המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה
קיא
בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל ובית הלל אומרים חמין ותבשיל.
בית שמאי אומרים נוטלין אבל לא מחזירין, ובית הלל אומרים אף מחזירין. והדבר ידוע שכל איסור הטמנה אינו אלא מדרבנן ודברי בית שמאי ובית הלל אינם הולכים בנונע להאיסור, כי אם בנוגע לההיתר, היינו בנוגע לפרטי דברי ההיתר האמורים במשנה. שעל זה שנאמר במשנה בהיתר התקנה כשהתנור גרוף וקטום, על זה יאמרו בית הלל שהכונה שאז כבר מותר לגמרי בכל האופנים, ובית שמאי סוברים שאז הותר בדין המשנה רק חמין אבל לא תבשיל, וגם זה רק ליטול אבל לא להחזיר.
ועי׳ מעשרות פרק ד׳ משנה ב׳:
תינוקות שטמנו תאנים לשבת ושכחו לעשרן לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו.
כלכלת שבת בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין.
והיינו שבית הלל סוברין שדין שבת קובעת הוא כל שיחדה לשבת וגם קודם שהגיע שבת, ובית שמאי סוברים שזה הוא רק בהגיע שבת.
אבל הדבר ידוע שכל דין זה ששבת קובעת למעשר אינו אלא תקנה מדרבנן.
והנה הי׳ כל זה כבר ערוך לפניהם ומחלקותם הם איך הדין בכלכלת שבת לפני השבת.
ועי׳ ברכות פרק ו׳ משנה ה׳:
ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון, ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, ברך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת.
בית שמאי אומרים אף לא מעשה קדרה. ובכלל נראה כן מכל מחלוקותיהם בתפלה וקידוש וברכת המזון, שהכל הי׳ כבר ערוך ומתוקן ומקובל, וכל דבריהם הם יסבו רק בפרטים רחוקים הנוגעים לזה ובדיני קדימה ואיחור, אשר ברבות הימים בא בכל כיוצא בזה גם שינוי מנהגים.
ולדוגמא הנה נחלקו במס׳ ברכות ריש פרק ח׳:
בית שמאי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום.
ומבואר מעצמו כי דבר קידוש היום, וזה שקידוש היום על היין, ונוסח המתוקן, כל זה היו דברים קבועים ועומדים, וגם כל דבר הברכות כולם ידועים ונוסחאותיהם מפורסמים ועומדים אצל כל אדם.
וכל מחלוקותיהם הם הוא רק על פרט המקבל בדרכו שינוי מנהגות בין העם, וכמו שבאו בכל כיוצא בזה מנהגים שונים גם לאחרי חתימת התלמוד, וגם ימים רבים אחר זה בין אשכנזים לספרדים.
וכן הדבר במשנה ה׳ שם לענין הבדלה:
בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה, בית שמאי אומרים שברא מאור האש, ובית הלל אומרים בורא מאורי האש.
