עיקר תוי"ט על פאה ח

משנה פאה, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) בלקט. לשון הר"מ פ"א ממ"ע שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעים אותם. פסקו העניים לבקש ולחזור עליהם הרי הנשאר מותר לכל אדם שאין גופן קדוש כתרומה ואינו חייב ליתן להם דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם כו' והרי אין כאן עניים. מאימתי כל אדם מותרין בלקט כו'. ולשון רש"י בתענית ר'ו לפי שיודעין אם נשאר לקט שכחה ופאה נמושות נטלוהו. ע"כ. והתנא נקט לקט שהוא הנושר אחת אחת ואין נלקטים מהעניים כולו כמו שכחת קמה ועומר וכן פאה. ועוד דבכלהו שייך לומר דנלקטין והושאל לכולם שם לקט:

(ב) (על הברטנורא) מלשון לא ימושו (ישעיה נ"ט) שממשמשין והולכין:

(ג) (על הברטנורא) לא ימוש (שמות י"ג) שנוטלין ומשין הכל מלפניהם רש"י ב"מ דכ"א:

(ד) (על המשנה) ויבאו. כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שניה דהשתא מסחי דעתייהו דעניים. רש"י:

(ה) (על המשנה) שניה. ולא תנינן נמושות מפני שהוא צינה. ואין יוצאין אלא בחורים. ירושלמי. ולפירוש דנמושות לקוטי כו' הטעם כשהוא צינה שוב אין הולכים הלוקטים מפני הצינה הואיל ודבר מועט נשאר. תוי"ט:

(ו) (על הברטנורא) אבל בפרק קמא משנה ד' דתענית מפרש בז' בו:

(ב)

(ז) (על הברטנורא) ירושלמי ורצה לומר ישראל עמי הארץ שאין נאמנין על שאר מתנות כדלקמן [בריש דמאי]:

(ג)

(ח) (על הברטנורא) אין הכי נמי דהוא הדין בלקט שכחה ופאה. וכן כתב בסוף המשנה לקט שכחה ופאה. ויתכן דברישא דאינן נאמנין דהוי מעשר עני רבותא וסיפא דנאמנין הוו אינך רבותא. תוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) ואם אמר שטחנו קמח נאמן ואין להאמינו במיגו דאי בעי אמר שטחנו קמח דמאחר שאין דרך לחלק כלל קמח ופת הוי כמו עדים ואין מגו במקום עדים. הר"ש:

(י) (על הברטנורא) לפי שהוא כשעורים שאין נאכלין בקליפתן:

(יא) (על המשנה) חי. הוא הדבר שאינו מבושל תרגום אל תאכלו ממנו נא לא תיכלון מיניה כד חי. הר"מ:

(יב) (על הברטנורא) כדתנן במסכת חלה פרק ג':

(יג) (על הברטנורא) לפי שאי אפשר לדרוך או לטחון דבר מועט. הר"מ: ובירושלמי מקום שנהגו להיות מוסקים זיתי נקוף, והוא עני, נאמן לומר שמן זה של זיתי נקוף הוא:

(ד)

(יד) (על הברטנורא) הטעם לחלק למה חייבו חכמים ירק במעשר ולא בפאה דהואיל ואינו מכניסו לקיום יש ריוח מועט לעניים ואם ישמרו על הפאה יפסידו במקום אחר מללקט ולהביא מתנות אחרות. הר"ש:

(ה)

(טו) (על הברטנורא) דאלו בלקט שכחה ופאה הדין לבוז כדתנן רפ"ד. אבל במעשר עני כתיב (דברים כ"ו) ונתת לגר כו':(טזי) קב. אודיעך בכאן שיעור כל מדה מהם ושמור אותה תמיד בכל המשנה. ובתחלה נאמר כי במדה שיש בחללה ד' אצבעות על ד' אצבעות ורומה ב' אצבעות ושבעת עשיריות מאצבע, ויהיה זה האצבע ששיערו בו מאצבעות היד הגודל. וזו המדה אשר יש בחללה זה השיעור שזכרנו בשום תבנית הוא נקרא לוג והרובע ממנו הוא נקרא רביעית. וחצי הרובע שמינית. ויש בקב ד' לוגין. הר"מ:

(יז) (על הברטנורא) שאינו מצווה ליתן כדי שבעו אלא בשדה שהרי אינו מוצא שם ליקח. הר"מ:

(ו)

(יח) (על הברטנורא) איצטריך כהנים ולוים. דסד"א שכיון שיש להם תרומות ומעשרות. לא נתחייב לתת להם ממעשר עני כדי שובען קמ"ל. תוי"ט:

(ז)

(יט) (על הברטנורא) גמ' שבת קי"ח. ופרש"י שהרי סעודה של לילה בכלל ככר הוא:

(כ) (על המשנה) י"ד סעודות. ולא חשבו לו סעודת מוצאי שבת מפני שלא נצטרך אליה בשביל שאכל במנחה ביום השבת והוא השלמת ג' סעודות של שבת. הר"מ. ופרש"י ואע"ג דאמרינן לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת. הני מילי למאן דאפשר ליה:

(כא) (על הברטנורא) בב"ב דף ח' צדק צדק תרדף. וכל דין שלוקח שחד ומטה את בתמחוי אף בגביותה צריך ג' לפי שתכף לגביותה מחלקין אותה ואין לטרוח ולבקש השלישי דאלו מצד הגבוי בין תמחוי בין קופה אין כאן דין לפי שאיש כנדבת לבו והתוספ' בשם רבינו חננאל כתבו לפי שהיה ידוע סכום של כל אחד ואחד:

(ח)

(כב) (על המשנה) חסר. לפי שדינר שיעור חשוב ולכך כשחיסר דינר אפי' אלף נוטל וכן נמצא שמדת הלח הוי גסה בדינר:

(כג) (על המשנה) אפילו אלף. וה"ה נמי לדיני המשנה דלעיל כשחסר לו מזון ב' סעודות:

(כד) (על הברטנורא) כ"כ הר"ש. ופירש שאם מתפרנס מקרוביו ע"י מתנות עניים שמצילין מהגורן לביתם לתת לקרוביהם כדלעיל ובא ליטול לקט שכחה ופאה אין מוחין בידו הואיל ומילי דהפקר הן ואין מחייבין אותו למכור כו'. אבל אם נוטל מהגבאי ויהיה בכלל עניי העיר אז אפילו לקט כו' אין מניחין אותו ליטול שלא ימעיט מתנות שאר עניים. תוי"ט:

(ט)

(כה) (על המשנה) הזקנה. לעיל תנא אינו נפטר מן העולם משום דאין צריך ליטול ונוטל וזה לפי שחושש שלא יהיה לו פרנסה כל ימי חייו לכך אומר במדת עונש שאינו נפטר מן העולם כי שנים רבות לא יחיה וגם כי ימות אינו נפטר כו'. והכא דצריך ליטול ואינו נוטל ובטחונו בקונו לכך אומר במדת שכרו שיזקין ושאינו מת כו'. תוי"ט:

(כו) (על הברטנורא) וביפה מראה כתב דר"ל לבקש תחבולות להמציא לו ממון דרך הלואה וכיוצא בזה דאילו ליתן לי הא אינו רוצה ליטול:

(כז) (על המשנה) לאמתו. בגמרא פ"ק דשבת כל דיין שדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כתבו התוספת לאפוקי דין מרומה. וקשה דבתיבת אמת הוי סגי ומאי לאמתו, וי"ל דאע"פ שידין הדיין דין אמת אם מצטרף לזה אהבת הדיין לזכאי או שנאתו לחייב לא הוי לאמתו. בית יוסף. ורבינו בגור אריה בפרשת יתרו בתב שכך פירושו לאפוקי דין שודא דדיינא שהדבר הזה אינו תולה באמת רק באומד ומחשבה ואין זה לאמתו וכן דין של שיקול הדעת כו'. שזה לא הוי רק באשר פסק דין אמת ברור. ופירוש זה אמת ברור עכ"ל. ולי נראה דפירוש לאמתו ולא לשוחדו קאמר והיינו והיה ה' מבטחו אינו מצפה לתשלום גמול כו' ואף כשמזכה את הזכאי שפיר קרי ליה נטיה כיון שאינו פוסק סצד דרך האמת אלא מצד השוחד. תוי"ט:

(כח) (על המשנה) פסח. פירוש בשתי רגליו כענין שנאמר (שמואל ב ד) במפיבושת נכה רגלים ויפסח:

(כט) (על המשנה) וכל דיין כי'. להכי הכנים בבא זו כאן. כדי ללמוד ממי שאינו חגר כו' על וכל דיין דה"נ דיין שלוקח שוחד ועושה עצמי כאלו אינו רואה האמת ומחייב הזכאי והוא הדין נמי כשמזכה הזכאי ע"י השוחד שגם כן אינו רואה האמת במה שהוא אמת ולכך עיניו כהות. תוי"ט: