עין יוסף/ג
היא הציווי שנצטווינו על אהבתו יתעלה, והוא: שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציווייו ופעולתיו, כדי שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג - וזוהי האהבה המצווה [עלינו]. ולשון ספרי: ו"לפי שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך' (דברים ו, ה) יודע אני כיצד אהב את המקום? תלמוד לומר: 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך' - שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם". הנה ביארנו לך, שבהשתכלות תבוא לידי השגה, וימצא לך תענוג ותבוא האהבה בהכרח. וכבר אמרו, שמצווה זו כוללת גם כן, שנקרא את כל בני האדם לעבודתו יתעלה ולאמונה בו, שכן אם אתה אוהב את מי שהוא, תהללנו ותשבחנו ותקרא בני אדם לאהבתו - וזה על דרך המשל - כך אם תאהב את ה' באמת במה שהגיע לך מהשגת אמתותו, ברי שאתה בלי ספק תקרא את הפתאים והסכלים לידיעת האמת שאתה כבר יודע. ולשון ספרי: "ואהבת את ה'" - אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה). כלומר: כמו שהיה אברהם, לפי שהיה אוהב - כמו שהעיד הכתוב: "זרע אברהם אהבי" (ישעיה מא, ח) - קורא בעצם השגתו את בני האדם לאמונה מרב אהבתו, כך תאהבהו עד שתקרא בני האדם אליו.
הנה מביא כאן היאך היא הדרך לאהבתו, לשון הספרי ת"ל והיו הדברים שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והי' העולם.
אמנם בספרו הגדול פ"ב מהל' יסודי התורה, מבאר שם היאך היא הדרך לאהבתו, ע"י התבוננות במעשי ד' בברואיו הנפלאים, ולא הביא שם הלמוד דספרי מוהיו הדברים האלה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והי' העולם.
ולכאורה סותר רבינו בספרו היד את משנתו כאן בספר המצות וצ"ע. אחרי כתבי זאת ראיתי בהגהות מיימוניות שם שהביא ברייתא דר"פ כעין שמפרש בספרו הגדול. תו קשי' מה שהשמיע בספרו יד החזקה, מה שכתב כאן שזאת המצוה כוללת שנהי' קוראים לב"א לעבודתו יתעלה, ומביא לשון הספרי ואהבת את ה' אהבהו על הבריות, וצ"ע למה השמיע זה בספרו יד החזקה.