עין איה על שבת ב ריז
<< · עין איה על שבת · ב · ריז · >>
(שבת לב:): "רנ נחמן בר יצחק אמר למ"ד בעון נדרים נמי מהכא, לשוא הכיתי את בניכם, על עמקי שוא".
הרגש הקדוש המתפתח לרגלי המאורעות הבאים במשך ימי חיי האדם, שהם נמנים עם הסיבות המקרבות את האדם לקונו ומכינות את לבו לקדושה ולעבודת ד', הוא מתגדל כ"ז שיושר לבבו של אדם מנחה אותו בדרך הישרה והנעימה לחוש ולהכיר שאין דבר ריק בכל ארחות החיים והמעשה. כי כל דבר וענין המתהפך מסיבות, הכל ערוך בחשבון ע"פ עצת תמים דעים אדון כל המעשים, הכל לטובה, אם חמרית אם מוסרית. והאדם צריך רק שיכונן לבבו לקבל את הטוב מכל מאורע, כמו שהוא מכין בחקרי לבבו לקבל את התועלת הפרטית לו מכחות הטבע הכלליים. בהיות האדם מתהלך בתומו בדעת אמת זאת, ידע לשמור את כל אשר פצו שפתיו בצר לו, וישכיל אל כבוד ד' ואור חסדו הרצוף בזה ללמדהו להועיל ולהדריכהו בדרך ילך. אבדן דרך הטובה הזאת הוא כשהנפש משתפלת לשפלות ההרגשות החושיות היותר גסות, עד שלא יוכל להרגיש בנפשו את אוצר האורה האלהית שלמעלה מכל הגבלה. ע"כ כמו חזון שוא יראו בעיניו כל תהלוכות המעשים באשר הם. ועם זה גם רגשי נפשו המתנשאים לעומתם, לא יוכל להעריך ערכם בכבוד. ומזה תצא המארה של עון נדרים וירידת ערכם בנפשו. לשוא הכיתי את בניכם, על עטקי שוא. כי רק דעת האמת היותר טהורה עליונה ונצחית, איך שיד ד' הטובה תנהלנו תמיד בכל עת, ו"שבטך ומשענתך המה ינחמוני"י, רק היא תעודדנו להעמיד זרע ד', "זרע יעבדנו" , היודע להתענג על ד', ללכת בדרך אור ד' לטוב לו לעולם.
<< · עין איה על שבת · ב · ריז · >>