עין יעקב/ברכות/פיסקא ג

<< · עין יעקב · ברכות · פיסקא ג · >>

פיסקא ג'

דף ג.

גמרא:

תניא א״ר יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, ובא אליהו ז״ל ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי, לאחר שסיימתי תפלתי, אמר לי שלום עליך רבי, ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי. אמר לי בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו, אמרתי לו להתפלל, אמר לי (מפני מה לא התפללת) [היה לך להתפלל] בדרך, אמרתי לו: מתיירא הייתי שמא יפסיקוני עוברי דרכים. אמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים. למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפילה קצרה. ואמר לי בני, מה קול שמעת בחורבה זו, ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת, אוי (שהחרבתי) [לבנים. שבעונותיהם החרבתי) את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני לבין העובדי כוכבים. אמר לי, בני, חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ג' פעמים אומרת כך. ולא (עוד) [זו בלבד], אלא (בכל זמן) [בשעה] שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין (אמן) יהא שמיה (רבא מברך) [הגדול מבורך] הקב״ה (כביכול) מנענע ראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. ומה לו לאב שהגלה את בניו לבין העובדי כוכבים. ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם: (שם) ת״ר מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה, מפני חשד, ומפני [ה]מפולת, ומפני מזיקין.

רש"י:

ושמר:   והמתין, כמו לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית (סנהדרין צג ב). וב- (בבא קמא צ ב) פרק החובל. שמרה ועומדת על פתח חצרה. וכמו (בראשית לז יא) ואביו שמר את הדבר. (ישעיהו כו א) שומר אמונים.

תפילה קצרה:   הביננו, [וכן הסכימו בתוספות].

בת קול:   [לא דיבר רש"י בפירושו כלל במקום זה, אבל במסכת (סוטה לג א) פרק ואלו נאמרים, סימן כ"ט על מאמר "אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי". כתב דבר חידוש בפירוש בת קול, מקום הראוי להבינו הוא באותה סוגיא, לכן לא כתבתיו פה. ומצאתי בתוספות ב-(סנהדרין יא א) פרק ראשון לשון זה: "בת קול יש-אומרים שלא היו שומעין קול היוצא מן השמים, אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר, פעמים שאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק, ואותו קול היו שומעין, לכך היו קורין אותו בת קול" ע"כ. וכן מצאתי כתוב בשם רב סעדי' גאון ז"ל].

אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך:   זה לשון רש"י.

מפני החשד:   שלא יאמרו זונה מוכנת לו שם.

ומפני [המפולת]:   שחומת החורבה רעועה ומסוכן הוא פן תיפול עליו.

הרי"ף:

מפני מה נכנסת וכו':   ואע"פ שהמתין לו עד שסיים תפילתו, מכל-מקום רמז לו שאע"פ שהיה עוסק בתפילה ושומר מצוה לא ידע דבר רע, מכל-מקום לא היה לו ליכנס לחורבה שהוא מקום סכנה, וז"ש מפני מה נכנסת ולא חששת לסכנה, והשיבו רבי יוסי, להתפלל וזכות התפילה תעמוד לי להצילני מסכנה, אמר-לו היה לך להתפלל בדרך, כלומר תינח אם לא היה לך אופן אחר להתפלל, אבל כיון שהיה לך להתפלל בדרך ולא היית מבטל תפילתך, היה לך לחוש שלא להכנס במקום סכנה, ועוד אמר לו היה לך להתפלל תפילה קצרה וזהו טוב מליכנס במקום סכנה, ולזה באותה שעה שראיתי שיותר טוב להתפלל תפילה קצרה ולא תפילה ארוכה בחורבה, למדתי שאין נכנסין לחורבה כלל, אפילו לדבר מצוה:

מהרש"א:

שמקלסין כו':   מפירוש רש"י דר"ל שהיו מקלסין אותו בביתו כך, בזמן שהיה ביתו קיים, ומה לו לאב כו' שגלו מעל שלחן כו'. דהיינו שגלו ממקדש ששם היו זוכין משולחן אביהם כשהיה קיים, ובזמן שבית-המקדש קיים קראו להקב"ה מלך, אבל בזמן שגלו קראו אב ולא מלך, כביכול, שאינו מלך שאין הכסא שלם אז כמ"ש התוספות, שזהו פירוש "אמן יהא שמיה רבא כו'" ודו"ק.

עץ יוסף:

ושמר לי על הפתח, והמתין לי עד שסיימתי כו':   קשה למה הזכיר ופירש המקום ששמר, וגם בני תיבות "והמתין לי" מיותר. ודי היה באמרו ובא אליהו ז"ל ושמר לי עד שסיימתי תפילתי. ונראה דאליהו ז"ל הראה לו בזה ששמר לו על הפתח ולא נכנס לפנים אל החורבה, לפי שאליהו עצמו לא רצה לעבור על אזהרת חז"ל שהזהירו שאין נכנסין לחורבה. ולכן המתין על פתח החורבה בחוץ. ולפי שהייתי יכול לטעות ולפרש ושמר לי כפשוטו, שהיה נצב עליו לשמרו מן המזיקין. לכן מסיים הגמרא והמתין לי. ור"ל שהוא פירש על תיבת "ושמר לי" (ועיין בצל"ח). אבל ברי"ף לא גרס הני תיבות "והמתין לי". וכן משמע מרש"י, שפירש ושמר והמתין מלשון (בראשית לז יא): ואביו שמר את הדבר. ועל כל-פנים כוונת רש"י גם-כן בזה שפירוש "ושמר" - והמתין, כדי שלא נטעה לפרש ושמר כפשוטו כנ"ל. וכן הוא בכותב.

לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי כו':   שאליהו הזהיר את עצמו מלדבר עמו, אפילו בדברי תורה עד שיצא מן הסכנה (הכותב).

אמר לי שלום עליך רבי:   לפי שרבי יוסי עמד ביראה ופחד לפני אליהו ז"ל, כתלמיד הנרתע לאחוריו מלפני רבו. לכן לא היה בו כח לתת לו שלום לאליהו, עד שהקדים לו אליהו. וממילא למדנו מזה ענין אליהו כי אצל גבורתו ענותנותו, והקדים לו אליהו, ואז השיב לו רבי יוסי כתלמיד לרב, שלום עליך רבי ומורי (הכותב).

תפילה קצרה הביננו:   ובפרק תפילת השחר דף כ"ט, מפרש לה.

באותה שעה:   שראיתי שיותר טוב להתפלל תפילה קצרה ולא תפילה ארוכה בחורבה, למדתי שאין נכנסין לחורבה כלל אפילו לדבר מצוה (הרי"ף).

בת קול:   הנה לדעת רש"י פרק ז' דסוטה, ד"ה שאני בת קול, אותה מדה הממונה על כך יודעת שבעים לשון, מפני שעשויה להשמיעה והיא משתלחת לכל הלשונות עכ"ל. ממילא הוא מלאך. אבל התוספות פרק קמא דסנהדרין כתבו, דבת קול הוא קול היוצא מקולו של הקב"ה, ובספר הניצחון כתב פירוש בת קול מדתו של קול. כמו (מלכים א ז כו): אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל. משום שנאמר (תהלים כט ד): קוֹל ה' בַּכֹּחַ וגו'. לכן לפי המדה שיכול האוזן לקבל, צריך לצמצם את הקול (ועיין הערכי הכנויים אות בי"ת)

שמנהמת כיונה:   זה ידוע שישראל נמשלו ליונה, ולכן כמו היונה אלו ישראל מנהמין על חורבן בתיהם, כן הקב"ה כמו כן נוהם על חורבן ביתו (סמיכות חכמים).

הקב״ה (כביכול) מנענע ראשו:   דע שבודאי אסור לחשוב ענינים אלה כפשוטן ממש, שהקדוש ב"ה מנענע ראשון ואומר אוי לי. כי פעולות כאלו הם לבני אדם, והוא יתעלה נבדל מכל זה עילוי רב. אמנם דברים הללו נאמרו על-דרך דברה תורה כלשון בני-אדם, לרמוז כי רע בעיני ה' גלות ישראל וחורבן ביתו שגרמו להם בעונותיהם (הכותב).

אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך:   אשרי כל זמן שהיה קילוס זה בתוך בית המקדש (רש"י). כלומר מאושר היה המלך כשהיו מקלסין אותו בבית מקדשו כן, כשהי' מקדשו קיים.

