עיקר תוי"ט על עדיות ב

(א)

.אין פירוש למשנה זו

(ב)

.אין פירוש למשנה זו

(ג)

(א) (על המשנה) גיטה. וקשה, האיך למד גט שעקרו לקנות את עצמה, משטרי הלואה שאינן אלא לראיה. הא מיתרצה בדברי התוספ', דמסתמא ג"ב היה כותב לעצמו שטרי מתנה ומכירה שהיה קונה שדות, דפעמים שלא היו קנויים לו אלא בשטר כגון שדי קנויה לך:

(ב) (על המשנה) שוברו. אשיגרת לישנא דמשנה ה' פ"ב דגיטין נקטיה. נראה לו:

(ג) (על הברטנורא) אפשר דמשום חתימת השובר נקט הכי. וכל שטר קרוי גט. אבל נבי גט אשה ערי מסירה ברתי:

(ד) (על הברטנורא) דאלו רה"י אע"ג דסכין אין בו דעת לישאל, וכל כהאי גוונא אף ברה"י טהור, הכא דאדם עסוק בהן נשאלין עליה. גמרא:

(ה) (על הברטנורא) ואי אפשר שלא יפלו מן המשקה על הבשר כל שהן בשעת הפשט. רש"י. ועתוי"ט:

(ו) (על הברטנורא) והיינו מדאו' אבל מדרבנן חבת הקדש מכשירו. הר"מ. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) טהור. לפי שהמשקין שבו משקה סרוח ואינו ראוי לכלום ויצא מן כלל משקה. הר"מ:

(ד)

(ח) (על הברטנורא) והש"י קרא לכנסת ישראל כרם, שנאמר כרם היה לידידי. הר"מ:

(ט) (על הברטנורא) הר"מ בפירושו. ולדבריהם העריס מבפנים לגדר. והיא שטת הר"א. אבל בריש פרק ו' דכלאים פירש הר"ב כשטת הר"מ בחבורו, שהעריס הוא על הגדר מבחוץ ואם אין בו כמלא בוצר כו' אין זורעים בתוכה מפני שנראה הכל כעריס אחד וירק בתוכה:

(ה)

(י) (על המשנה) איסור והיתר. אמפיס מורסא וצד נחש קאי. ובלפסין אירוניות לא אמר בהם לא טומאה ולא טהרה. הר"מ:

(יא) (על הברטנורא) וכן אותם המחבתות (פירוש על לפסין אירוניות) באיזה טומאות מתטמאות ובאיזה אינן מתטמאות. הר"מ:

(יב) (על המשנה) פה. בתוספתא תני הכא, אם לקולפה כדרך שהרופאים עושין דמתקן לה פתח. רש"י:

(יג) (על הברטנורא) דאשכחן בנין בבעלי חיים, דכתיב ויבן את הצלע. רש"י:

(יד) (על הברטנורא) שאינו עומד להכניס אויר ולהוציא לחה תמיד, אע"פ שנעשה פתח גמור שהרי ראוי הוא להכניס ולהוציא אם היה צריך, מ"מ לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא. אבל לעשות לה פה, דמיא למשכן. תוספ':

(טו) (על המשנה) אירוניות. פירוש עיירות. וז"ל הר"מ עירוניות ואירוניות הכל שוה מיוחסות אל עיירות. ועתוי"ט:

(ו)

(טז) (על הברטנורא) כלומר, אבל רשאי להניהם להיות המשקין זבים ויוצאים, ובלבד שלא יאכל מהם בשבת. תוספ':

(ז)

(יז) (על הברטנורא) דסבר ר"א מאן דרכה למיפק בעיר של זהב אשה חשובה, ואשה חשובה לא משלפא ומחויא. גמרא:

(ח)

(יח) (על הברטנורא) ומקשה בגמרא אמאי טמא מדרס הא לאו להוליכה עבדינן. ומשני שכן הסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו:

(יט) (על המשנה) והודו לו. בריש פרק ה' דכלים תנן ושיריו ד', דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים בגדול כו'. ואפילו הכי שפיר קאמרינן הכא דהודו לו, דהיינו כלפי שאמרו ג'. ונראה לי דהיינו דאיצטריך למתני שהיו אומרים שלשה כו', לומר דעל שהיו אומרים ג' הוא דהודו. אבל על אמרו ד' לא הודו, דתנור ז' אפילו בפחות מד' סגי כי תוי רובא. א"נ יש לפרש, דר"מ וחכמים דהתם קא פליגי בדר"ע. והודו לו הכא. דלר"מ כ"ע ד' דוקא ס"ל בין בגדול בין בקטן, ולחכמים כולי עלמא בגדול דוקא בד' אבל בקטן כו':

(ט)

(כ) (על הברטנורא) ואלה הדברים נוהגים על הרוב. וכן רוב הדברים הטבעים הם על הרוב. הר"מ. ובתוספתא, חכמים חולקין על ר"ע שאין האב זוכה לבנו בה' דברים אלא עד הפרק שעדיין לא הגיע לעונת חיוב מצות, אבל משהגיע לפרק, אם הוא צדיק זוכה לעצמו, ואם לאו אין אביו זוכה לו:

(כא) (על הברטנורא) אשרי עינו ראתה. וכוונה למ"ש הירושלמי, בנוי, דכתיב והדרך על בניהם. בכח, דכתיב גבור בארץ יהיה זרעו. בעושר, דכתיב נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו וגו'. בחכמה, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם. בשנים, דכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם ע"כ. ומכולהו קראי מוכח שזכות האב הוא שיהיו הבנים מתוארים בכל אלו התוארים:

(כב) (על המשנה) לפניו כו'. האי דקאמר לפניו והוא הקץ, מפני שאין דרכו לגלות קץ הדורות לא גלה אותו לאדם אלא לאברהם לבדו בגלות מצרים, אלא לפניו גלוי קץ הדורות. הר"א:

(כג) (על הברטנורא) לפי שקהת מיורדי מצרים, ומשה מיוצאי מצרים, ובני משה נכנסו לארץ שירד ממנה קהת, והם דור רביעי. לפי שמה שאמר הש"י ודור רביעי ישובו הנה הוא מתחיל משעה שנסעו מן הארץ. ר"ל ירידתם למצרים. כמו שנאמר ישובו הנה, כאלו אמר משעה שיצאו מן הארץ הזאת עד ד' דורות ישובו אליה. הר"מ. ועתוי"ט:

(י)

(כד) (על המשנה) יב"ח. קראי נינהו. ועוד נוסף עליהם י"א ימים ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה. הר"א. וכפירש"י בנימוקי התומש:

(כה) (על המשנה) איוב כו'. מפרש בסדר עולם, דכתיב כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי. מה לילות למינוי אף ירחים למינוי. פירוש, ירחי שוא הם ימות הקיץ שהם ארוכים כדכתיב ירח ימים, ולילות עמל אלו לילות החורף שהם ארוכים, כלומר אריכות הימים והלילות היה לו שוא ועמל שלא מצא בהם מרגוע. מנו לי, כלומר במנינם נמסרו לי שלא חסר מהם אחד. ומה לילות למינוי שלא חסרו אחד כו'. הר"א:

(כו) (על המשנה) המצריים כו'. דכתיב לקושש קש לתבן, אימתי התב:ן מצויה שם, באייר, והם יצאו בניסן. ס"ע:

(כז) (על המשנה) משפט גוג כו'. כלומר, שלא ינגפו בבת אחת אלא מתחלת מכתן עד סופה יב"ח, שיהיו נמוקים והולכים עד שיכלו, דכתיב וקץ עליו העיט וכל בהמת הארץ עליו תחרף, קיץ וחורף הרי שנה שלימה. ס"ע:

(כח) (על המשנה) והיה כו'. ובמשפט רשעים קמיירי, דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים כו', והם אותם שכפרו בעיקר ושיש בידם חלול השם. אבל שאר רשעים דינם יב"ח. הר"א:

(כט) (על הברטנורא) והאי דקאמר בשבתו, מפני שיו"ט של עצרת תלוי ביו"ט של פסח. משא"כ בשאר מועדים שאינן תלויים זה בזה. הר"א. וכ"פ הר"מ. ונראה לי דריב"ן מודה לת"ק דיש רשעים שנדונים יב"ח כדכתיב מדי חודש בחדשו, אלא דקאמר דאיכא נמי דאינן נדונים אלא כמפסח ועד עצרת כו'. ולת"ק דרשינן שבת בשבתו נמי כמו חודש בחדשו, כשיבא שבת באותו שבת שמת בו. וקמ"ל דאם מת בסוף החודש דלא תימא כשיבא תחלת אותו חודש יבא להשתתוות ומתק. יים בו מדי תודש בחדשו דמקצת התודש ככולו, אלא מדי שבת בשבתו כשיבוא אותו שבת. נראה לי: