עין איה על שבת ב רמ

(שבת לג.): "רבא חש כיה, והא רכא הוא דאמר נפישי קטילי קדר מנפיחי כפן, שאני רבא דאנטי ליה רכנן בעידניה בעל כרחיה".

הדרך הישרה במשקל השמירה הראויה גם בעניני החומר היא אמנם חובה כוללת. אבל אם גם העובד לרבים ישקול את הליכותיו במאזני הדיוק, מבלי לותר לפעמים, לעשות גם יותר מכחו בשביל טובת הרבים, בין בענינים החומריים בין בענינים הרוחניים, נמצא העולם לקוי. ובערך של הטובה הכללית, לא יעלה הריוח של השמירה באותו ההפסד שיפגע בו אם תפרע העבודה הכללית בכל דבר הנצרך לשמירת גוף העובד. ע"כ גם העובדים הכלליים במשטר המדיני, לא להם ניתן המשקל הקבוע לאנשים פרטיים, ולפעמים הם משימים ג"כ נפש בכף רק להפיק טובת הציבור, ויהיה כח הבריאות שלהם ניתן לקרבן לתועלת הכלל כולו, אף שיש בזה ג"כ כמה פרטים של משקל, וכל דבר וענין צריך אומד יפה לפי תוצאותיו ותועלתו, אבל מ"מ נמנע הוא שלא יזדמן מאורע כזה בעובד כללי, ומאלה היה רבא. ותוצאות החלי בעצמו ישמשו לעשות גדר לדרך מסוכן כזה שלא יעבור גבולו, אף שנובע ממקור של צדק נעלה ונשגב. הפתגם הכללי של נפישי קטילי קדר מנפיחי כפן, יעוררנו לדמות דרכי הנפש בשמירת בריאותה לארחות שמירת הגוף, גם לנפש ימצא מחלת רעב מחוסר מזון רוחני מבריא. הרעב לדבר ד' כשמתגבר, עושה תכונה של מחלה בחדרי הנפש הפנימיים, דוגמת הדרוקן הגופני. אבל גם עם נטילת המזון הרוחני, ועם השביעה ממנו כראוי, יש עוד חובה לשים לב כי כל מה שנכנס בנפשו של אדם, הדברים הסיגיים מתחברים עמו, וכשלא יצרף ויזכך מיום ליום את רגשותיו, דעותיו ולימודיו, בלא משים יעלו בלולים עם עירובי דמיונות, שתחת התועלת יביאו נזק מרובה. וזה הנזק הוא יותר מפסיד מחסרון היסוד המזין, שמצד היות תחילת הוייתו באה ע"י הפעולה היותר טובה ומשלימה, דהיינו לקיחת המזון הרוחני הטוב, כשלא זכה ותהפך לרועץ תזיקנו בכח הפועל החזק הנמצא לכל דבר שיש לו זכות קיום בחוקי החיים. ואמנם הזיקוק הוא בכל אדם לפי מעלתו, לפי רוממות מושגיו וזכות נפשו, עד שלפעמים העבודה שכלפי חוץ, המזקקת את האדם להיות שקוע מחוץ לעולמו הפנימי שבו מתיחדת האורה האלהית העומדת להיות מזדככת ברב יתרון. חליינו הוא נשא ועונותינו סבלם , והעול הציבורי הוא המעכב את הבריאות הרוחנית היותר עליונה, ונתעכב לו שדירת שלום משמיא, משום מסתייך דמגנית אכולא כרכאב, ואנמי ליה רכנן כעידניה.

<< · עין איה על שבת · ב · רמ · >>