הכותב:

תניא אמר רבי יוסי פעם אחת וכו':   לבי אומר לי כי יש במאמר זה נגלה ונסתר. הנגלה כפי הפשט ממש ענין תפילה, נכנס להתפלל בחורבה אחת, ואע"פ שרבים מעמי הארץ תמימי דרך הנכנסים לשם, לא ישמעו אפילו קול הברה כאשר היה ר' יוסי גדול בתורה וירא חטא, נגלה אליו אליהו ז"ל והזהירו שירחיק עצמו מן הסכנה ולא יכנס לחורבה ואל יסמוך על הנס, ולזה הקפיד אליהו ז"ל על עצמו, שלא רצה ליכנס לשם, כדי שיהא נאה דורש ונאה מקיים, ואל זה כיון רבי יוסי באומרו ושמר לי על הפתח. ופירש רש"י המתין להזהיר לתלמיד שלא ישתבש לפרש לשון "ושמר" כפשוטו, שהיה נצב עליו לשמרו מן המזיקין, ואמר כשסיימתי אמר לי שלום, לרמוז שאליהו הזהיר את עצמו מלדבר עמו אפילו בדברי תורה עד שיצא מן הסכנה. עוד תועלת שני מסיפור ענין אליהו, כי אצל גבורתו ענותנותו. ולכן הקדים לו שלום לרבי יוסי העומד ביראה ופחד כתלמיד הנרתע לאחוריו מלפני רבו, ולא היה בו כח לתת לו שלום, עד שהקדים לו רבו, ואז השיב לו כתלמיד לרב, שלום עליך רבי ומורי. ואח"ז הזהירו בעניני תפילות, ולמדו ג' דברים, וזאת האזהרה בדברי תורה היתה סיבה שזכה לשמוע בת קול, מדרגה קטנה ממדרגת רוח הקודש. אמנם בפירוש מה ששמע בחורבה וכו' אחשוב שיש ענין נסתר כתוב בדרך חידה, והוא כי בראות רבי יוסי שכבר עברו ימים רבים אחר החורבן, ועדיין משיח לא בא, נתן לבו ומחשבתו להתפלל על הענין, כאשר עשה דניאל, שאמר למלאות לחרבות ירושלים וגו׳. ואתנה את פני לבקש תפלה וגו'. והאמת שדורו של רבי יוסי היה אחר דורו של רבי עקיבא, שנצטער על איחור ביאת משיח וטעה בימי מספר, וחשב שבן כוזיבא היה משיח, ועל יסוד זה נבנה מאמר זה לרבי יוסי, שפעם אחת נכנס להתפלל לחורבה לדרווש את ה׳ על חרבות ירושלים, ומרוב דביקות נפשו בזאת המחשבה, באה אליו השגה כדמות נבואה קטנה, על ידי אליהו הקיים בגוף ונפש, ואמר-לו בני, מפני מה נכנסת לחורבה, כלומר מפני מה אתה מצטער בזאת המחשבה, ח"ו כי אולי אפשר שתהיה כקורא תגר כנגד מדותיו יתברך, וגם דקדוק לשון "מפני מה" המורה לשון תימה, ולא אמר למה נכנסת, והוא השיבו שאין כוונת מחשבתי זאת רק להתפלל לפניו יתברך, ימהר יחישה בנין חורבות ירושלים, ואליהו השיב לו, מפני מה לא התפללת בדרך, אפשר שרמז לו כי עדיין לא הגיע העת ההיא, ודי לו שיתפלל בדרך, שראוי ומחויב אצלו להתפלל על קיום והעמדת ישראל בכל ימי אורך הגלות הדומה לדרך, ואל יחשוב את עצמו כאילו הוא קרוב לעיר ומהרה יגיע למחוז חפצו, ולזה השיב לו, שהוא ירא מעוברי דרכים, שזה דרך-משל על ריבוי המעיקים המתחדשים תמיד בהיותנו גולים בין העובדי כוככים, מצד גזירותם הקשות נגד עם ה׳ אלה, גם לבקשת צרכי הגוף ההכרחיים. וכל זה יתבטל בזמן הגאולה, על-דרך אמרם "עתידה ארץ-ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר יהי פסת בר בארץ וגו'. ואין זה כפשוטו ממש, רק לומר כי בימים ההם, יושבי ארץ-ישראל ישיגו לחם לאכול ובגד ללבוש בלי יגיעה ועמל, ומלאה הארץ דעה את ה׳. ואליהו השיב היה לך להתפלל תפילה קצרה, לרמוז שהאמת שכפי צרות הגלות, אין מקום להתפלל תפילה ארוכה, ר"ל רבת הכמות אלא קצרת הכמות ורבת האיכות, על-דרך מה שפירשו רש"י, והתוספות כאן, שתפילה קצרה היא הביננו, אשר היא כוללת כל י"ט ברכות, ולא שתהא קצרה ממש, כמו צרכי עמך מרובין ודעתן קצרה, וכאשר ראה רבי יוסי שאליהו רמז לו עניניס גדולים, בא למנותם אחד לאחד למצוא חשבון, ואמר למדתי ממנו ג' דברים. ומלבד שבא להודיענו על-דרך הפשט, שהם ג' מינים חלוקים זה מזה, ולא שנחשוב שמאמר אליהו היה לך להתפלל בדרך, היינו הוא להנצל מכניסתו לחורבה, וכן בתפילה קצרה, לבטל זה הפירוש מנאן ואמר למדתי ממנו ג' דברים • וגם על-דרך הנסתר, בא לרמוז שלמד ממנו ג' דינים מחודשים בענין התבודדותו, האחד שאין נכנסין לחורבה, רמז שלא יכניס אדם מחשבתו לשאול טעם לאריכת ימי המשיח, גם שלא להיות ממחשבי קצין, רק אם יתמהמה חכה לו ויתפלל לפניו ית' על קיום העמדתנו בגלות הארוך, ולזה תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, ברכת "ראה נא בענינו" וחותם בה "גואל ישראל". ואין הכוונה בו אל גאולה ממש, אלא על הצלתנו מצרות הגלות, כי כן פירשו המפרשים במסכת מגילה סימן ע"ד, עיין שם. וזהו הדבר הב׳ שלמר מאליהו. והג' שזאת התפילה תהיה קצרה, ולא קצרה ממש אלא קצרה וארוכה, כמו שפירשתי:

ואמר שמעתי בת קול שמנהמת כיונה וכו':   אליהו הוסיף להודיע לו שהקב"ה מנענע בראשו וכו' ורחמנא ליצלן מלחשוב ענינים אלו כפשטן ממש, שהקב"ה אומר אוי וכו'. וגם "מנענע בראשו וכו'" כי פעולות כאלה הם לבני אדם, והוא יתעלה נבדל מכל זה עילוי רב. אמנם דברים הללו נאמרו על-דרך דברה תורה כלשון בני אדם, לרמוז [בלשון חידה] כי רע בעיני ה' גלות ישראל וחורבן ביתו, כי טבע שלמותו יתעלה יחייב היות רצונו הקדוש שעם ה' אלה, יהיו שלמים וכן רבים [ולא רעים וחטאים והם ברוע בחירתם סרו מן הדרך]. וטבע יושרו יתעלה יחייב שיהיו נענשים על חטאתם, ולזה נחרב הבית וגלו מארצם, והיום הזה [בכל עת] שנכנסים לבית הכנסת ובית המדרש לדרוש את ה', מורים על רוב תשוקתם שיתגדל שמו של הקב"ה, ויתקיים [מאמר הנביא ע"ה] כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וכו' על כן הקב"ה מצטער על גלותנו ומנענע בראשו כדרך לשון בני אדם, ואומר אוי שהחרבתי ביתי [וגם-כן אומר] כי [ברוע בחירתם] הם עצמם גמלו להם רעה [ועל רוב עונם] שהגלם לבין העובדי כוכבים, עם היות אביהם, וכל זמן שהם מטיבים מעלליהם, בהיותם בגלות ומתכנסין בבית-הכנסת ואומרים אמן יהא שמיה רבא, הקב"ה אומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. ובדברי רש"י יש דקדוק ערב אמיתי, באומרו אשרי כל זמן שהיה קילוס זה בתוך בית המקדש • פירוש לפירושו, שיעור המאמר מאושר היה המלך כשהיו מקלסין אותו כן בבית מקדשו, ואל יטעה התלמיד [לפרש] לומר שלשון "בביתו" נאמר על בתי כנסיות ומדרשות [שהם מקומו של הקב"ה, ואם-כן מאשר עצמו גם עתה על מה שמקלסין אותו כך בביתו] וזה לא יתכן כפי מה שאמר "מנענע בראשו", ועוד שאמר "אוי לבנים שגלו". מה לו לאב בדרך קינה, וכפי הפירוש הנזכר שירה מיבעי ליה, וזה תיקן רש"י [בלשונו הקצר • ובכלל כוונת המאמר] להודיענו שהקב״ה מתעדן כשישראל אומרים אמן יהא שמיה רבא, ויש לפניו יתברך כדמות צער, על שאותו הקילום אינו בבית מקדשו. [וימשך מזה שחפצו וחשקו ית' להשיב את בניו לקדמותם, ושיקלסוהו בבית מקדשו], ואעיפ שסגנון תפלה זו, יורה שלא יורה שלא נתקן רק אחר חורבן הבית, באמרם "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה", אין קושיא מזו לפירוש רש"י כאשר נעיין אל כוונה נכונה יותר כוללת בעניית אמן יהא שמיה רבא, והוא גודל תשוקתנו שכל העמים יכירו וידעו כי הוא אדון הכל ויתברכו בו גוים ובו יתהללו, וכן יורה תחילתו "יתגדל ויתקדש בעלמא דברא כרעותיה", לקבוע בלבנו אמונת חידוש העולם ולכבודו בראו, וזאת היתה כוונה כוללת בקדיש, גם בזמן שבית המקדש היה קיים [וכאן צדק פירוש רש"י באמרו כל זמן שהיה קילוס זה בבית-המקדש].ועוד כי (בו כמה) [בו כוונה] פרטיות על צמיחת הגאולה וביאת משיח, וכל א׳ מב' כוונות האלה נקראת קדושת שמו יתברך [ועוד אכתוב במסכת שבת פרק כל כתבי, על מאמר כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו וכו' • וכבר אמרתי שאין לטעות בלשון "מנענע בראשו" ו-"אוי שהחרבתי וכו'. ובלשון המאמר יש מקום לדקדק זה, כי לא אמר אוי לי שהחרבתי, אלא אוי שהחרבתי, וכן בסוף המאמר, כשאמר "אוי להם לבנים" לא אמר אוי לו לאב, אלא "מה לו לאב", לרמוז שכפי מעלתו יתברך אין להזכיר בו הפעולות כאלה, ומה שהזכיר הוא על דרך השילוח בלשון בני אדם]

