"א הנ"ל נתלבשו תחלה בתוך נה"י של התבונה ואח"כ נתלבשו כולם יחד ונתפשטו תוך ז"א. וזה ענינו כי נתבאר באדרא האזינו דרצ"ה דאבא טמיר וגניז יתיר מאמא וע"כ גם הנה"י דאבא נתלבשו תוך נה"י דתבונה באופן זה כי מוח של חכמה דז"א שנמשך מן אבא נתלבש בנצח של אבא ומוח של בינה דז"א שנמשך מן אבא נתלבש תוך הוד של אבא והמוח של הדעת דזעיר אנפין שנמשך לו מדעת דאבא והוא כלול מן ה"ח מבחינת מוח חכמה דאבא וה"ג ממוח בינה דאבא. והנה דעת הזה הוא שנתלבש תוך יסוד דאבא וכעד"ז נתלבשו ג' מוחין שנמשכו לז"א מצד אמא שהם חב"ד דאמא ונתלבשו בנה"י דאמא ואחר כל התלבשות זה שנתלבשו בנה"י דאבא אחר היות בתוכם המוחין דמצד אבא נתלבשו נה"י דאבא תוך נה"י דאמא ונמצא א"כ כי חב"ד דז"א דמצד אבא יש עליהם ב' כסוים וב' מסכים שהם הכלים דנה"י דאבא וכלים דנה"י דאמא. אבל חב"ד דז"א דמצד אמא אין עליהם רק כסוי ומסך א' בלבד שהם כלים דנה"י דאמא נמצא חכמה דז"א דמצד אבא וחכמה דמצד אמא שניהן בצד ימין בראש ז"א מכוונים זה תוך זה ובינה דז"א דמצד או"א שניהם בצד שמאל בראש ז"א מכוונים זה תוך זה וב' דעות דז"א דמצד או"א ג"כ מכוונים זה תוך זה. והנה מוח דעת של ז"א דמצד אבא הוא המכריע הב' הכרעות א' בין חו"ב שמצד אבא וא' בין חו"ב שמצד אמא אף על פי שהוא נתון תוך כלי יסוד אבא והם נתונים תוך ב' כלים דנ"ה דאמא כנ"ל וא"כ נמצא שיש בדעת הזה ד' בחי' כלולו' בו בחי' חו"ב שלקח מצד חו"ב דמצד אבא ובחי' חו"ב שלוקח מצד חו"ב דמצד אמא, ואלו הד' נעשין בחי' ד' מוחין וארבעתן נקרא דעת והם בחי' חו"ב שלוקח מצד אבא נעשה בדעת הזה חו"ב שבו ובחי' חו"ב שלקח מצד אמא נעשה בדעת הזה חו"ג בערך חו"ב שבו שמצד אבא. נמצא כי הדעת הזה דז"א שביסוד אבא יש בו כללות ד' מוחין והם חו"ב חו"ג וכולם הם ג' מוחין כנודע כי ה"ח וה"ג שניהן נקרא דעת א' א"כ יש בו ג' מוחין חב"ד בפרטות ושלשתן נקרא דעת דרך כלל וזה סוד אל דעות ה' כי הזעיר אנפין יש בו ב' דעות א' מיסוד דאבא וא' מיסוד אמא והרי נתבאר ענין המוחין בעצמן:
מתוך: עץ חיים/שער לא/פרק ב (עריכה)
פרק ב
עריכהועתה נבאר אופן התלבשותן תוך ז"א, כי הנה בהיות הנה"י דאבא תוך נה"י דאמא נתלבשו כולם יחד תוך ז"א. ונבאר ענין התפשטות נה"י דאמא וממנו, יתבאר בחינת התפשטות נה"י דאבא.
הנה נודע כי הנצח הוא מתחלק לשלשה פרקים, וכן המוח הנקרא חכמה אשר בתוכו נתחלק לשלשה פרקים, ואלו מתפשטין בקו ימין דז"א, פרק עליון דנצח אמא אשר בתוכו שליש עליון דמוח חכמה נתלבש בכלי חכמה של ז"א, ופרק אמצעי דנצח אמא אשר בתוכו שליש אמצעי של מוח חכמה מתלבש בכלי חסד דז"א, ופרק תחתון דנצח אמא אשר בתוכו שליש תחתון של מוח חכמה מתלבש בכלי נצח דז"א, וכן על דרך זה נתפשטו שלשה פרקים דהוד אמא אשר בתוכם שלשה פרקים של מוח בינה, ונתלבשו תוך קו שמאלי דז"א שהם בג"ה שלו, וכן על דרך זה נתלבשו תוך נצח-הוד של אבא אשר בתוכם מוח חכמה ובינה, ונתלבשו ונתפשטו בקו ימין ובקו שמאל דז"א תוך נה"י של אמא.
ואמנם דע כי פרק שני של נצח דאמא, או פרק שני של הוד אמא, הנה הם מתפשטין בכל אורך הזרוע ימיני או שמאלי דז"א, ונמשך עד סיום צפרניו, ומתוך צפרני אצבעות בוקע אור ההוא לפרק שלישי של נצח או הוד של אמא, וחוזר ונכנס ומתלבש תוך ראש הירך הימיני או השמאלי דז"א בין פרק לפרק, ששם הוא מקום חלל, ויכול האור לכנוס דרך שם כדלקמן, ומתפשט בכולו עד סיום רגליו, וכאלו תמשיל דרך משל שידי הז"א פשוטות ומשולשלות למטה ותלויים על גופו, וצפרני אצבעותיו מגיעין עד רישי ירכותיו, ויוצא אור פנימי מצפרני אצבעות ונכנסין בראשי ירכותיו. וכן על דרך זה בנצח-הוד של אבא.
ואמנם אין בחינת הנצח-הוד דאו"א נכנסין ומתפשטין תוך הגוף של ז"א כלל, שהוא התפארת שבו, כי הנצח אינו מתפשט אלא בקו ימין בלבד, שהם חח"ן דז"א, והוד אמא אינו מתפשט רק בקו שמאלי שהם בג"ה דז"א, אבל תפארת דז"א הוא קו האמצעי ואין נכנסים בו נצח-הוד דאו"א אשר בתוכם תרין מוחין הנקרא חו"ב דאו"א כלל, רק בשני הקוין בלבד - הימיני והשמאלי, וזהו בחינת הקשר שיש לחכמה עם חסד ונצח, והקשר שיש לבינה עם גבורה והוד. והבן זה מאד ואל תטעה.
ובזה יתורצו קושיות וספיקות רבות אשר מכללם הוא לראות איך נצח-הוד אשר תחת התפארת, ואין להם התקשרות כלל עם הזרועות כנראה בחוש הראות, כי מסיום הגוף נתלין ויוצאין, ואם כן אינם נקשרים לקו ימינית ושמאלית עם חסד-גבורה, והרי שניהן יוצאין מקו האמצעי, אך יובן עם הנ"ל.
גם יתורץ לך לראות ולידע מה נעשה מן האור היוצא מן סיום הזרועות דרך צפרני אצבעות, ולהיכן הולך ומתפשט. ואם נאמר שאינו יוצא כלל - זה דוחק גדול יותר, כי האור לא נמשך לבטלה אלא להתפשט בתחתונים ולהאיר להם. ואם נאמר שנכנס דרך הגוף - זה אי אפשר לסבה זו הנ"ל, שאם כן בטלת בחינת קוין בסוד ימין ושמאל ואמצע. ואמנם צריך לידע על איזה סבה היתה כך, כי הרי אנו רואין שקו האמצעי נמשך ביושר בלי הפסק, ובשני הקוין ימיני ושמאלי יש הפסק בין חסד ונצח ובין גבורה להוד, כי הרי הזרועות הם בפירוד מן השוקיים, ואין הקוין מחוברים יחד.
ולהשיב את כל זאת צריך שנבאר לך מה ענין הצפרנים של האדם, גם ענין הקליפות והחצונים שמצינו לרז"ל שיניקתן מן הצפרנים, לכן צריך הקוצצן ליטול את ידיו. גם אמרו כי בשחרית רוח רעה שורה על הידים ואינה מסתלקת עד שיטול ידיו במים. גם להבין ענין נצח-הוד שהם ברכי דרבנן דשלהי מנייהו הוי כי שם מתאחזין הקליפות, בסוד: שקר אין לו רגלים, ובסוד: "כל היום דו"ה" - היפך הוד, וכיוצא בזה, והרי נצח-הוד הם סוד ערבי נחל סתומים, ואין להם פתח פתוח כמו היסוד, ואם כן מהיכן הם יונקים.
אבל הענין, דע, כי הקליפה מקום יניקתה הוא מסוף האצבעות מקום הצפרנים, כי משם אור פנימי בוקע ויוצא, בין בצפרני ידיו בין בצפרני רגליו, כי מן הידים בוקע אור לצאת ולכנס בראשי הירכיים כנ"ל, ואז יונקים משם בעודו מגולה שם. וזה סוד שאמרו רז"ל כי הידים עסקניות הן, ושניות לטומאה, וצריכין נטילה אפילו לחולין קודם אכילה. גם בקום האדם בבוקר ממטתו בלילה כבר שרתה עליהן רוח רעה וצריכין נטילת ידיים שחרית כנודע, כי לעולם החצונים - כל יניקתן הוא מן הקצוות ומסיומן, כי אין להם רשות לעלות אל מקום הקדושה, אבל יונקים ממקום סיומא. והנה בקצוות ההם של הזרועות ושל הירכים - שם אחיזתן ויניקתן. והנה אנו רואין בחוש הראות כי הבשר שבסוף האצבע נבקע, ומתוכו יוצא וגדל הצפורן ויוצא לחוץ, ודרך אותו בקיעה יוצאין האורות הנ"ל, ויונקים משם החצונים לפעמים כשיש פגם ח"ו בישראל, ולא תמיד.
והנה הצפרנים עצמן אינם בחינת קליפות ממש ח"ו, וכמ"ש בזוהר ויקהל דף רי"ח דלבושין קדמאין דאתלבש בהו אדם בגנתא דעדן הוי מאינון לבושין, מאינון רתיכין דאיקרון אחוריים, ואינון לבושין דאיקרון לבושי טופרא וכו', ופירוש הענין כי אם הצפרנים היו ח"ו טומאה וקליפה - מה היה מועיל הנטילה, והרי לעולם הטומאה דבוקה באדם. אמנם הצפרנים הם מלבוש טהור וזך, אלא שהוא קשה בטבעו, והוא מה שאמר פרשת תרומה דף קמ"א: בשעתא דאתחריב בי מקדשא לא נתחרב אלא מההוא סט"א בשעתא דאסתים למוחא כו', ובגין דעמא קדישא לא הוו תמן חפיא על ההוא פתיחא חופאה קלישא דפרוכתא קלישאה לנטרא ההוא אתר דלא יסתים ליה ההוא קליפה תקיפא ואחיד בכל סטרין. באופן כי צפרנים הם הלבוש הקשה שניתן שם בראשי אצבעותיו ובקצוותן כדי שלא ינקו החצונים - הנקרא קליפה תקיפא - משם, כי בהיות שם קליפה הקלושה, שהם הצפרנים, שהם קשים מאד, אי אפשר אל החיצונים לינק משם, והצפרנים עומדין על קצוי פתחי סיומי האצבעות למגן ולמחסה מן הקליפות החצונים שלא ינקו יותר מן הצורך שלהם, כי בהכרח משם מקום יניקתם, אלא הכוונה הוא כדי שלא ינקו יותר מדאי. ולכן מבחינה זו היו הלבושים של אדם הראשון בהיותו בגן עדן הארץ לשמרו מן החיצונים, ובהתפשט מהם נשאר ערום, וירא ונתחבא מפני החיצונים והמזיקין.
נמצא כי הצפרנים הם שורש קליפות, אלא שהיא זכה בתכלית הזכות, והיא יונקת ממקום בקיעת הבשר בסוף האצבעות כנ"ל, כי הרי משם צמיחת הצפורן, ומה שהוא כנגד הבשר הוא בתכלית הזכות, אבל מה שעודף מן הצפורן ויוצא לחוץ מכנגד הבשר של האצבע - זה צריך לחתוך אותם, כי שם נתלין החצונים ויונקים בתכלית. וזה שאמר בזוהר ובג"ד לא בעא ליה לאינשי לרבאה לאינון טופרין וכו', והוא השיעור שהוא חוצץ בענין הנטילה של הידים כנזכר לרז"ל, והוא מה שעודף מכנגד הבשר, לכן ענשו של המגדל צפרנים קשה מאד.
וזה גם כן סוד הנזכר לרז"ל בתקונים בפסוק: "ויפוזו זרועי ידיו" הנאמר על יוסף הצדיק, שיצאו עשרה טפין זרע מבין צפרני ידיו, כי משם לקחום החצונים ושלטו בהן, בסוד שליטת החצונים בטפת בעל קרי כנודע, רק שמכאן בדרך האצבעות היא בקיעה מועטת (ודקה וסתומים בפנים ורוצין לצאת חוץ ואינן יכולין) דוקא, כמו שכתבנו.
והענין הוא במה שנחקור על מה נבקע הבשר שבסופי האצבעות, אבל הענין הוא כי האורות מטבעם לצאת ולהאיר ולהיות השפע הולך ומתרבה ומתפשט למטה, כטבע מים הנובעים ויוצאין מן המקור, והנה הם חתומים וסתומים בפנים ורוצים לצאת לחוץ ואינם יכולין, ולכן בוקעים בקצוות האצבעות ויוצאין לחוץ, אלא שאינם פתיחות רחבות אלא צרות ודקות, ואז בהמשכם לחוץ נדבקים בהם שרשי הקליפות שהם הצפרנים כנ"ל, ויונקים משם, בין בצפרני הידים בין בצפרני הרגלים, כי שניהן בחינת קצוות, אשר משם יניקת החיצונים כנ"ל [ונראה לי חיים, כי זה יתרון קו האמצעי שאין בו יניקת החיצונים רק בסיומו בפי היסוד, והוא בסוד יעקב בחיר שבאבות, אברהם ויצחק שיצאו משם עשו וישמעאל, והבן זה. כנראה לעניות דעתי].
גם תבין בזה ברכת מאורי האש שאומרים במוצאי שבת בסדר הבדלה, כנזכר בזוהר פרשה ויקהל, נגד הצפרנים. רוצה לומר כי מתוך הצפרנים בוקע האור ויוצא לחוץ.
ובזה יתורצו השאלות דלמה לא נמשכו הקוין ביושר, אמנם היה פיסוק ביניהן בין הזרועות והירכיים, אבל הענין הוא כי אם לא היה כך והיה הקו הכל ישר ונמשך עד סופו, והיה האור גם כן נמשך בתוכו עד למטה תמיד, ושם מקום מעמד הקליפות והחצונים שהם יונקים מהקצוות, וגם שהם תחתונים, ואז היו החצונים נאחזין באור היוצא משם בסופו מאד יותר מדאי, ובפרט אם היו עונות ישראל מרובים ח"ו, אבל עתה שהזרועות נפרדין כל אחד בפני עצמו יכול ז"א להעלות זרועותיו למעלה, וידיו נגבהות עד נגד כתפות, ואז אין האור יוצא מן הצפרנים הגלוים רק למעלה במקום שלש ראשונות שבו, אשר אין שם שליטת החיצונים וקליפה כלל.
נמצא כי כאשר מעשה התחתונים רצוים - שאין כח אל החצונים להאחז - אז ישפיל ז"א זרועותיו וידיו למטה, ויניחם נגד רישי ירכין שלו, ומתפשטין בתוך הירכיים הנ"ל. וכאשר מעשה תחתונים רעים ח"ו, אשר אז שליטת החיצונים בנה"י שלו, לסבת היות לבר מגופא כנודע, כי משם עיקר אחיזתן, ולכן אז מגביה את ידיו למעלה, והאור נגלה למעלה במקום עליון, ואין להם אחיזה שם, וגם למטה אין האור נמשך ואין אחיזה אל החצונים באור העליון, ולכן הונחו הזרועות באופן זה, כדי שיהיה לפעמים נשפלים ולפעמים נגבהין. ובזה תבין פסוק: "כאשר ירים משה את ידו", והבן.
גם הבן סוד נטילת ידיים שלא אמר רחיצת ידים אלא בלשון נטילה, לרמז שצריך לשאת ולנטלם, בסוד: "שאו ידיכם קודש", כנזכר בגמרא ובזוהר. והטעם כי הנה רחיצת ידים סבתה הוא להרחיק הקליפות מקצוות אצבעותיו ומצפרנים, כי שם מקומם כנ"ל, וזהו ע"י מימי החסד, וכדי שלא יחזרו הקליפות להתאחז באור היוצא מהם צריך להגביה כלפי שלש ראשונות, הנקרא קדש, ואז אור היוצא חוזר ונכנס תוך המוחין ממש ממקום שיצאו, וזה סוד שצריך בנטילה להגביה ידיו נגד ראשו ממש, ובפרט אם הוא ביום השבת, כי אז צריך להרחיק הקליפה בתכלית הריחוק.
עוד יש טעם שני אל השאלה הנ"ל, והוא שהיה כן לסבת פרצוף לאה היוצאת מאחוריו, ואלו השני קוין ימין ושמאל אם היו ישרים בלתי הפסק באמצעיתם לא היה יכול להגביה זרועותיו, להיות אור יוצא מהם להאיר אל לאה לעשות חו"ב שבה, וכמו שכתבנו לקמן במקומה. ובזה תבין סוד נטילת ידיים, כי ע"י עלייתן למעלה עולה האור וחוזר לכנוס תוך המוחין עצמן, אז נכנס תוך לאה, כמו שכתבנו.
גם בזה תבין סוד ברכת כהנים שמגביהין ידיהם נגד כתפיהם, והנה יתבאר לקמן בענין פרצוף לאה.
