עין איה על שבת ב קכח

(שבת דף עמוד): "נתעטף וישב לפניו, א"ל כל שאלות שיש לך לשאול שאל".

היסוד של הענוה היא להביע כבוד זולתו, מפני שיקרה נפשו בעיניו וכל כשרון הנמצא ברעהו יוחש אליו במדה הגונה. ע"כ באמרו שיש לו שאלות הרבה, נתעטף עוד בדרך הכשר לכובד ראש הראוי לעיון, לבד העיטוף הקדום שהי' להכשרת הכבוד, לפי ערך הקבלת פנים בחשיבות והכנה לשאלה אחת בודדה שכפי הנוהג א"צ עמה כ"כ עומק דעת. אבל באמרו "שאלות הרבה י"ל לשאול", כבר מצא לנכון שראוי להראות לו אות שהכין עצמו לעומק עיון וישוב דעת, כדי שיוכל להזמין במדה הראויה למענה שאלות רבות וחשובות. והנה הכבוד הראוי לכל מחקר תלוי בשני דברים, האחד הוא בערך הכבוד של הנושא, כמו העיון בדברים מופשטים ורוחניים הוא יותר מכובד מהעיון בדברים מוחשיים וכאלה. והשני, בענין עומק הדעת שצריך לעיון, שישנן שאלות שהן קלות להפתר אע"פ שהנושא הוא רם בערכו, וישנן שאלות מסובכות שצריכות עיון מרובה אע"פ שעצם הנושא הוא קל וקטן. והוא ע"ה הכין עצמו בשני יחושי הכבוד, כהעטיפה הורה על כבוד המושגים שאפשר שיבאו ע"י משא ומתן של שאלותיו, וע"י הישיבה לפניו הורה על ההכנה של עומק הדעת שצריך כענין קשות מיושב. והנה כחות האדם ביחושו לרגש הלב ולשכל הם כמעט מתנגדים זה לזה, כשהלב רך ומתרגש אז כח השופט איננו כ"כ בתקפו, וכשהשכל גובר ראוי שישמר הלב מכל נטיה הרגשית, כענין זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. ע"כ להשלים כח הבעת הכנתו לעיון, כדי שיוכל להספיק על החפץ להשתדל בתשובת המון שאלות, מצא הענין שראוי להשלמת הכבוד, שכאן יראה שהוא כ"כ מכשיר עצמו להיות כולו שכלי, עד שהקריאה הרכה הבאה מחבת רגש הלב, קריאת "בני" שהיתה מרגלא בפומיה, השמיטה, רק כחוקר קר א"ל כל שאלות שיש לך לשאול שאל, כדי להורות כמה נכבד ערך חקירות שאלותיו בעיניו וגדולת נפשו אצלו, עד שעם כל רגשותיו העדינים המלאים אהבה וידידות לכל אדם, מצא להעמיד בנפשו אז תכונה בלתי מתפעלת לשם התגברות הכח השכלי הדרוש להכשרת עיון של שאלות רבות שהציע.