עבודת הקרבנות/סדר לבישת בגדי כה"ג

<< · עבודת הקרבנות · סדר לבישת בגדי כה"ג · >>

כהן גדול אחר שחוגר האבנט היה לובש המעיל מעל לכתונת והאבנט כדכתיב (שמות כ"ח) ועשית את מעיל^[1] האפוד כליל תכלת וכתיב והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ובצאתו וגו' (רמב"ם פ"י הל' ג' מהל' כלי המקדש. ופ"ט הל' ג'):

ועל המעיל לובש האפוד^[2] והחושן^[3] וחוגר בחשב האפוד על המעיל מתחת החושן. כמו שכתב (שמות כ״ח) ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו בבאו אל הקודש לזכרון לפני ה׳ תמיד. ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים. והי׳ על לב אהרן בבאו לפני ה׳ ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה׳ תמיד וכתיב (שמות כ״ט) ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפוד ואת החושן ואפדת לו בחשב האפוד (רמב"ם פ״ט מהל׳ כלי המקדש הל׳ ה׳ ו' ז' ח׳ ט׳ י'):

ואחר שהוא לובש החושן והאפוד צונף במצנפת^[4] על ראשו וקושר הציץ למעלה מן המצנפת ושערו^[5] היה נראה בין ציץ למצנפת ושם היה מניח תפילין בין ציץ למצנפת לקיים מה דכתיב (שמות כ״ט) ושמת המצנפת על ראשו ונתן את נזר הקדש על המצנפת [ואיתא (בחולין קל״ח ע״א) כיפה של צמר היתה מונחת בראש כה״ג ועליה ציץ נתון לקיים מה שנא׳ (שמות כ״ח) ושמת אותו על פתיל תכלת והיה על המצנפת אל מול פני המצנפת יהיה]. רמב״ם פ״י הל׳ ג׳ מהל׳ כלי המקדש:

ביאור

^ המעיל הי׳ כולו תכלת וחוטיו כפולים י״ב והיה עשוי מחתיכת בגד אחד שארכו פעמיים כגובה הכהן. ונקב רחב כמלא הראש באמצעיתו וכשמכניס הכהן את ראשו שם היה כנף אחד לפניו וכנף אחד לאחריו כתמונת ציצית*) כנפות שלנו והיה מגיע עד למטה קצת [?/למעלה] מהכתונת וע"ב פעמוני זהב תלוים בשולי המעיל להרמב"ם שלשים וששה פעמונים בכנף שלפניו וכן בכנף מלאחוריו וכמין רמון עשוי מתכלת וארגמן ותולעת שני תלוי בין כל פעמון לחבירו**) וזה המעיל לובשו על הכתונת והכתונת נראה מתחתיו:
*) הג"ה כן איתא בת"י בסדר מועד בכללי בגדי קודש ולראב"ד שם כן לרש"י פ' תצוה היה כעין כתונת בלי ארכ*
**) דאיתא בזבחים פ"ח ע"ב ת"ר מעיל כולו של תכלת היה שנא' (שמות ל"ט) ויעש את מעיל האפוד כליל תכלת והרימונים הי' נעשה מפתילים של תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין ועושה אותן כמין רמונים שלא פתחו פיהן [דרך הרימונים כששוהין באילן אחר גמר בישוליהן מתפתחין מאיליהן כדרך שעושין קליפ[?/י/ו] אגוזים החיצוניות] (רש"י שם) (וכמין קינאות של קולתות שבראשי התינוקות) ומביא שבעים ושנים זגין שבהן שבעים ושנים ענבילין (מה שתלוי בתוך הפעמון כדי לקשקש) ותולה אצל הרימון כדכתיב (שמות ל"ט) פעמון ורימון [?/א"כ ס"א] דכתיב וישם פעמונים בתוך הרימונים לאו בתוך הרימונים ממש אלא אצל הרימונים בין כל רימון ורימון פעמון אחד כמו זה יעשה לכל צד המעיל בין אשר לפניו ובין על צד שלאחריו כן דעת רש"י והרמב"ם. אמנם להרמב"ן ובעל העקדה ור"י אברבנל היה כל פעמון ניתן תוך הרמון ממש וכן פליגי בזה התוס' והמפרש במסכת [?/קינין]:
^ האפוד. הוא ארוג כמו החשן ועשוי כמין (שירצע) (פארטאך) ולובשו הכה״ג מאחוריו תחת אצילי ידיו (עלינבויגין) ארכו מתחת אצילו ידיו עד למעלה מהעקב. ורחבו כרוחב הגב מכתף לכתף. וב׳ ידות יוצאין מראשו לרוחב האפוד מכאן ומכאן כמין חגירה שחוגר הכוה״ג א״ע בהן וקושרין יחד לפניו והוא הוא נקרא חשב האפוד. ותופר עוד בב' קצוות שלמעלה באפוד ב׳ כתפות. שארוגים כמעשה האפוד. והב׳ כתפות הנ״ל משולשים מאחורי הכהן על הכתפות של הכהן על לפניו עד חשב האפוד שמחוברים שם בהחשב. ועל ב׳ כתפות הנ״ל. קבוע בכל אחד נגד כתף הכהן. אבן שוהם מרובע במשבצת זהב וחוקק בכל שוהם. ז' שמות מהי״ב שבטים, לרש״י ששה על כתף זו וששה האחרונים על כתף האחר ולהרמב״ם ראובן בזו ושמעון בזו וכן כולם ובב' משבצות שבכתפות הנ״ל היה בכל אחד טבעת זהב אחד בשפת משבצת האבן השוהם שבכתף ממול החשן ולתוך אותן ב׳ הטבעות מכניסין ב׳ השרשרות שבב׳ זוית העליונות של החושן ע״י גבעול זהב קטן שהיה בקצה גבול כל שרשר. שאורך כל גבעול היה יותר מרוחב חלל הטבעת ומכניס הגבעול הזה לתוך הטבעת ומחזיר הגבעול שיהי׳ מונח לרוחב חללו של טבעת כדי שלא יחזור ויצא מהטבעת. ועוד היה טבעת זהב בכל כתף למטה. במקום שמחובר הכתף אל חשב האפוד אל מול פני הכהן ומכניס תוך אותן ב׳ הטבעות ב׳ פתילי תכלת פתיל בכל טבעת וחוזר ומכניס ב׳ פתילים הללו בב׳ טבעות שבב׳ זוית התחתונות של החושן וקושר ע״י כל פתיל. ב' הטבעות יחד. דהיינו טבעת שבכל תחתית כתף עם טבעת שכנגדו בתחתית החושן. למען לא יזח החושן ממקומו מדמחובר בכתיפות למעלה ע׳׳י השרשרות ולמטה ע״י הפתילים [כל זה מועתק מת״י בסדר מועד בכלל בגדי קודש ומהרמב״ם פ׳ ט׳ מהל׳ כלי המקדש]:
^ והחושן. היה חתיכת בגד מרובע ארוג אשר ארכו אמה ורחבו חצי אמה וכופלו לשנים [נמצא שהיה ארכו ורחבו חצי אמה על חצי אמה מרובע] ומניח בין כפליו האורים והתומים [לרש״י ותרגום יהונתן בפרשה תצוה הוא שם המפרש שעל ידי שהונח שם היה בכח אלקי האותיות שבאבני החושן בולטות כפי התשובה הצריכה לשאלה השואלים לכהן שלובשן כדאיתא יומא (ע״ג ע״ב) וכך כתב הרמב״ן ומזרחי ושאר גדולי המפרשים עיין בת״י בסדר מועד בכללי בגדי קודש] וקובע ד׳ טבעות זהב בד׳ זוית החושן בב׳ טבעות שלמעלה תולה ב׳ שרשרות זהב וכל שרשר תלוי במשבצת אחד שבכתפות האפוד האחד בימין והב׳ בשמאל . וע״י היה החושן על לב הכה״ג תלוי בב׳ משבצות שבב׳ כתפות האפוד. ובב' טבעות שלמטה בחושן נותן בכל אחד פתיל תכלת לקשור על ידן את החושן ג׳׳כ למטה בחשב האפוד ולפיכך נקרא מעיל האפוד שחוגרו באפוד:
^ במצנפת. המצנפת של כה"ג או של כהן הדיוט לא היה כמין כובע רק חתיכת בגד פשתן לבן ודק ארוך ששה עשר אמות [רמב"ם פ״ח הל׳ י״ט מהל' כלי המקדש] וכוה"ג צונפו כלופף על השבר אילך ואילך בצדדי הימין והשמאל שבראש וכן כתב הרמב"ם (שם הל' ב') וכן משמע דעת הרמב"ן פ' תצוה אמנם תוס' גיטין (נ"ו ע"א) (סוכה ה' ע"א) (וסמ"ג ס' קע"ג) כתבו שהכהן הדיוט שלא לבש הציץ והיה יכול ללבוש התפילין במקום הציץ לכן היה צניפה שבראשו גדול משום שהיה מתחיל לצנפה בעומק המצח למעלה וסמוך להתפילין ולפיכך נקרא מגבעות אבל הכוה״ג מחמת שלבש הציץ ולמעלה מן הציץ לבש התפילין. לכן היה מוכרח לדחוק הצניפה לאחורי הראש ולכן היתה קטנה, ולהכי קרי ליה מצנפת ולהראב״ד לא היה לכהן הדיוט צניפה (בונד בל״א) רק כובע חדה למעלה כעין צוקר הויט ועיין בהראב׳׳ד שם פ״ח הל׳ ב׳ ות״י שם כי כל הענין מובא בת״י בסדר מועד בכללי בגדי קודש:
^ ושערו. שערו של כה״ג היה נראה בין ציץ שעל מצחו למצנפת שבגובה ראשו (רש״י שם) דהיה הציץ מונח על המצח ומצנפת על הראש ואינה מחזקת עד המצח אלא מקום התפילין נראה בגובה הראש מקום שמוחו של תינק רופס (רש״י ערכין ג׳) ששם מניח תפילין הלכך ליכא חציצה דשערו היה נראה וליכא משום חציצה ומהכא משמע שהיה נתון על גובה הראש ולא על מצחו ממש אלא במקום שער בגובה הראש (שי׳ מקו׳) וכן איתא בזבחים (י״ט) כתיב ושמת המצנפת על ראשו (שמות כ״ט) תנא שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפלין. וכן היה סדר לבישת הציץ על המצנפת. הציץ היה טס זהב רוחב ב׳ גודלים מקיף מאוזן לאוזן [כן איתא בסוכה ה' ע״א ציץ דומה כמין טס של זהב ומוקף מאוזן לאוזן] (ועיין תוס׳ שם ד״ה ואל יוכיח) והיה כתוב עליו באותיות בולטות קודש לה׳ בשם (יוד קה ויו קה) והציץ נקוב ב׳ נקבים בב׳ קצותיו ולרש״י [בחומש שמות כ״ח בפסוק ל״ז ובפ׳ כ״ט פסוק ו׳ ולהראב״ד שם פ״ט הל׳ ב׳] היה עוד נקב באמצע שפתו העליונה. ובכל אחד מהג׳ נקבים הנ״ל מכניס פתיל תכלת וכשמניח הציץ על מצחו לוקח הפתיל שמצד זה והפתיל שמצד זה ומחזירם למול ערפו ומחזיר גם הפתילה שבאמצע הציץ למעלה מהמצנפת וקושר כל הג׳ פתילים לאחוריו יחד כנגד ערפו (ולרי״ף שבת פ״ח ע״א) כל אחד מהפתילים היה רחב ב׳ אצבעות כרוחב הציץ וכתב הת״י שהפתיל שבאמצע הציץ לא היה באמצע הציץ ממש דא״כ איך היה יכול להניח תפילין למעלה מהציץ על השיער בין צין למצנפת כדאיתא (בזבחים י״ט) ואפשר כשהיה מניח תפילין היה כופף הפתיל האמצעי קצת למן הצד וכן היה לובש הציץ הכהן לקיים בזה מה דכתיב (שמות כ״ט) ושמת המצנפת על ראשו ונתת את נזר הקדש על המצנפת וכתיב (שמות כ״ח) והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון לפני ה׳ וכתיב (ויקרא ט״ז) ומצנפת בד יצנף וכתב עוד הת״י שהפתיל הרחב שבאמצע עם ב׳ הפתילים שמהצדדים הם נקראים יחד כפה של צמר שהיתה מונחת בראש כה״ג שעל ידה הציץ נתון על מצחו ונקרא כ[?/ך/ן] מפני שכל הפתילים הללו כשהן קשורים יחד לאחורי הראש הן כתמונת כפה היא כובע עגולה של נשים וזה שזכרוהו חז״ל חולין (קל״ח ע״א) והביאנו לעיל כיפה של צמר היתה מונחת בראש כה״ג שעליה הציץ נתון לקיים מה שכתב ושמת אותו על פתיל תכלת:

[1] המעיל הי׳ כולו תכלת וחוטיו כפולים י״ב והיה עשוי מחתיכת בגד אחד שארכו פעמיים כגובה הכהן. ונקב רחב כמלא הראש באמצעיתו וכשמכניס הכהן את ראשו שם היה כנף אחד לפניו וכנף אחד לאחריו כתמונת ציצית*) כנפות שלנו והיה מגיע עד למטה קצת [?/למעלה] מהכתונת וע"ב פעמוני זהב תלוים בשולי המעיל להרמב"ם שלשים וששה פעמונים בכנף שלפניו וכן בכנף מלאחוריו וכמין רמון עשוי מתכלת וארגמן ותולעת שני תלוי בין כל פעמון לחבירו**) וזה המעיל לובשו על הכתונת והכתונת נראה מתחתיו:
*) הג"ה כן איתא בת"י בסדר מועד בכללי בגדי קודש ולראב"ד שם כן לרש"י פ' תצוה היה כעין כתונת בלי ארכ*
**) דאיתא בזבחים פ"ח ע"ב ת"ר מעיל כולו של תכלת היה שנא' (שמות ל"ט) ויעש את מעיל האפוד כליל תכלת והרימונים הי' נעשה מפתילים של תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין ועושה אותן כמין רמונים שלא פתחו פיהן [דרך הרימונים כששוהין באילן אחר גמר בישוליהן מתפתחין מאיליהן כדרך שעושין קליפ[?/י/ו] אגוזים החיצוניות] (רש"י שם) (וכמין קינאות של קולתות שבראשי התינוקות) ומביא שבעים ושנים זגין שבהן שבעים ושנים ענבילין (מה שתלוי בתוך הפעמון כדי לקשקש) ותולה אצל הרימון כדכתיב (שמות ל"ט) פעמון ורימון [?/א"כ ס"א] דכתיב וישם פעמונים בתוך הרימונים לאו בתוך הרימונים ממש אלא אצל הרימונים בין כל רימון ורימון פעמון אחד כמו זה יעשה לכל צד המעיל בין אשר לפניו ובין על צד שלאחריו כן דעת רש"י והרמב"ם. אמנם להרמב"ן ובעל העקדה ור"י אברבנל היה כל פעמון ניתן תוך הרמון ממש וכן פליגי בזה התוס' והמפרש במסכת [?/קינין]:

[2] האפוד. הוא ארוג כמו החשן ועשוי כמין (שירצע) (פארטאך) ולובשו הכה״ג מאחוריו תחת אצילי ידיו (עלינבויגין) ארכו מתחת אצילו ידיו עד למעלה מהעקב. ורחבו כרוחב הגב מכתף לכתף. וב׳ ידות יוצאין מראשו לרוחב האפוד מכאן ומכאן כמין חגירה שחוגר הכוה״ג א״ע בהן וקושרין יחד לפניו והוא הוא נקרא חשב האפוד. ותופר עוד בב' קצוות שלמעלה באפוד ב׳ כתפות. שארוגים כמעשה האפוד. והב׳ כתפות הנ״ל משולשים מאחורי הכהן על הכתפות של הכהן על לפניו עד חשב האפוד שמחוברים שם בהחשב. ועל ב׳ כתפות הנ״ל. קבוע בכל אחד נגד כתף הכהן. אבן שוהם מרובע במשבצת זהב וחוקק בכל שוהם. ז' שמות מהי״ב שבטים, לרש״י ששה על כתף זו וששה האחרונים על כתף האחר ולהרמב״ם ראובן בזו ושמעון בזו וכן כולם ובב' משבצות שבכתפות הנ״ל היה בכל אחד טבעת זהב אחד בשפת משבצת האבן השוהם שבכתף ממול החשן ולתוך אותן ב׳ הטבעות מכניסין ב׳ השרשרות שבב׳ זוית העליונות של החושן ע״י גבעול זהב קטן שהיה בקצה גבול כל שרשר. שאורך כל גבעול היה יותר מרוחב חלל הטבעת ומכניס הגבעול הזה לתוך הטבעת ומחזיר הגבעול שיהי׳ מונח לרוחב חללו של טבעת כדי שלא יחזור ויצא מהטבעת. ועוד היה טבעת זהב בכל כתף למטה. במקום שמחובר הכתף אל חשב האפוד אל מול פני הכהן ומכניס תוך אותן ב׳ הטבעות ב׳ פתילי תכלת פתיל בכל טבעת וחוזר ומכניס ב׳ פתילים הללו בב׳ טבעות שבב׳ זוית התחתונות של החושן וקושר ע״י כל פתיל. ב' הטבעות יחד. דהיינו טבעת שבכל תחתית כתף עם טבעת שכנגדו בתחתית החושן. למען לא יזח החושן ממקומו מדמחובר בכתיפות למעלה ע׳׳י השרשרות ולמטה ע״י הפתילים [כל זה מועתק מת״י בסדר מועד בכלל בגדי קודש ומהרמב״ם פ׳ ט׳ מהל׳ כלי המקדש]:

[3] והחושן. היה חתיכת בגד מרובע ארוג אשר ארכו אמה ורחבו חצי אמה וכופלו לשנים [נמצא שהיה ארכו ורחבו חצי אמה על חצי אמה מרובע] ומניח בין כפליו האורים והתומים [לרש״י ותרגום יהונתן בפרשה תצוה הוא שם המפרש שעל ידי שהונח שם היה בכח אלקי האותיות שבאבני החושן בולטות כפי התשובה הצריכה לשאלה השואלים לכהן שלובשן כדאיתא יומא (ע״ג ע״ב) וכך כתב הרמב״ן ומזרחי ושאר גדולי המפרשים עיין בת״י בסדר מועד בכללי בגדי קודש] וקובע ד׳ טבעות זהב בד׳ זוית החושן בב׳ טבעות שלמעלה תולה ב׳ שרשרות זהב וכל שרשר תלוי במשבצת אחד שבכתפות האפוד האחד בימין והב׳ בשמאל . וע״י היה החושן על לב הכה״ג תלוי בב׳ משבצות שבב׳ כתפות האפוד. ובב' טבעות שלמטה בחושן נותן בכל אחד פתיל תכלת לקשור על ידן את החושן ג׳׳כ למטה בחשב האפוד ולפיכך נקרא מעיל האפוד שחוגרו באפוד:

[4] במצנפת. המצנפת של כה"ג או של כהן הדיוט לא היה כמין כובע רק חתיכת בגד פשתן לבן ודק ארוך ששה עשר אמות [רמב"ם פ״ח הל׳ י״ט מהל' כלי המקדש] וכוה"ג צונפו כלופף על השבר אילך ואילך בצדדי הימין והשמאל שבראש וכן כתב הרמב"ם (שם הל' ב') וכן משמע דעת הרמב"ן פ' תצוה אמנם תוס' גיטין (נ"ו ע"א) (סוכה ה' ע"א) (וסמ"ג ס' קע"ג) כתבו שהכהן הדיוט שלא לבש הציץ והיה יכול ללבוש התפילין במקום הציץ לכן היה צניפה שבראשו גדול משום שהיה מתחיל לצנפה בעומק המצח למעלה וסמוך להתפילין ולפיכך נקרא מגבעות אבל הכוה״ג מחמת שלבש הציץ ולמעלה מן הציץ לבש התפילין. לכן היה מוכרח לדחוק הצניפה לאחורי הראש ולכן היתה קטנה, ולהכי קרי ליה מצנפת ולהראב״ד לא היה לכהן הדיוט צניפה (בונד בל״א) רק כובע חדה למעלה כעין צוקר הויט ועיין בהראב׳׳ד שם פ״ח הל׳ ב׳ ות״י שם כי כל הענין מובא בת״י בסדר מועד בכללי בגדי קודש:

[5] ושערו. שערו של כה״ג היה נראה בין ציץ שעל מצחו למצנפת שבגובה ראשו (רש״י שם) דהיה הציץ מונח על המצח ומצנפת על הראש ואינה מחזקת עד המצח אלא מקום התפילין נראה בגובה הראש מקום שמוחו של תינק רופס (רש״י ערכין ג׳) ששם מניח תפילין הלכך ליכא חציצה דשערו היה נראה וליכא משום חציצה ומהכא משמע שהיה נתון על גובה הראש ולא על מצחו ממש אלא במקום שער בגובה הראש (שי׳ מקו׳) וכן איתא בזבחים (י״ט) כתיב ושמת המצנפת על ראשו (שמות כ״ט) תנא שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפלין. וכן היה סדר לבישת הציץ על המצנפת. הציץ היה טס זהב רוחב ב׳ גודלים מקיף מאוזן לאוזן [כן איתא בסוכה ה' ע״א ציץ דומה כמין טס של זהב ומוקף מאוזן לאוזן] (ועיין תוס׳ שם ד״ה ואל יוכיח) והיה כתוב עליו באותיות בולטות קודש לה׳ בשם (יוד קה ויו קה) והציץ נקוב ב׳ נקבים בב׳ קצותיו ולרש״י [בחומש שמות כ״ח בפסוק ל״ז ובפ׳ כ״ט פסוק ו׳ ולהראב״ד שם פ״ט הל׳ ב׳] היה עוד נקב באמצע שפתו העליונה. ובכל אחד מהג׳ נקבים הנ״ל מכניס פתיל תכלת וכשמניח הציץ על מצחו לוקח הפתיל שמצד זה והפתיל שמצד זה ומחזירם למול ערפו ומחזיר גם הפתילה שבאמצע הציץ למעלה מהמצנפת וקושר כל הג׳ פתילים לאחוריו יחד כנגד ערפו (ולרי״ף שבת פ״ח ע״א) כל אחד מהפתילים היה רחב ב׳ אצבעות כרוחב הציץ וכתב הת״י שהפתיל שבאמצע הציץ לא היה באמצע הציץ ממש דא״כ איך היה יכול להניח תפילין למעלה מהציץ על השיער בין צין למצנפת כדאיתא (בזבחים י״ט) ואפשר כשהיה מניח תפילין היה כופף הפתיל האמצעי קצת למן הצד וכן היה לובש הציץ הכהן לקיים בזה מה דכתיב (שמות כ״ט) ושמת המצנפת על ראשו ונתת את נזר הקדש על המצנפת וכתיב (שמות כ״ח) והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון לפני ה׳ וכתיב (ויקרא ט״ז) ומצנפת בד יצנף וכתב עוד הת״י שהפתיל הרחב שבאמצע עם ב׳ הפתילים שמהצדדים הם נקראים יחד כפה של צמר שהיתה מונחת בראש כה״ג שעל ידה הציץ נתון על מצחו ונקרא כ[?/ך/ן] מפני שכל הפתילים הללו כשהן קשורים יחד לאחורי הראש הן כתמונת כפה היא כובע עגולה של נשים וזה שזכרוהו חז״ל חולין (קל״ח ע״א) והביאנו לעיל כיפה של צמר היתה מונחת בראש כה״ג שעליה הציץ נתון לקיים מה שכתב ושמת אותו על פתיל תכלת:

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]