עבדי חלשי, ובר"ה יז. אמר ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם, ובשבת יב. אמר רבא לא אמרן אלא דבני מחוזא וכו', ושם קכד: רבא הוה קא אזיל בריתקא דמחוזא אתווסאי מסאניה טינא אתא שמעיה שקל חספיה וקא מכפר ליה וכו'.
וה' ברכו בעושר רב כאשר אמר בעצמו מו"ק כח. הני תלת מילי בעאי קמיה שמיא, תרתי יהבו לי חדא לא יהבו לי, חכמתיה דר"ה ועותריה דרב חסדא ויהבו לי, ענותנותיה דרבה בר"ה לא יהבו לי.
ותבענית כ: כשסיפר רפרם בר פפא גדולות ועשירות דר"ה וסיפר באחרונה כי הוה כרך ריפתא הוה פתח לבביה ואמר כל מאן דצריך ליתי וליכול אמר רבא כולהו מצינא מקיימנא לבר מהא משום דנפישו בני חילא דמחוזא (דאיכא עניים טפי).
מסחרו היה ביין כברכות נו., וגם ספינות היה לו כב"ב קנג.
וב"ב קמט: איסור גיורא הוה לי יב אלפי זוזי בי רבא וכו', וכן ירש מבר מר שמואל יב אלפי זוזי כנדרים נה.
וגם היה לו שדות שנתנן באריסות כב"מ עג., ויסופר ב"ק כט: שהיה זורק קוציו מן השדה לנהר דגלת.
והוא הרכיש לו את ידידות בית המלוכה דשבור מלכא ובפרט אֵם המלך איפרא הורמיז כנדה כ: ששדרה פ"א דמא לקמיה דרבא ארחיה אמר דם חימור הוא, אמרה ליה לברא תא חזי כמה חכימי יהודאי, אמר לה דלמא כסומא בארובה, הדר שדרה לי שיתין מיני דמא וכולהו אמרינהו, ההוא בתרא דם כנים הוה ולא ידע (כי לא ראה מעולם דם כזה כעירובין מה.), אסתייע מלתא ושדא לה (במתנה) סריקותא דמקטלא כלמי (והיא סברה שלכן שלח לה סריקותא לרמז על דם זה) אמרה, יהודאי בתווני דלבא יתביתו.
ובתענית כד: יסופר שרבה נגדיה לאחר דבעל עכו"ם ומת, אשתמע מלתא בי שבור מלכא בעא לצעורי לרבא, א"ל איפרא הורמיז אימיה לא ליהוי לך עסק בהדי יהודאי דכל מאן דבעיין ממרייהו יהיב להו, א"ל מאי היא, בעין רחמי ואתי מטרא, אמר לה לבעי רחמי האידנא בתקופת תמוז וליתי מטרא, בעי רחמי ולא אתי אמר לפניו רבש"ע אלהים באזנינו שמענו – ואנו בעיניו לא ראינו אתא מטרא עד דשפוך מרזבי דמחוזא לדיגלת, אתא אבוה איתחזי ליה בחלום וא"ל מי איכא דמיטרח קמי שמיא כולי האי, שני דוכתיך, שני דוכתיה, למחר אשכחיה דמרשם פורייה בסכיני, וזה שאמרו חולין קלג. דרבא נזוף הוה משום האי מעשה.
וב"ב י: שאיפרא הורמיז שלחה ד' מאה דינרי לקמיה דר' אמי ולא קבלינהו ושלחה לרבא וקבלינהו משום שלום מלכות שמע ר' אמי ואיקפד, וחלקן לעניי עכו"ם.
ובזבחים קטז: שלחה לרבא קרבן שיקריב בעדה לש"ש מה עשה רבא ביקש לרב ספרא ורב אחא ב"ה וא"ל זילו ודברו תרי עולמי גילאי (שימצאו שני בחורי חמד בני גיל אחד מאו"הע, רש"י) והם ילמדו אותן איך לעשות ולהקריב על חוף הים לש"ש.
והחכם גרעץ בח"ב צד 421 יאמר שרבא מפני שלום מלכות צוה לשני בחורי ישראל הטהורים מכל שמץ עון להעלות הקרבן, ובמחילה טעה בפשט הגמרא, שלא רב ספרא וחברו הקריבו הקרבן ורבא שלחן אך ללמד את הנערים או"הע איך לעשות וזה מפורש שם שמותר להורות לעכ"ום גם בזה"ז איך להקריב קרבן וזה ברור.
ולא לחנם אמר שנתנו לו חכמתיה