וגם בזה יתבאר שם סדר המשכת אור פנימי בדרך הקו ימין או שמאל, איך יוצא ונכנס בין פרק לפרק. עיין שם היטב.
מתוך: עץ חיים/שער לא/פרק ג (עריכה)
פרק ג
עריכהונחזור לבאר ענין התפשטות המוחין דז"א והנה נתבאר ענין שינוי שיש בין איברי הזרועות והידים לשאר האברים של הגוף כולו שאלו נעים ונדים עולים ויורדים משא"כ בשאר האברים כולם אמנם קו האמצעי של ז"א שבו המוחין של ז"א מתפשטין דרך יושר בלתי פירוד מדעת לת"ת ומת"ת ליסוד. והענין כי הנה נתבאר שמוח הדעת דמצד או"א מלובשים תוך כלים דיסוד אבא ואמא וכל דעת משניהן כולל חו"ב כנ"ל והנה היסוד של אמא אינו כמו הנ"ה שכל א' יש בו ג"פ כנ"ל אבל הוא פרק א' לבד והוא נכנס ומתלבש תוך כלי הדעת של ז"א ושם נעשה בחי' מוח דעת דז"א בראשו ונודע כי כלי היסוד של הנוקבא אין בו בחי' המשך והתפשטות רק אותו השיעור של היסוד הנתון באמצע בין ב' ראשי פרקי עליונים דנ"ה שלה ויש בחי' אחרת והיא אותה הנקרא בגמ' ובהרמב"ם על איילונית שאין לה שפולי מעיים כנשים והוא בחי' בשר התפוח כעין עטרה בסיום היסוד שבה והנה היסוד עצמה שלה הוא מתלבש למעלה בדעת של ז"א בראשו אבל הבחינה השני הנקרא עטרה מתפשטת יותר למטה ומתלבשת תוך שליש ת"ת דז"א עד מקום החזה שלו ומשם ולמטה אין עוד התפשטות כלי יסוד של אמא כלל. והנה בזה תבין שינוי א' שיש בג' קוין כי קו ימין ושמאל אשר בתוכם מתפשטין ומתלבשין מוח חו"ב המלובשים בנ"ה של אמא כנ"ל הנה האורות ההם סתומים ולכן הם קוין בלתי רחבים ועבים כי הם בחי' הזרועות והשוקיים שהם ארוכים בלתי רחבים אבל קו האמצעי הוא ת"ת והוא הגוף שהוא רחב מאד משא"כ בשאר הקוים וטעם הדבר לפי שאורות מוח הדעת האמצעי מתפשטין בתוכו והנה שם עומד ומתלבש בחי' עטרה של יסוד דאמא הנקרא רחובות הנהר כי הוא מקום רחב ואינו מקום צר כמו פי עטרת יסוד הזכר ואז מתחיל משם אור הדעת שבתוך כלי של יסוד של אמא להתרחב. ואח"כ מהחזה ולמטה יוצא אור הדעת מגולה לגמרי בלתי לבוש כלל ביסוד דאמא כי כבר נגמרה ונסתיים כנ"ל ואז האור יוצא ומתרחב (דרך נקב) בלי עיכוב מסך וכיסוי ואז מתרחב כלי הגוף הנקרא ת"ת ונעשה רחב יותר משאר הספירות אמנם גם בקו ימיני יש שינוי מיניה וביה וכן בקו שמאלי מיניה וביה והוא כי אמצע קו שהוא החסד או הגבורה הם בחי' הזרועות והם יותר דקים מן הקצוות הקוין שהם השוקיים והברכיים שהם עבים יותר מן הזרועות והסבה הוא ע"ד הנ"ל כי למטה החסדים שהם אור הדעת מתגלים לכן מתרחב הכלי אבל אינו כ"כ בגלוי ובהתרחבות כמו בגוף עצמו ששם עיקר הגלוי אורות הדעת ומקום התרחבותם. והנה מהחזה דז"א ולמטה אז מתגלין אורות של מוח הדעת האמצעי שהיה מלובש תוך יסוד דאמא כנ"ל והם בחי' ה"ח וה"ג וה"ח מתחלקין בחג"ת נ"ה דז"א הה' בה' והה"ג כולן נכללין ביסוד של ז"א וז"ס יצחק אותיות ק"ץ ח"י כי הה"ג הנקרא יצחק הם ביסוד הנקרא ח"י שהוא סיום וקץ הגוף. אמנם אורות הדעת דמצד אבא המלובש ביסוד דאבא מתפשט גם הוא דרך קו האמצעי ואמנם להיות יסוד דדכורא ארוך הוא מתפשט יותר למטה ממקום סיום יסוד אמא והוא יורד ונמשך עד היסוד דז"א ואמנם הנ"ה נתבאר שכ"א מהם יש בו ג"פ והיסוד אין בו רק ב"פ בלבד והם היסוד וראש העטרה שבו ואע"פ שמתחלק לג' שלישים אינם רק ב"פ אלא שמתחלקין לג"ש. ובזה תבין מ"ש כי תחלה בזמן היניקה לא היו בז"א בקו האמצעי שלו רק ת"ת ויסוד בלבד וכאשר הגדילו המוחין דז"א אחר עיבור ב' אז נתהווה מאלו הב' ונעשה גם בחי' הדעת דז"א והיה בקו האמצעי דז"א ג"ס דת"י. והיה בזה האופן כי הנה מתחלה היה בו ת"ת ויסוד לבד וכל אחד מהם תחלקהו לג"ש ונמצא ו"ש וכאשר הוגדלו ונעשו בחי' הדעת היה באופן זה כי הו"ש נחלקו לג' חלקים ב"ש דת"ת נעשה ממנו הדעת וב"ש האמצעים שהם שליש תחתון דת"ת ושליש עליון דיסוד נעשה מהם ת"ת דז"א וב"ש תחתונים דיסוד נעשה מהם בחי' היסוד. וכעד"ז הוגדלו בחי' ב' קוין ימין ושמאל כי תחלה לא היה בכל קו רק ב"ס בכל קו ואחר כן הוגדלו ונעשו שלשה ספירות בכל קו מהם אלא שיש הפרש ביניהם כי חסד ונצח שבקו ימין וגבורה והוד שבקו שמאל כל מדה יש בה ג"ש ממש שהם ג"פ נפרדין זה מזה בכל ספירה מהם וכנזכר בזוהר פרשה ויחי דרנ"א בענין י"ב שבטים הנכללין בד' ספירות אלו וכנגד ד' דגלים. אבל היסוד אע"פ שנחלק לג' חלקים אינו רק ב"פ לבד ונמצא כי כאשר השליש העליון של היסוד נעשה ממנו ת"ת בעת ההגדלה כנ"ל אין השליש ההוא בחי' פרק שלם בפ"ע ולסבה זו אע"פ שנעשה ממנו ת"ת עדיין נקרא יסוד כי לא נפרד ויש לו התקשרות עם היסוד. וז"ס מ"ש פרשה פנחס רכ"ג דגוף וברית חשבינן חד. ונחזור לענין לבאר ענין היסוד של אבא כי הנה יש בו ב"פ יסוד ועטרה בו והנה היסוד ארוך יותר מן העטרה ולכן היסוד עצמו נחלק לב' חלקים א' הוא שורש היסוד המושרש ומונח בין ב' ראשי הירכיים שהם נ"ה אשר שם מחוברים יחד שלשתן שהם הנה"י ומקושרים יחד שלשתן ומבחי' חלק יסוד זה נעשה דעת דז"א דמצד אבא כי הוא מחובר עם חו"ב שברישי ירכין שהם נ"ה של אבא. ושיעור התפשטות חלק זה העליון של יסוד אבא הנה הוא נמשך עד סיום שליש עליון דת"ת דז"א שהוא עד החזה והוא ממש כשיעור התפשטות סיום היסוד ועטרה של אמא כנ"ל וחלק תחתון של יסוד אבא הוא בחי' היסוד אחר התפרדו מן הירכיים שהם נ"ה ונבדל בפ"ע ושיעור התפשטותו מן החזה דז"א עד סיום הת"ת שהוא הגוף דז"א ובזה תבין כי כמו שמן החזה ולמטה נבדל ונפרד היסוד מן נ"ה דאבא בתוך הז"א כן הז"א עצמו עד החזה היו ב' זרועותיו מתדבקין עם גופו ומהחזה ולמטה נפרדין קוי הזרועות ימין ושמאל מן הגוף שהוא קו האמצעי והבן זה. והנה העטרה של יסוד אבא היא מתלבשת תוך יסוד ז"א ושיעור עטרה זו בסיום (נ"א כשיעור) כל היסוד כולו דז"א והרי נמצא כי