עיקר תוי"ט על מנחות ד

משנה מנחות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) התכלת כו'. ולא דברה המשנה בדיני הציצית והתפילין והמזוזה וענין מלאכתן והברכות שחייב לברך עליהן כו'. וסבת זה בעיני, לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חבור המשנה, והיו ענינים ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל, אין ענין מהן נפלא משום אדם וע"כ לא ראה לדבר בהם כמו שלא הסדיר נוסח התפלה ואיך יתנהג שליח ציבור לפי שהיה מפורסם. אבל חברו ספר גמרא וביארו. הר"מ:

(ב) (על הברטנורא) כ"כ רש"י ותוס', מדדרשינן גדיל שנים דאין גדיל פחות משנים, גדילים משמע ד':

(ג) (על הברטנורא) זו דעת הר"מ, דלא בעינן אלא חוט אחד תכלת. אבל סובר שיהיה קצתו לבן דהא כופל לכל חוט עד שיהיו שמונה, ונמצא שמעכשיו שבעה דלבן ואחד דתכלת. ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) והחילוק דבתפלה קרי ליה אין מעכבין כו', ובד' מינין שבלולב מעכבין דבד' מינין כשהן מצויין נוטל אחד אחד ואינו יוצא ידי חובתו ולא שלמה הטצוה עד שיגמור נטילת ארבעתן בידו ואפילו בזה אחר זה, ואינו כן בתפלה כו' אלא כל זמן שיניח אחד משניהן ר"ל שלובשן כבר קיים מ"ע אחת ויצא ידי חובתה:

(ה) (על הברטנורא) גם בחיבור הר"מ חזר וכתב לשון המשנה ולא חילק בין יש לו לאין לו. ועתוי"ט:

(ו) (על המשנה) תפלה. תרגום לטוטפות, לתפילין. והטור מפרש לשון פליליה. שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו, דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וררשינן אלו תפילין שבראש. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) משמע הא סולת ושמן מעכבי אהדדי תוספ'. ועתוי"ט:

(ב)

(ח) (על הברטנורא) דאלו דפרשת אמור גופייהו מעכבין זה את זה, דהויה כתיב בהו. פירש"י יהיו עולה. וכל הויה עיכובא. ומיהו פרים וכבשים דפ' פינחס לא מעכבי אהדדי ומצינו נמי לפרושי מתניתין בכה"ג. והכי איתא בגמרא דתנא מילי מילי קתני. ועתוי"ט:

(ג)

(ט) (על המשנה) והכבשים כו'. ואפ"ה כי אתיין בהדדי, הכבשים עיקר והלחם טפל משום דכבשים מתירין את הלחם כשבא ביחד, ולא פליג ר"ע אסתמא דמשנה ג' פ"ב. ועתוי"ט:

(י) (על המשנה) ארשב"נ כו'. בגמרא מפרש דפליגי בטעמא דקרא:

(יא) (על המשנה) לא קרב. וזה קבלה בידו. הר"מ:

(ד)

(יב) (על הברטנורא) תמהו התוספ', דבריש פרק י' דזבחים נפקא לן מדכתיב מלבד עולת הבוקר וגו'. ומסקי דהכא לא נפקא לן אלא הקטרה דכולי קרא בהקטרה מיירי, ומהתם נפקא לן עבודת דם דכתיב תעשו משמע עשיות:

(יג) (על המשנה) ולא המוספין כו'. אי מיירי בעיכובא בעלמא לאו כללא, דשל חג מעכבין, דכמשפט כמשפטם כתיב בהו. וא"נ מיירי בקדימה של חג נמי אינן בכלל מה"ט גופא דכמשפט כתיב לכך קריבין על הסדר כדאיתא בגמרא:

(יד) (על הברטנורא) דאל"כ, שאין מחנכין דתנא בסיפא אהי קאי:

(טו) (על הברטנורא) דכי כהנים חטאו מזבח בטל. גמרא:

(טז) (על הברטנורא) מפרש ללישנא דלא שכיחא, שכן הוא בהסוגיא כו'. ואההוא ודאי לא קשיא אמאי קאמר לא שכיח, הא לא הוי כלל, דאזמן התקנה קאי כו' וההוא שעתא אכתי לא הוו ידעי רבנן שלא ישנה בה אדם מעולם:

(יז) (על הברטנורא) ואע"ג דבינייהו כתיב וכליל על מזבחך מסתבר דכי כתיב עושר אדלא שכיח כתיב. גמרא. ועתוי"ט:

(יח) (על המשנה) וכולה כו'. דקטורת חדא מלתא היא. משא"כ כבש לא אמר דשנים היו קריבין. תוספ':

(יט) (על המשנה) מחנכין. ענין חנוך, הרגל. והוא שם מושאל בדברים האלה לתחלת המעשה, לפי שהכלים מרגילים אותן בעבודה, דרך דומיא לאדם בתחלה שמלמדים אותו שום חכמה או שום מדה להרגיל עצמו בה עד שתהיה קבועה בו. הר"מ:

(כ) (על המשנה) שחר. דהכי. מדרש קרא אם את הכבש האחד כו':

(כא) (על המשנה) בשבת. אלא בחול איחנוכי הוא דלא מהנך הא קדושי מקדיש, והתנן בפי"א מ"ח שאפילו הוא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום. ומשני,, היא גופה קמ"ל, דחינוך וקדוש דשולחן בשבת היא. גמרא:

(ה)

(כב) (על המשנה) לא היו כו'. בגמרא יליף ליה מקרא:

(כג) (על המשנה) מביתו. יליף לה בגמרא מקרא:

(כד) (על הברטנורא) בגמרא מפרש מאי עביד ר"ש באותה, ור"י מאי עביד בדר"ש: