אות א

עריכה

גלודה, ר"ל שנפשטה כל עורה, טרפה. ואם נשתייר בה מן העור רחב סלע, כשרה, דהדרא בריא. ובזה השיעור יש כמה חולקין בחולין, שמואל אמר שזה רחב סלע הנשאר צריך על פני כל השדרה כלה, ורבי ינאי אמר על מקום טיבורו די בזה השיעור, ורבה בר בר חנה אמר בראשי פרקי, רוצה לומר כל פרק ופרק מגוף הבהמה, ורב אמר כל העור מציל בגלודה, כלומר זה השיעור די באי זה מקום שיהיה בגוף הבהמה חוץ מעור בית הפרסות, ורבי יוחנן אמר אפילו עור בית הפרסות מציל.

רי"ף פסק כשמואל, ובעל הלכות גדולות פסק כרב וכן בעל העטור. ויש מהגדולים שפסקו כרבי יוחנן וכן נראה דעת התוס', והרא"ש כן פסק. והרמב"ם כתב שצריך רחב סלע על פני כל השדרה מן העור ועל מקום טיבורו ועל ראשי הפרקים. ותמהו עליו ונכון להחמיר כדבריו.

ואם ניטל מקום השדרה מן העור וכלו קיים או מקום טיבורו וכלו קיים, בעיא ולא איפשיטא, ואזלינן לחומרא וטרפה, וכן כתב בעל העטור. והרמב"ם כתב הרי זו ספק ויראה לי שמתירין אותה, ע"כ. ותמהו עליו.

עשאה גסטרה, פירוש שחתכה לשנים, נבלה, כך פשוט בחולין. קרעו כדג ומגבו, נבלה, פשוט בחולין.


אות ב

עריכה

ניקב קרום של מוח טרפה, פירוש במשהו, פשוט. דעבי יש למוח שתי קרומות, האחד דבק בעצם הגלגלת והוא חזק, והשני על המוח והוא רך. ויש שני לשונות בגמרא ושנוי גרסאות, ולפר"ת אם ניקב עליון אפילו לא ניקב תחתון טרפה, ואם ניקב תחתון בלא עליון כשרה, וכן כתב רבינו שמשון. ורי"ף כתב שאם נקב התחתון טרפה אפילו לא ניקב עליון, ניקב עליון בלא תחתון כשרה. ורבי אלעזר ברבי נתן כתב דאינה טרפה עד שינקבו שניהם, כמו במקומות הריאה וכן הסכימו בתו'. מוח שכתבתי בנקיבת קרומו במשהו, הוא כל המוח העומד בתוך הקדרה, ר"ל בחלל הגלגלת עד הפולין. שיש כמין שני פולין בעורף הבהמה על פני הקדרה, ומשם ולמטה מתחיל לימשך המוח ונקרא חוט השדרה, ומחוט השדרה ועד הפולין נקיבתו במשהו. והפולין עצמן, רוצה לומר המוח שכנגד הפולין, נדון כמוח שלפנים בתוך הקדרה ונקיבת קרומו במשהו. ומן הפולין ולמטה נקרא חוט השדרה, ונקיבת עורו ברובו כאשר אפרש במקומו, פשוט.

הומרך המוח, רוצה לומר שנשפך כקיתון, טרפה. וכן אם נתמסמס, רוצה לומר שנמס כדונג מפני האש, כך כתבו הפסקנין על ההיא דנפסק חוט השדרה, מדמקשה ממוח לחוט השדרה, שמע מינה דינם שוה. אבל בנתמזמז, פירוש נתרוקן ולא כל כך כמו נתמסמס, כשרה.

מים שנמצאו במוח, כתב בעל הלכות גדולות שאם המוח מקיף המים הדרה בריא וכשרה, ואם אין המוח מקיפן סביב מכל רוח טרפה. וכתב רבי אליעזר הלוי שמעשה בא לידו שנמצא בתוך הקרום של מוח מים ונחסר המוח כשיעור מקום המים והיה המוח מקיף המים סביב שלא היו מגולים כלל, והכשירו כדברי בה"ג.

קרום שעל המוח אסור משום דם, ואם לקדרה צריך קריעה ומליחה אם לא ירצה ליטלו, כי אם לצלי אין צריך חתיכה לפי רוב הפוסקים כמו שתמצא בדיני דם, פשוט. מנהג פשוט שאין מבשלין מוח שבראש ואין קולין אותו עד שמהבהבין אותו באור, כך כתב הרמב"ם במאכלות אסורות.


אות ג

עריכה

דיני הגלגלת שנחבסה, פירוש נמעכה ולא חסרה, טרפה אם נתבסה ברובה, בין ברוב גובהה, רוצה לומר מן העינים ולמעלה, בין ברוב הקפה, טרפה, פשוט.

