עין איה על שבת ב קכז

(שבת דף עמוד): "א"ל שאלות הרכה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעום".

חריצות הממרה היתה בזה לנגוע בהנקודה היותר פנימית שבנפש. שלפעמים יוכל להמצא עניו שמתגאה בענותו ואם יוכל להסתיר גאותו בלב, מ"מ יגלה כבית מלא תבן ע"י גירוי המזעזע כחות הנפש פנימה. וכאן אחרי כל התחבולות היותר נמרצות להביא את העניו שבענוים לידי קפידא, ניסה כוחו להקניטו במה שיראהו שהוא מחזיקו לקפדן. וזה היה ראוי באמת להביא לידי קפידא, אם היתה חלילה מוצאת מקום איזה שמץ נטיה שאיננה מיוסדת ע"פ עומקה של פינת יקרת מדת הענוה בנפש הזכה הזאת. וביותר הראה בזה לדעת, כי אינו מחזיק כלל הנהגתו עמו ראויה להביא לקפידא, עד שלא הכיר עדנה שלא איש כהלל יכעוס בשביל ריבוי שאלות.