עין איה על שבת ב רטז

(שבת דף עמוד): "בשלמא למ" ד בעון נדרים כדאמרן, אלא למ"ד בעון כיטול תורה מאי קראה, דכתיב לשוא הכיתי את כניכם, מוטר לא לקחו".

פעולת הרגש על החינוך הוא גלוי, איך הפעולות ההולכות לרגלי לב ישר המתרגש מכל קודש, וקולט בקרבו אור יראת רוממות כבוד שם ד' ואהבתו הנאמנה הנן כראי מלוטש לכונן על פיהן את נפש הדור הצעיר, עד שבניו ובנותיו של אדם, הנם מעשה ידיו במלא המובן, בכח מוסרם ומעלתם האנושית האמיתית. אבל הדבר שצריך לגלות הוא הצד המיוחד לישראל שיש בזה, שתעודתם של ישראל היא להתרומם לפעמים רבות ממעל להרגש הטבעי המובן לכל אדם בשביל התכלית של הקדושה האלהית, שרק לקץ הימים יגלה אורה ואמתתה. ואם רק מה שיחוש הלב הטבעי, אפילו כשיהיה בתכלית טהרתו, ישום לו האיש הישראלי לקו, עוד לא יצא ידי חובתו. ע"כ מובן התורה ביחש לקנינים ההרגשים היפים שהנם מוסדות החינוך, הוא הכח המוסרי הרודה גם על הרגש היותר טהור וזך: להיות עוד לא זך כל צרכו עד שיתעלה לקדושה העליונה שבאורה של תורה, ולא יועיל הרגש לבדו, אף שהוא מספיק לחינוך האדם, עד שישוב להיות מקושר במאסר מוסרה של תורת ד'. לשוא הכיתי את בניכם, מוטר לא לקחו.