נפתחה הגלגלת ולא ניקב קרום של מוח, כשרה. ודוקא עד סלע, אבל נפחתה כסלע מצומצם, דינו כיתר מסלע וטרפה, פשוט. וזה לפרש"י, וכן כתב הרשב"א. וי"א דכשרה אפילו נפחתה ביתר מסלע, דאי מבדרי ליה סימני חיה והא מעשים בכל יום. ורבינו תם פירש כי הא דמשערין בנפחתה כסלע דטרפה, מיירי שניקב קרום העליון של מוח ולא התחתון, וקרום התחתון מגין עליו עד שנפחתה כסלע. ורוב הפוסקים הסכימו לפרש"י, וכן נראה עקר. ואף על פי שאנו רואים בכל יום כי כמה אנשים חיים אם נפחתה הגלגלת ביתר מסלע, אין לנו בטרפות אלא מה שמנו חז"ל.

ולגבי קנה כתבתי שיעור סלע, שהוא דינר שיש בעגולו טפח ורחבו שליש טפח. וזהו בבהמה גדולה, אבל בקטנה הכל לפי קטנותה יהיה שיעור הפחת, וכן הסכימו רוב הפוסקים, וכן כתב הריב"ם גבי תפיסת היד בשיעור תרבץ הושט.

ניטל לחי התחתון, כלומר העצם ניטל והבשר נשאר שמה כשמחוברים בה הסימנים, כשרה, כך פשוט במשנה. ויש שהורו דוקא שיכולה לחיות על ידי הלעטה והמראה, הא לאו הכי טרפה. אבל לחי העליון שניטל, כתבו חכמי לוניל להרמב"ם שהיו סבורים שכמו כן כשרה, כי לרבותא נקט לחי התחתון, שאפילו תלויין הסימנין בו דכשרה. והשיב להם כי דוקא נקט תחתון אבל, ניטל עליון טרפה. וכן כתב הוא בטרפות.

חוטי הלחיים אסורים משום דם וצריך ליטלן, ואם חתכן ומלחן מותרים אפילו לקדרה, פשוט בחולין. והוא הדין בחוטי הלשון, כי בכלל אלו דם. ואם צריך חתיכה לצלי תמצא בהדחת בשר ומליחתו. ואם בשלם בלא חתוכם משערין בששים. ויש שנהגו ליטול חוטי הלשון, כלומר שתחת הלשון, שבכלל לחיים הן כמו שכתבתי, ובניקור הבשר תמצאנו.

מליגת הראש רישא בכובשא, כלומר שטומנין ברמץ כדי למלוג השער, צריך להניחו על בית השחיטה כדי שיזוב הדם, ואם מניחו מן הצדדין אסור. ואם מניחו על הנחירים, משים בנחירים שום דבר לפתוח כדי שיזוב הדם, כך פשוט בחולין. ומה שהתרנו כשמניחו על בית השחיטה או על הנחירים כמשים בהם שום דבר, יש מי שכתב דוקא להשיר השער אבל לצלותו שלם אסור עד שיפתח הראש ויוציא ממנו המוח. והרשב"א כתב שאפילו לצלותו מותר, שכח האש שואב כל הדם, ואם הניחו מצדדין או על הנחירים ולא פתחן, כמו שכתבתי, שהוא אסור. כתב בעל הלכות גדולות שנאסר קרום של מוח וכל מה שבתוכו [אבל] לא הבשר, וגם חוטי הלחיים אסורים. וכתב הרשב"א כי מה שאמר בה"ג שאינו אסור אלא המוח דוקא לצלי, אבל אם בשלו בקדרה הכל אסור, אלא אם כן יש שם ששים, ומשערין בכל המוח לא בקרומו לבדו, כי גם כן יש דם בתוך המוח עצמו, ודמי לחתיכת בשר שנפלה בקדרה בלא מליחה שמשערין בכלה ולא במה שיצא ממנה לבדו. ובדיני מליחת בשר כתבתי כי בית השחיטה צריך להדיחו קודם שיהבהב אותו על האש. וכתב רש"י שאנו אין מנהגנו לטומנו ברמץ אלא לשומו על הגחלים ולשנות מקומו תמיד ואין צריך כל זה, ע"כ.

ומה שכתבתי שאם לא תקן במליגה כראוי שהמוח עם קרומו אסור, אין לו תקנה במליחה כי אין כח במלח להפליט מה שנבלע בכח האש, כמו שתמצא במליחת הבשר. וכתבו חכמי פרובינציא ואם לא חתך הראש ומלחו ובשלו בקדרה, איכא מאן דשרי ואיכא מאן דאסר, והראשון נראה עקר דלא אמרינן אצדדין מקווא קווי ואסור אלא דוקא בלא מליחה, ע"כ.

שני אווזים נמלחו עם ראשם ולא ניטל קרום, והתירם הר"ם בר' ברוך לבד המוח כמו בה"ג ואינו אוסר האווזים כי עצם הראש הוא מפסיק.

למלוג גדיים וטלאים בעורותיהם במים רותחים כתבתי בדין מליחת הבשר. ובעוף כתבתי דין מליגת העוף.


