עין איה על שבת א פד

(שבת יט א): "אמר אביי, האי מאן דיהיב מנא לקצרא, במשחא ניתיב ליה ובמשחא נשקול מניה, דאי טפי אפסדיה דמתחיה, ואי בציר אפסדיה דכווציה".

ההנהגות הישרות בדרכי הכלכלה הביתיות יעוררו את דוגמתן יפה בארחות החיים העקריים, כשם שהנקיון והכביסה יפה ומועילה היא לבגד. אמנם הזהירות צריכה להיות עמה שההשתדלות ע"ד הכביסה והניקיון לא יבלעו וישחיתו את עצם הבגד ומהותו. כן צריך להשכיל כ"א ע"פ מדתו חק נעלה מחכמת הנפש, כי לא יאתה לאדם לבקש להחליף כחות נפשו מטבעם. בזה לא יצלח, כי הפעולות הישרות והמעשים הטובים יצאו רק בהיות הנפש בריאה חיה וערה עושה פעולותיה ע"פ טבעה שיצרה יוצרה. והנה יש אדם שתכונותיו פונות להיות נוטות לתוקף המדות, לגבורה ואדירות, אל יאמר שתכונתו צריכה כולה להתחלף. לא כן, כשם שיש שימוש לטובה במדות הנוחות והנעימות כן יש שימוש לטובה באבירות נקמה ושנאה וכיו"ב, להשתמש בהן במקום הדרוש. ע"כ אלה המדות הרגזניות שמשמשות בכעס וקפדנות, העדר הסבלנות וכיו"ב, המה מצויירות בקוצר אפים, מדות קצרות. וכך היא תכונת הנפש של אלה שמדותיהם כאלה, ראוי להם רק לנקות את המומים שבמדותיהם, את השימוש העלול לקלקל כשהוא שלא במקום הראוי. אבל מה מאד מאושרים המה ויאשרו את זולתם, בהרימם את כחותיהם אלה שלא לנשא ולסלח במקום שהשעה צריכה לכך, להעיז פנים באנשי רשע החפצים לעקר ולשרש קדשי ד', החפצים לשלח יד בעולתה ולעות כל ישר. ע"כ אל נא יתקצף על נפשו איש בעל תכונות קצרות ומרגיזות, עד למדה זו שברצותו לנקות החלאה שנדבקה בנפשו ע"י השימוש במקום שאינו ראוי, ילך לקצה רחוק עד כדי שישנה תכונת נפשו ולא יוכל עוד להשתמש כלל במדותיו הטבעיות. לא כן הדבר, כי בשינוי נפשו מתכונתה הטבעית כבר השביתה מטהרת בריאותה, בהיותה קצרה בטבעה נוחה להתרגש, צריך רק להנהיגה שתהי' התרגשותה ע"פ עצת התורה והשכל, אבל לא שתחדל מיכולת פעולתה. להאי קצרא, הרגש הפנימי התובע לאדם לצאת ידי חובתו המוסרית ולטהר דרכיו לפני יוצרו. לא יתן בידו את כחותיו בלא השגחה שכלית תורית. במשחא, מדת התורה הנותנת לכל דבר חק ומשפט, ומצרפת את כל מדה ע"פ מקומה ושעתה. במשחא ניתיב ליה, יתבונן תכונתו הטבעית עד היכן היא מגעת מעצם טבעה. ובמשחא לשקול מניה, ידע עד כמה פעלה עליה ההדרכה המוסרית של כבישת המדות וצירופן. דאי טפי אפסדיה דמתחיה, אם האריך הלחץ המוסרי יותר מהמדה הטבעית את הנפש, עד שפעולתה הקודמת ע"פ טבעה הקצר לא תוכל לעשות, אפסדיה, שיחת בזה את הכחות הנפשיים שלו מעצם טבעם, דמתחיה. ואי בציר, אם הוא נוטה לחמלה ולרחמים לחסד ולטובה, וע"ז מצא בנפשו שהפריז בנטיותיו אלה הרכות על המדה, לא עצר בעד פושעים מלעשות המזימתה, וכפף ראשו לפני כל פוסע על ראשי עם קדוש, וכיו"ב מהמגרעות היוצאות מרחמי רשעים מהמדות הרכות כשיוצאות מגבול הראוי, אל יהין בתתו לב לכבס חלאה זו, לקצר את תכונותיו מטבען לחגור קנאה טבעית, עד שישכח את תכונתו הטבעית הנוטה לחסד לטוב ולרחמים. לא כן, כי כ"א צריך לפעול את הטוב והישר בעיני ד' ע"פ תכונותיו ומדותיו המושרשות בטבעו שכך יצרו יוצרו. ואי בציר, אפסדיה דכווציה, וכמה קשה היא קמיטת הנפש, כזה כן זה לא ימצא את אשרו אשר הוא מבקש כ"א בהיותו פועל ע"פ תכונתו הטבעית. והמדה המטהרת צריכה לפעול רק על החלאה וחסרון לטהרו ולתקנו, אבל עצם תכונת הנפש צריכה שתשאר שלמה ובריאה בכל כליה, נכונה לעבודת הקודש ע"פ מדתה, שזו היא נחלתה ע"פ יוצר רוח האדם בקרבו, ששם לכ"א חלקו בחיים להשכיל ולהיטיב ע"פ אותם הכחות שחננו בהם, "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" . ומי זה ישלח יד לשנות סדרי היצירה, כי כל אשר עשה האלהים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע, "כולם נכחים למבין וישרים למוצאי דעת" .