בבחי' ב' הקוין נ"ה דאו"א אין שינוי בין אבא לאמא כי כולם מסתיימין בסיום נ"ה דז"א עצמו ממש בשוה וגם כי אורותיהן מכוסין בכלים של או"א אבל השינוי הוא בקו אמצעי כי היסוד דאבא מתפשט בכל אורך קו אמצעי דז"א עד סיום (היסוד) דז"א אבל היסוד דאמא מסתיים בחזה דז"א לכן גם באורות הפנימים שהוא הדעת יש בהם שינוי כי אורות הדעת דמצד אמא מתגלים מן החזה דז"א ולמטה ואורות דעת דמצד אבא מכוסים תמיד ואינן מתגלים לעולם:
מתוך: עץ חיים/שער לא/פרק ד (עריכה)
פרק ד
עריכהענין הלב של אדם דז"א מה ענינו. דע כי הלא נודע כי לב מבין ונודע שהוא סוד בינה ובמ"א מצינו שהוא הת"ת ובמ"א מצינו שהוא במלכות והכל א' אמנם תחלת ענינו כי הלא נודע שכל האברים ראשים וחשובים הם בסוד הי"ס כנודע. אך הלב לא מצינו לו שום כינוי בשום ספירה כנודע כי הראש הם ג"ר והזרועות והגוף הם ג' אמצעיות והרגלים והיסוד הם ג"ת ואמנם מצינו שהלב בו חיות האדם תלוי. והענין כי הנה הנה"י דאבא מתלבשים תוך נה"י אמא וכולם מתלבשים תוך ז"א ואמנם עד מקום החזה עד שם כל האורות סתומים הם ושם בחזה מתגלין כנודע ואמנם ההפגעה והארה הראשונה שיוצאים אלו האורות בכח במרוצה מתוך היסוד דאמא אשר תחלה היו שם צרים ונוגשים ודחוקים ועתה שיוצאים בהפגעה ראשונה מאירין באור נמרץ וגדול מאד שם תיכף בצאתן ועושין שם רושם גדול מאד ושם נרשמים האורות דאו"א כולם כאחד אור נפלא וחזק מאד וקרוב אל מעלת האור שהניחו במוחין אך ודאי שהוא יותר קטן ממנו במעלה וזאת הארה נקרא לב האדם לכן המוח האדם הוא עיקר האדם והלב שני לו כנודע. נמצא כי קיבוץ אותן האורות במקום יציאתן הראשונה שהוא בחזה אותו הקיבוץ המתרשם שם נעשה בחי' הלב ואין בו איברים ועצמות כי אינו רק דבר רוחני מאד כמו המוחין וז"ס הלב אמנם קריאתו בשם זה הוא כפי חשבון האורות המתקבצין שם והם הארות דאו"א שהם ל"ב אורות. ונלע"ד לומר שהם ח' מוחין של או"א ח' הויות שהם ל"ב אותיות אך מה שקבלתי בזה הוא כי הלא עיקר האורות הם מן הב' יסודות לבד כי נ"ה הם בב' הצדדין ואינם במקום הלב וגם כי הם לעולם סתומים אך הב' יסודות הם המתגלין והמאירין. והנה נודע כי מה שמאיר הוא החיצוניות והאחורים שלהם כי הפנימיים היא בפנים ואינו מאיר לחוץ אלא האחוריים העומדים מבחוץ כלפי גופא דז"א כנודע והוא פשוט. והנה האחוריים של אבא הם קפ"ד והאחוריים של אמא הם קס"ו והנה בב' אחוריים יש ל"ב אותיות באותיות המילוי לבדם כזה ו"ד וד"י ודיי"ו ודייו"י. הב' ו"ד וד"י ודיא"ו ודיאו"י וזהו סוד לב (י"ו אותיות של ע"ב וי"ו אותיות של ס"ג רק אותיות דאחוריים):
מתוך: עץ חיים/שער לא/פרק ה (עריכה)
פרק ה
עריכהוהנה נתבאר ענין הז"א בעצמו, ועתה נבאר דרך כללות ג' פרצופים האחרים שהם רחל נוקבא דז"א הנקרא ישראל ויעקב ולאה, כי ג' אלו נאחזין בו ויוצאין ממנו באופן זה אשר נבאר.
דע כי מצד המוחין שנתפשטו בז"א אע"פ שצריכין לו לעצמו עכ"ז יוצאין מהם הארות לחוץ כי למעלה במקום המוחין עצמו אשר שם כל בחי' ריבוי האורות ההם אז האירו האורות לחוץ דרך אחורי הז"א ויוצאה פרצוף לאה באחורי ז"א למעלה מן הראש ועד החזה דז"א ויוצאה מבחי' הארת המוחין דמצד אמא שהיא נקבה כמוה שאין לה רק מסך א' לבד לבקוע ולצאת ולסיבת המסך ההוא לאה כולה דינין כמ"ש בע"ה. אבל דרך הפנים של ז"א אין יוצאת שם בחינת שום פרצוף כי הזכרים יוצאין מצד מוחין דאבא ומצד פנים והנקבות יוצאין ממוחין דאמא ומאחור ז"א. ולהיות שהמוחין דמצד אבא בהיותן מתפשטין עד החזה דז"א הם מכוסים בב' כסוים כיסוי נה"י דאו"א לכן אין בהם כח לבקוע ולעבור שני המסכים ולהאיר לחוץ דרך הפנים דז"א מהחזה ולמעלה כי אם מהחזה ולמטה. ועוד ט"א כי אם היה פרצוף יעקב יוצא נגד פניו דז"א למעלה היו פני ז"א מתכסים ולא היה מאיר וכתיב באור פני מלך חיים כי ע"י האורות (פניו) פנים מתמתקים הדינין כנודע ומתבטל כח החיצונים. ואמנם מהחזה ולמטה כאשר מתפשטין המוחין משם ולמטה אז המוחין שמצד אבא אין להם רק כסוי א' לבד שכבר נגמר כסוי כלי היסוד דאמא בחזה לכן יש להם יכולת לבקוע ולהאיר מחוץ אל הז"א ולהוציא פרצוף יעקב שהוא מהארת מוחין דאבא מהחזה ולמטה מכנגד פני ז"א ומבחי' החסדים המגולים לגמרי בלי שום מסך ומהדעת של צד אמא יצאה רחל נוקבא דז"א עקרת הבית העיקרית הארה גמורה מהחזה ולמטה מצד אחור דז"א עד סיום רגליו דז"א ממש משא"כ בלאה העוברת דרך מסך כנ"ל שאינה רק הארה בעלמא וכולה דינין.
הכלל העולה כי לאה היא למעלה מן החזה דז"א באחוריו ויוצאת מן מוחין דאמא ורחל נוקבא דז"א תחת לאה מהחזה ולמטה באחוריו גם כן (וגם היא יוצאת) ממוחין דאמא ויעקב בעלה דלאה יוצא מהחזה ולמטה דרך פנים דז"א ויוצא מן מוח דאבא. והנה מתבאר למה הזכר יוצא דרך פנים דז"א והנקבה דרך אחור כי זה מצד אבא ואלו מצד אמא ולעולם הזכר בערך הנקבה הוא פנים והיא אחור בסוד אחור וקדם צרתני. והנה בהיות או"א קודם התיקון אב"א עכ"ז היה אבא בבחי' פנים בערך הנקבה שהיא אחוריו ולכן אורות דאבא יוצאין לצד פנים דאמא לצד אחור.
גם נתבאר הטעם למה הזכר א' והנקבות ב' כי הזכר יוצא מן מוחין דאבא אין לו גילוי רק מהחזה ולמטה אבל המוחין דאמא שאף למעלה אין להם אלא כסוי א' לכן יצאו מהם ב' נקבות א' למעלה וא' למטה. גם דע כי אחורי יעקב (הוא כ) נגד פנים דז"א ופני לאה כנגד אחור דז"א ואחור דרחל נגד אחור דז"א ולמטה נתבארו טעמיהם.
ונבאר ענין ז"א עצמו שאמרנו לעיל שנקרא ישראל וישורון. והענין כי הז"א הוא פרצוף א' שלם מראשו ועד רגליו בלבד אמנם חציו העליון שהוא מן הראש ועד החזה נקרא ישראל וחצי תחתון שהוא מהחזה ולמטה נקרא ישורון וטעם שמות אלו הנה נודע מ"ש התיקונים כי ישראל הוא שי"ר א"ל שיר משמאלא אל מימינא פי' כי הנקבה לאה (נ"א כי כח הנקבה) היא בחי' דינין נקרא שיר והיא משמאל באחור והז"א רחמים נקרא א"ל והוא בימינא בפנים גם נקרא כן לפי שיש בו ב' בחי' מוחין א' מצד אמא נקרא שי"ר וא' מצד אבא נקרא א"ל אבל מהחזה ולמטה נקרא ישורון מלשון שורה כמאחז"ל אין שורה פחותה מג' שנאמר ישור על אנשים וגו' והם יעקב מצד הפנים ורחל מצד האחור וז"א באמצע הרי שורה של ג' ואין זה אלא מהחזה ולמטה ולכן בחי' זו נקרא ישורון. וז"ס ישראל אשר בך אתפאר כי ישראל אשר הוא ז"א בו יתפארו ויסתעפו כמה פארות וענפים יוצאין ממנו שהוא פרצוף לאה ורחל ויעקב ודור המדבר וענין המטות כמ"ש בע"ה. ומלת אתפאר הוא לשון פארות ולשון מסעף פארה במערצה ר"ל ענפים :