הימים הראשונים יסודי תקנות דרבנן
קעו
שכבר הוכשרו או לא, הנה הי' זה בעיניו זר כל כך עד שעל פי זה עשה את דיני הכשר להתחלת התורה, ולראש כולה.
ובידיעות כאלה הרשה לו פראנקעל להיות למחליט בראשי החקירות האלה.
פרק ארבעים.
ואחת מהתקנות הכוללות היא כתובת אשה אשר אינה כי אם תקנה מדרבנן(קו) ועלינו לדעת הזמן של תקנה זו.
הנה במשנה כתובות ד' נ"א (פ״ד מ"ז) נאמר: כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי בית דין.
ובירושלמי ובבבלי מבואר שזו היא התקנה היותר אחרונה שנתקנה בדיני כתובה, וכי היא תקנת שמעון בן שטח.
והלשון בירושלמי כתובות ספ״ח בסדרן של התקנות זה אחר זה, בא שם:
בראשונה היתה מנחת כתובתה אצל אבותיה והיתה קלה בעיניו לגרשה. חזרו והתקינו שתהא כתובתה אצל בעלה אף על פי כן היתה קלה בעיניו לגרשה. וחזרו והתקינו שיהא אדם לוקח בכתובת אשתו כוסות וקערות ותמחויים.
וחזרו והתקינו (כצ"ל) הדא דתנינן (במשנה שם) לא יאמר לה הרי כתובתך מונחת לך על השולחן אלא כל נכסיו אחראין, שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו שמתוך שאדם נושא ונותן בכתובת אשתו היא קשה בעיניו לגרשה "והוא דתקין שמעון בן שטח״ שלשה דברים התקין שמעון בן שטח שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו, ושיהו תינוקות הולכים לבית הספר, והוא התקין טומאה לכלי זכוכית.
ובבבלי כתובות ד׳ פ״ב: אמר רב יהודה וכו' עד שבא שמעון בן שטח ותקן כל נכסיו אחראין לכתובתה תניא נמי הכי (קז) בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה וכו' התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה, ועדין כשהוא כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה וכו' ועדין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתך וצאי עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה.
ומבואר לפנינו מהתקנה היותר אחרונה שיש בזה היא תקנת שמעון בן שטח.
ולפני ימי שמעון בן שטח כבר היו שם שלש תקנות שונות בזמנים שונים.
הערה (ק"ו): כבר כתבו התוס׳ במס' סוטה ד' כ״ז בד"ה איש איש שהיינו אפי' רבן שמעון בן גמליאל דאמר בפרק בתרא דכתובות (ד' ק"י) כתובת אשה דאורייתא לאו ממש דאורייתא אלא אית ליה סמך מדאורייתא כדאמרינןהתם בפרק קמא ד' י' מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה.
וכבר נתבאר זה בפרק ל', ובזה מיושב קושית התוס' בכתובות ד' י' בד"ה הואיל ותקנת וכו' שתירצו בדוחק.
הערה (ק"ז): בירושלמי הוא מסתמא דירושלמי והוא מה שקבלו מר' יוחנן על המשנה, ומבבלי בא זה מרב יהודה, והיינו ממה שקבל מרב ושמואל, וזה עצמו "תניא נמי הכי" בברייתא, וכבר הערנו על כל כיוצא
בזה במקומות הרבה בח"ב, (ועי' גם בפרק הקודם) שמקור דבריהם הוא ממה שקבלו מהאמוראים על המשנה וקבלו כן גם מהאמוראים הראשונים וגם ממה שנסדר על פי השונים מסדרי הברייתות המפרשים את המשנה.
