עבודת הקרבנות/סדר הפייסין

יד

אחר שהכינו הכהנים בהשכמת הבוקר^[1] בטבילה ובלבישת הבגדים כראוי היו ממתינים על ביאת הממונה שעל הפייסות וכשהממונה בא דופק^[2] בנחת בתחילה על הכהנים אשר הם בבית המוקד והם פותחים לו אומר להם^[3] מי שטבל והכין עצמו לתרומת המזבח יבוא^[4] ויפייס הפיסו זכה מי שזכה (רמב״ם פ״ח הל׳ א׳ מהל׳ בית הבחירה. תמיד פ״א מ״ב. יומא כ״ה):

ביאור

^ בהשכמת הבוקר. כאשר ביארנו בסדר לבישת הבגדים שהיו הכהנים עומדים בהשכמה כל מה שיוכלו קודם שיבא הממונה שעל הפייסות דשמא יבוא הממונה קודם הרבה ויצטרך להמתין עליהם עד שיטבלו וילבישו בגדי כהונה שלא היה עת קבוע לביאת הממונה בכל יום פעמים בא קודם קריאת הגבר ופעמים לאחר קריאת הגבר:
^ דמפתחות של שערי הר הבית היה לו ועל דלת של בית המוקד היה מקיש בנחת שיפתחו לו:
^ לכהנים של אותו בית אב:
^ יבוא. היינו בחצי בית המוקד הבנוי בקודש דאין מפילים פייסות אלא במקום קודש וילפינן זה מקרא מדכתיב (תהלים נ"ה) בבית א׳ נהלך ברגש ואע״ג דשאר הפייסות היו בלשכת הגזית כדאיתא ביומא (כ״ה ע״א) התם ה״ט דשאר הפייסות היו הכהנים עוסקים סביב למזבח במזרח העזרה וקרובים ללשכת הגזית שהיה ג״כ במזרח העזרה להכי פייסו בגזית אבל הכא היו הכל כנוסים בבית המוקד שבמערב העזרה וטריחא מילתא ללכת לגזית ואיכא נמי בבית המוקד מקום מקודש להכי פייסו בבית המוקד (מפרש ות״י) ועוד דבעזרה אי אפשר לפייס דאין נכון לעמוד בעזרה בלא מצנפת ואיתא ביומא (כ״ה ע״א) דהממונה בא ונוטל מצנפת של אחד מהם ויודעים שממנו פייס מתחיל (מפרש. הראב״ד) [אך בהרמב״ם שם פ״ד הל״א איתא דתיכף היה מחזיר על ראשו המצנפת]. אי נמי משום דבשאר הפייסין היה צריך שיהיה זקן מסנהדרין יושב אצל הפייס כדאיתא (ביומא שם כ״ה) כדי לשפוט על כל דבר שיארע להם בהפייס להכי פייסו בגזית משא׳יכ בתרומת הדשן שהיו מפייסין בלילה ועדיין לא היו הסנהדרין בגזית [שלא היו שמה רק מעת סמוך קודם הקרבת התמיד השחר עד שהקריבו תמיד של בין הערבים (סנהדרין פ״ח)] משום הכי היה הפייס הראשון בחצי בית המוקד הבנוי בקודש וכן משמע פשטות המשנה אבל הרמב״ם פ״ח הל׳ י״א מהל׳ תמידין ומוספין כתב דלא היו מפילין הפייסות תיכף בביאת הממונה כי אם מקודם היו מבלשין העזרה ואח״כ באו ללשכת הגזית ושם היו מפייסין ב׳ פייסין הראשונים עיי״ש בפ״ו הל׳ א׳ מהל׳ תמי׳ ומוס׳ דגם הפייס הראשון היה בלשכת הגזית היינו אחר הלבשת העזרה העמידו עושי חביתין לעשות חביתין ובאו אח״כ ללשכת הגזית לפייס הא׳ והב׳ וכן כתב הראב״ד בפירושו

טו

וכן היו סדר הפייסין הכהנים עומדים בהיקף ומסכימין ביניהם מנין מה של פ׳ או ק׳^[1] והממונה אומר להם הצביעו^[2] והם מוציאים אצבעותיהם אחת או שתים והממונה נוטל^[3] המצנפת מעל ראשו של אחד מהם ומחזירה ומונה על אצבעותיהן וחוזר חלילה עד שישלים המנין שהסכימו עליו והאיש ששלם המנין אצלו הוא יצא בפייס ראשון לעבודה וזכה בעבודת תרומת הדשן. (רמב״ם בפ״ד הל׳ א׳ ג׳ מהל׳ תמי׳ ומוס׳. יומא כ״ד כ״ה):

ביאור

^ או מאה. או כל מנין שיסכימו ביניהם באופן שיהיה סך גדול ממנין הכהנים שהיו שם (רמב״ם):
^ הצביעו. הוציאו אצבעותיכם כל אחד אצבע אחד או שתים. [ולפיכך מונין להם על האצבעותיהן דאיתא (יומא כ״ה) דאסור למנות ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב שמואל (א׳ ט״ו) ויפקדם בטלאים. ורב נחמן בר יצחק אמר דעובר בשני לאווין דכתיב לא ימד ולא יספר.] ואם הוציאו שנים מונין לו שנים דאדם חולי קשה לו להושיט אצבע אחד בלא אצבעו השני הסמוך לו ואם הוציא שלש מונין לו שלש שאינו רמאי בזה לפי שהוא ניכר שהוא מאיש אחד ואינו משני אנשים שאינו יכול להרחיק הרבה זה מזה אבל אין מוציאין גודל בפייסין שהגודל קצר ונוח להוציא ולכפותו והמוציא גודל אין מונין אותו כלל אלא מוציאין אותו מביניהם:
^ נוטל. כן פירש״י ביומא (כ״ב) דאמירת סך המנין ונטילת המצנפת היה ע״י הממונה וכן כתב (בת״י) אבל הרמב״ם פירש בהמשניות בפ״ה מ״ג שהכהנים עצמן מסכימים ביניהם על סך מאה או יותר והממונה שאינו יודע הסך שהסכימו עליו רומז לאחד מן הכהנים שיסור המצנפת מעל ראשו לסימן שממנו מתחיל המספר וכן כתב הכ״מ בשם הריטב״א:

[1] בהשכמת הבוקר. כאשר ביארנו בסדר לבישת הבגדים שהיו הכהנים עומדים בהשכמה כל מה שיוכלו קודם שיבא הממונה שעל הפייסות דשמא יבוא הממונה קודם הרבה ויצטרך להמתין עליהם עד שיטבלו וילבישו בגדי כהונה שלא היה עת קבוע לביאת הממונה בכל יום פעמים בא קודם קריאת הגבר ופעמים לאחר קריאת הגבר:

[2] דמפתחות של שערי הר הבית היה לו ועל דלת של בית המוקד היה מקיש בנחת שיפתחו לו:

[3] לכהנים של אותו בית אב:

[4] יבוא. היינו בחצי בית המוקד הבנוי בקודש דאין מפילים פייסות אלא במקום קודש וילפינן זה מקרא מדכתיב (תהלים נ"ה) בבית א׳ נהלך ברגש ואע״ג דשאר הפייסות היו בלשכת הגזית כדאיתא ביומא (כ״ה ע״א) התם ה״ט דשאר הפייסות היו הכהנים עוסקים סביב למזבח במזרח העזרה וקרובים ללשכת הגזית שהיה ג״כ במזרח העזרה להכי פייסו בגזית אבל הכא היו הכל כנוסים בבית המוקד שבמערב העזרה וטריחא מילתא ללכת לגזית ואיכא נמי בבית המוקד מקום מקודש להכי פייסו בבית המוקד (מפרש ות״י) ועוד דבעזרה אי אפשר לפייס דאין נכון לעמוד בעזרה בלא מצנפת ואיתא ביומא (כ״ה ע״א) דהממונה בא ונוטל מצנפת של אחד מהם ויודעים שממנו פייס מתחיל (מפרש. הראב״ד) [אך בהרמב״ם שם פ״ד הל״א איתא דתיכף היה מחזיר על ראשו המצנפת]. אי נמי משום דבשאר הפייסין היה צריך שיהיה זקן מסנהדרין יושב אצל הפייס כדאיתא (ביומא שם כ״ה) כדי לשפוט על כל דבר שיארע להם בהפייס להכי פייסו בגזית משא׳יכ בתרומת הדשן שהיו מפייסין בלילה ועדיין לא היו הסנהדרין בגזית [שלא היו שמה רק מעת סמוך קודם הקרבת התמיד השחר עד שהקריבו תמיד של בין הערבים (סנהדרין פ״ח)] משום הכי היה הפייס הראשון בחצי בית המוקד הבנוי בקודש וכן משמע פשטות המשנה אבל הרמב״ם פ״ח הל׳ י״א מהל׳ תמידין ומוספין כתב דלא היו מפילין הפייסות תיכף בביאת הממונה כי אם מקודם היו מבלשין העזרה ואח״כ באו ללשכת הגזית ושם היו מפייסין ב׳ פייסין הראשונים עיי״ש בפ״ו הל׳ א׳ מהל׳ תמי׳ ומוס׳ דגם הפייס הראשון היה בלשכת הגזית היינו אחר הלבשת העזרה העמידו עושי חביתין לעשות חביתין ובאו אח״כ ללשכת הגזית לפייס הא׳ והב׳ וכן כתב הראב״ד בפירושו

[5] או מאה. או כל מנין שיסכימו ביניהם באופן שיהיה סך גדול ממנין הכהנים שהיו שם (רמב״ם):

[6] הצביעו. הוציאו אצבעותיכם כל אחד אצבע אחד או שתים. [ולפיכך מונין להם על האצבעותיהן דאיתא (יומא כ״ה) דאסור למנות ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב שמואל (א׳ ט״ו) ויפקדם בטלאים. ורב נחמן בר יצחק אמר דעובר בשני לאווין דכתיב לא ימד ולא יספר.] ואם הוציאו שנים מונין לו שנים דאדם חולי קשה לו להושיט אצבע אחד בלא אצבעו השני הסמוך לו ואם הוציא שלש מונין לו שלש שאינו רמאי בזה לפי שהוא ניכר שהוא מאיש אחד ואינו משני אנשים שאינו יכול להרחיק הרבה זה מזה אבל אין מוציאין גודל בפייסין שהגודל קצר ונוח להוציא ולכפותו והמוציא גודל אין מונין אותו כלל אלא מוציאין אותו מביניהם:

[7] נוטל. כן פירש״י ביומא (כ״ב) דאמירת סך המנין ונטילת המצנפת היה ע״י הממונה וכן כתב (בת״י) אבל הרמב״ם פירש בהמשניות בפ״ה מ״ג שהכהנים עצמן מסכימים ביניהם על סך מאה או יותר והממונה שאינו יודע הסך שהסכימו עליו רומז לאחד מן הכהנים שיסור המצנפת מעל ראשו לסימן שממנו מתחיל המספר וכן כתב הכ״מ בשם הריטב״א:

[1]

[2]

[3]

[4]

[1]

[2]

[3]