עיון יעקב:

לאחר שסיימתי תפלתי:   אתא לאשמועינן אע"פ שלדעתו עשיתי שלא כדין שהתפללתי בחורבה, אפילו-הכי כיון שכבר התחלתי להתפלל, לא רצה להפסיקני והמתין עד שסיימתי עולו, והא דקאמר רק למדתי ג' דברים ממנו, משום דהאי היה יודע בלאו-הכי שאין להפסיק וק"ל.

אמר לי שלום עליך רבי:   הא דלא הקדים לו רבי יוסי שלום, עיין בהכותב מה שתירץ. עוד יש לומר על-דרך דאמרינן איש מגילה אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה, חיישינן שמא שד הוא. ואם-כן הוא הדין בחורבה דשכיח מזיקין, לכן המתין עד שהקדים לו שלום, שהוא שמו של הקב"ה וגמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה, ואח"כ השיב לו שלום.

מפני מה נכנסת לחורבה זו:   זהוא מקום מיוחד מקום המקודש, שמקובל התפילה שם.

בכל יום ג' פעמים אומרת כך:   דהיינו נגד ג' תפילות שמתפללין בכל יום.

אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך:   קראו מלך, משמע שאנחנו הם עבדים לו, ולבסוף קורא לנו בנים, עיין במהרש"א. ועוד יש-לומר דודאי בגלות אנו חשובים כעבדים, כיון שגלינו על עונותינו, אך ורק בכח גודל הכנעתנו בתפלתנו כעבדא קמי מאריה ומקלסין אותו אז הקב"ה מרחם עלינו כרחם אב על בנים, ומתאונן על גלותינו שגלינו מעל שלחנו כאילו גלינו מעל שלחן אבינו.