עין יוסף/ב
היא הציווי שנצטווינו להאמין בייחוד, והוא שנאמין שפועל הנמצא בסיבתו הראשונה הוא אחד. והוא אמרו יתעלה: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו, ד). וברוב המדרשות תמצא שהם אומרים: "על מנת לייחד את שמי, על מנת לייחדני". והרבה כגון זה. כוונתם בדבר זה: שלא הוציאנו מבית עבדים ולא עשה עמנו מה שעשה בעשיית חסד והטבה, אלא בתנאי שנאמין בייחוד, לפי שאנו מחויבים בכך. ובהרבה מקומות אומרים 'מצוות ייחוד', וקוראים למצווה זו גם 'מלכות שמים' כי אומרים: כדי לקבל עליו על מלכות שמים, כלומר ההודאה בייחוד והאמונה בו.
הנה הבה"ג והרס"ג לא מנו זאת למצוה בפ"ט, שזה נכלל במצות ק"ש, שנקראת בכל מקום קבלת מלכות שמים ויחוד, ובמס' ברכות (י"ג) לא חזינא לי' לרבי דמקבל עלי' מלכות שמים.
ולפי זה אין ראי' מהמדרשים שאמרו ע"מ ליחדני, דזה קאי על מצות ק"ש שצריך לכוין להמליך וליחדו.
וראיתי בלח"מ פ"א מהלכות תפלה, דהקשה למה לא התחיל הרמב"ם בהל' ק"ש, מצות עשה לקרות ק"ש כמו שהתחיל כאן בהלכות תפלה. מ"ע להתפלל בכל יום, ותירץ, דמצות יחוד חייב אדם בכל רגע, ולכך לא חשבה לא' ממ"ע שבתורה לבד ע"כ, וכוונתו דאף שזה בודאי מ"ע אעפ"כ לא הביא בתחילתו הלשון מ"ע, כיון דבמצוה זו נכלל יחוד ויחוד חייב בכל עת ובכל רגע לכן לא כתב הרמב"ם בלשון מ"ע דמשמע שיש לה זמן קבוע.
ודברי הלח"מ תמוהין דהא הרמב"ם מנה מצות יחוד לחוד בהל' יסודי התורה, ומ"ע דק"ש לחוד, ובמ"ע דק"ש נשים פטורות וביחוד חייבות. ובמס' ברכות (י"ג) דמאן דס"ל מצות לא צריכות כוונה אף אם לא כיון בפסוק ראשון יצא, והמצוה היא רק לקרות בפה המקרא הזה.
ואולי נאמר דכוונת הלח"מ, כיון דמ"ע דק"ש קאי על קרא דשמע ישראל, ובקרא זה יש גם חיוב מצות יחוד, ומצות יחוד היא בכל רגע, לכן לא כתב הרמב"ם בלשון מ"ע לקרות ק"ש פעמיים בכל יום, דמשמע ותו לא, דבאמת יש בפסוק הזה מצות יחוד שהיא בכל רגע.