עין איה על שבת ב רמא

(שבת לג.): "ת"ר ארבעה טימנים הם".

הסימן יורה לפעמים על מציאות איזה דבר בכח אע"פ שעדיין לא יצא אל הפועל, ובזה הסימן המקושר לסדר ההנהגה האלהית מחולק מהעונש הבא לרגל איזה חטא. העונש יבא דוקא בהיות החטא יצא כבר אל הפועל, ובמלאת ספקו יצר לו. לא כן הוא הסימן. אמנם גם הוא אינו בא כ"א מחמת חטאים כאלה שהכשירוהו לבא, אבל אם לא שהוא מכוון לבטל איזה הכשר רע שהאדם נוטה לו, לא היה בא בצביון כזה כ"א באופן אחר, וההתיחדות של מדת העונש יוכלו לפעול ג"כ הנטיות שלא נגמרו, אע"פ שאין הקב"ה דן את האדם כ"א ע"פ מעשיו של אותה שעהי, מ"מ חסד ד' נטוי להכשיר את האדם לתיקון בהוציאו כח מכוון לעומת הקלקול המוכן בו לפעולבשביל ההקדמות הרעות שאם הן מעוטות מכח הקלקול הגדול בהיותו נגמר, אבל כבר יש כח לזה שצריך תיקון. וזהו הסימן הבא בהתיחדות העונש שפועל את פעולתו במשקלו הראוי למנע כח היזק מוסרי בענינים ידועים שלא יעשה את מעשהו להרע. ע"כ מצבי עונש כאלה הם רק סימנים, להכיר מה שא"א להכיר בחוש בעצם, לא במקרה, כי עצם ההכרה של הכשר הנפש היא כמוסה אפילו מאותו האדם עצמו שכבר נמצאים בקרבו השרשים לנטיות המקולקלות, וצריך גם הוא שיכירם ע"פ הסימנים.

<< · עין איה על שבת · ב · רמא · >>