עין איה על שבת א יט

היתר אכילת בשר והתועלת הכפולה ממאמרי אדם גדול.

(שבת י:): "רב חסדא הוה נקיט בידיה תרתי מתנתא דתורא, אמר כל מאן דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא משמיה דרב יהיבנא להו ניהליה. אמר ליה רבא בר מחסיא הכי אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר לדעת כי אני ד' מקדישכם. יהבה ניהליה, אמר ליה חביבין עלך שמעתתא דרב כולי האי, אמר ליה אין, אמר ליה היינו דאמר רב מלתא אלבישייהו יקירא, אמר ליה אמר רב הכי בתרייתא עדיפא לי מקמייתא, ואי הוה נקיטנא אחריתא יהיבנא לך."

אכילת הבשר היא מרוחקת קצת אצל התורה, ולא דברה בה תורה אלא כנגד יצר הרע^[1] שהרי הכתוב מאריך^[2], "כי תאוה נפשך לאכול בשר", דוקא כשתתאוה נפשך, אין לעמוד בזה נגד תאות הנפש. אמנם היסוד הכללי שעל ידו ראוי הבשר להיות למאכל לאדם, הוא מפני שלפי מצב האדם וחלישותו לא יוכל להשתלם היטב בשלימותו הגופנית והרוחנית אם ינזר מאכילת בשר המחזק את כוחותיו. אמנם מצד ההטבה הגופנית לבדה עוד היה בזה עול נגד הצדק בנוגע לבעלי חיים, אבל כיון שהחיזוק הגופני בכלל האדם יביא עמו בהמשך הזמן גם כן חיזוק רוחני, ומאת החיזוק הרוחני יבא לבסוף התיקון הכללי של כל המציאות שיבא על ידי האנושיות, שגם בעלי חיים ישתכללו ויתרוממו על ידו, על כן גם להם יאתה לתן את המס הראוי למלחמת המעבר, עד שיבא העולם לתכליתו הנרצה. על כן המרכז של אכילת הבשר במשקל הצדק נמצא רק במקום החכמה, וביותר במקום שהחכמה מתאמצת להרחיב גבולותיה ולקנות לה ידיעות חדשות בתורה ודעת ד', שהוא הדרך המפולש לתיקון המציאות כולה באחרית הימים וגם בעלי חיים בכלל, ועל זה נסמך מאמרם זכרונם לברכה^[3] עם הארץ אסור לאכול בשר. על כן צותה תורה לתן מתנות מבשר החולין לכהנים מורי התורה ודורשיה, מה שלא עשתה כן ביתר המינים שאינם מהעקריים בכלכלה, כי רק דגן תירוש ויצהר מתחייבים בתרומות ומעשרות מן התורה^[4], להודיע שאמנם הבשר יבא לתעודתו רק בהאכלו מחכמים לסעד הרחבת התורה והחכמה, שממנה תוצאות לשכלול המציאות בכללה. על כן באחזו תרי מתנתא דתורא, ביחוד בשר השור המוסיף אומץ בכח הבינה, כמאמרם זכרונם לברכה^[5] דלא אכילנא בשרא דתורא, להתנצלות על מניעת ההעמקה בעומק הלכה, אמר לגלות ביותר תכונת מתנות הללו ותעודתן שהיא לחזק הכחות השכליים ונתינת כח להולדת ידיעות חדשות ממקור התורה והחכמה. על כן מאן דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא משמיה דרב יהיבנא ליה. אמנם פי שנים יש בקיבוץ הידיעות מכל מאמריו של איש גדול שדורו ודורות שאחריו ילכו לאורו, האחד היא עצם ידיעת החכמה שיש בכל מאמר ומאמר, והשני היא ההשקפה הכוללת על ערך האיש הנעלה ותכונת נפשו הגדולה שראויה להיות למופת לכל מי שמתנשא לחיות חיים קדושים על פי התורה והדעת השלמה באור ד'. שרק על ידי כל נצוצי האורה המפוזרים בכל מאמר ומאמר, כשיתקבצו יחד אז תצא התמונה הנהדרה של דמות דיוקנו הרוחני של האדם הגדול, ועל פיה נוכל לצעוד ללכת בעקבותיו, אם כן ראוי הוא המשלים את הבנין הנהדר על ידי אבן פינה אחת שחסרה לבינה לתודה כפולה, על עצם הדבר הפרטי ועל ערכו להשלמת הבנין בכללו. על כן הוא ראוי לתרתי מתנתא. רבא בר מחסיא בשמעו תשוקת רב חסדא לדבריו של רב, השכיל בערך התשוקה הזאת מצד כללותה, ומצד פרטותה הביא גם הוא מאמר כללי, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, מההוכחה דלדעת כי אני ד' מקדישכם, שהלימודים הכלליים שבו המה רבי ערך, כאשר ביארנו, ובכללם, שיש אמנם צורך במוסר הפרטי גם כן, אבל במקום שיש מקום להתרחבות המוסר הכללי שיבוא באחרית התעודה הנצחית האלהית בעולם, צריך המוסר הפרטי להיות נדחה ממנו. על כן אף כי ינעם לאוהב טוב וחסד לעשות הטוב בלא שיהיה ממנה תוצאות להכרת טובה מצד המקבל, זהו מצד המוסר הפרטי, אבל כאשר הכח של הכרת טובה יביא את הטוב הגמור בעולם, לקדש את החיים ולהתרוממות ערכם, על כן ראוי יותר שיותן מקום לכח זה להתפשט אף על פי שלרגש המוסר הפרטי של מטיב הטוב יעיק בלבבו מעט. והיא גם כן השלמה נכונה לכללות אכילת הבשר שמעיקה לרגש המוסר הנעלה של לב מתנה, שרגש החמלה יפעם בלבבו ורגשי הצדק מוצאים בו מסילות גם ביחש הבעלי חיים כאשר יאתה לגדולי עולם. ומשום זה היו יסורי רבי בשביל אמירתו לעגל זיל לכך נוצרת^[6], כי האדם הגדול והקדוש ביותר ראוי לו לשום לב לכל הרגש היותר מרומם וקדוש, אעל פי שאין העולם כדאי לו מכל מקום צריך לתן לו מקום. אלא שעם הידיעה שהמוסר הכללי שיבא מחיזוק הכחות, שעל ידם תעשה האנושית דרכה לההשתלמות האלהית העומדת ומחכה לה בזמן יותר מהיר ובאופן יותר חזק, היא מכרעת לדחות את המוסר הפרטי.

יהבה ניהליה, אמר ליה חביבין עלך שמעתתא דרב כולי האי, היינו דאמר רב מלתא אלבישייהו יקירא. החיבה שתתגלה בלב חכם גדול לשיטתו של חכם אחד בכללה, באה מסגולת הנפש שעל פי רגשה הטבעי היא מרגשת שאלו המחשבות והדרכים הם נאותים לה, וממילא מובן שהחיבה הזאת צריכה להוביל גם כן לתעודה מעשית, עד שגם בפועל נאה לחכם זה, המוצא את עצמו חושק וחובב מטבעו דרכיו ונטיותיו הגיוני לבבו ודעותיו של חכם גדול ואדיר אחד, הוא אות שדרכים הללו נאותים לו והם יביאו רב טובה לנפשו. כי בדרכי ד' וארחות הטוב והקדושה נמצאים מסלולים שונים, וכל איש רב דעה צריך להנהיג עצמו על פי נטייתו הפנימית. וזה אמר רב, שאין הנטיה הפנימית לדרכי חכמה ולימודים ידועים מספקת בהיותה לעזר רק להיות אלה הידיעות קנויות בדעת לבד מבלי שישתמש בהן האדם הנוטה אליהן לאהבה, כי אם תעודת הנטיה היא ההדרכה המעשית בפועל השימוש בהן. על כן דומים הלימודים הנחשקים למלתא דאלבישייהו יקירא, היוקר והחיבה מקושרים עם השימוש בפועל, לא עם הקנין לבד. אמר ליה אמר רב הכי, בתרייתא עדיפא לי מקמייתא, בתחלה לא חשב כי אם למלאות את תביעת נטיתו באורח לימודי, אמנם מדברי רב אלו הכיר שצריך הוא למלאותם גם כן בערך מעשי. נמצא שבכח מאמר זה האחרון יוציא התועלת היותר עליונה מכל הלימודים הפרטיים, המעשיים והשכליים, ומכל ההשקפות הכלליות שתשיג ידו לדעת מהמון לימודי רב הרבים והגדולים, שטרח עד כה בקיבוצם באהבה פנימית, ותכלית חכמה הלא היא מעשים טובים^[7], ומאחר שהכיר שמנטייתו הטבעית לחכמתו של רב יסול לו מסילה גם כן בחיים המעשיים שהם העיקר ביסוד התורה והשכל, על כן בצדק אמר בתרייתא עדיפא לי מקמייתא. וההדרכה המעשית היא ראויה ביותר מכל לתמיכה ממשית, להכניע לצרכה את סדרי החיים כדי להגיע אליה, ואי הוה נקיטנא אחריתא הוה יהיבנא לך. ומצינו ברבה דכל מילי דידיה הוה עביד כרב כעדותו של אביי^[8], והוא גם כן תולדה מהרגשה של קדושה טבעית בנטיה פנימית, שכאן נתבררה לרב חסדא על ידי המאמר הנשגב, מלתא אלבישייהו יקירא.

1. על פי קידושין כא, ב.
2. דברים יב, כ.
3. פסחים מט, ב.
4. דברים יח, ד.
5. בבא קמא עב, א.
6. בבא מציעא פה,א. ועיין חזון הצמחונות והשלום למרן הראי"ה.
7. ברכות יז, א.
8. שבת כב, א.

<< · עין איה על שבת · א · יט · >>