אות ד

עריכה

כבד כבר כתבתי כי מן הפולין ולמטה שהן בפי הקדרה נדון כחוט השדרה, ואם נפסק המוח שבתוכן הנמשך מן המוח, טרפה, אפילו לא נפסקה השדרה עצמה. ודוקא שנפסק רובו, כלומר רוב העור המכוסה עליו כדאמרינן בגמרא רוב עורו, אבל המוח שבפנים אפילו נפסק והעור קיים שלא נפסק רובו, כשרה, כי המוח לא מעלה ולא מוריד, כך פשוט בחולין. ועוד פשוט, ואם נפסקה השדרה וחוט המוח הנפסק כשרה, ואם נפסקה השדרה כמו חוליא, תמצאנו מבואר בדיני הצלעות.

הומרך המוח, כלומר שנשפך כקיתון, טרפה, אפילו העור קיים. וכן נתמסמס, כלומר שנמס כדונג מפני האש, וכשמעמידו אינו יכול לעמוד, כלומר כשמוציא ממנו מעט חוץ לידו אינו יכול לעמוד, טרפה. ואם אינו יכול לעמוד מפני כבדו, בעיא ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא. ואם נתמזמז, פירוש נתנדנד, כשרה, כלומר נתרוקן מעט, כך פשוט.

חוט השדרה שכתבתי דפסיקתו ברוב עורו, נמשך עד בין הפרשות, כך פשוט בחולין. ומפרש שם שהן ג' פרשות כמו שאבאר. ועוד, ראשונה טרפה, ואם נפסקה שלישית כשרה, שני איני יודע. ובעיא ולא איפשיטא, אי אמרינן עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל, או פי פרשה מהו או פרש עצמה מה הוא.

ועתה אבאר לך דעכי (אולי דעבי) חוט השדרה מושך כל השדרה עד סוף הזנב דרך ישר. וכשמגיע כנגד הירכים, יוצאין מהחוט הישר שני פיצולין, כלומר שני חוטין, אחד לדרך ימין ואחד לדרך שמאל. ולמטה מזה מעט בשדרה שעבר כנגד הן רכים כמו שתאמר באליה, יוצאין שני פיצולין אחרים כמו הראשונים, אחד מושך לימין ואחד לשמאל, וכן שלישי.

ואלו השלשה פיצולין נקראות פרשות, והחוט הישר בשדרה אשר בין פיצול לפיצול נקרא בין הפרשות. והחוט בין שני הפיצולין הראשונים, כלומר בהתחלתן כשמושכין אילך ואילך, נקרא פי פרשה. וזהו דינם כל החוט מן הפולין עד פי פרשא ראשונה, שהוא התחלת השני פיצולין הראשונים, אם נפסק רוב עוביו כמו שכתבתי, ודאי טרפה. ואם נפסק החוט שבפי הפרשה שבין התחלת שני הפיצולין, וכן נפסק חוט של הפיצולין עצמן, וכן אם נפסק חוט הישר אשר בין הפרשות, כל אלו ספק טרפה, שהיא בעיא ולא איפשיטא. וכן הדין בפרשה שניה עד פרשה ג', אם נפסק רוב שום אחד מהן, היא ספק טרפה. ופרש"י ג' כלה כשרה, אפילו נפסק רוב עור.

ועוד פשוט, ובעוף שאין לו פרשות, דין חוט השדרה שלו עד למטה מן האגפים, ומשם ואילך אם נפסק, כשר. יש מי שפירש למטה ממקום חבור האגפים, ויש מי שפירש למטה ממקום ששוכבות הכנפים על הגוף, שהוא למטה מסוף עוביו של כנף המחובר לגוף. והרא"ש תפס עקר פירוש ראשון, ונכון להחמיר.

נשברה מפרקת ורוב בשר עמה, נבלה, כך פשוט בחולין. השובר מפרקת בהמה קודם שתצא נפשה גוזל הבריות, שמכביד הבשר וישקול יותר מפני הדם שנבלע באיברים, כי היתה גועה אפילו אחר שחיטה ותדחה הדם לחוץ לולי השבירה, כך פשוט בחולין. ולפיכך, מספק אסור לאכול ממנה בשר חי, בשביל הדם שחזר לפנים, אם לא שימלחנו כהלכתו. ויש מי שכתב שאסור אף במליחה ואפילו לצלי, ונכון להחמיר, וכן כתב רב אחא. ויזהר שלא ישבור מפרקתה קודם יציאת נשמה, דהיינו כל זמן שמקלחת דם, כדברי ר' יוחנן.

ומאחר שאני בצואר, אכתוב דיני הסימנים וכל דיני השחיטה והענינים שכללתי בהם ונבלות הסימנים וכל דיניהם וכל הראוי להם.


אות ה

עריכה

עניני השחיטה וחלקתיו לה' חלקים:

החלק הא' – מי כשר לשחוט ומי פסול, ומי נאמן בלא אחרים עומדים על גביו ולמי צריך אחרים עמודים על גביו, ודין מצא תרנגולת שחוטה אי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ודין מי ששחט ואין אנו יודעים אם הוא מומחה אם צריך לבודקו, ואין צריך לשאול לו אם נתעלף, ואם נאמר רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקים הם, כלומר שלא נתעלפו.

החלק הב' – דין סכין ופגימותיו ובדיקתו, ובמה שוחטין, וכמה אורך הדבר ששוחטין בו, והשוחט במוכני של מים או של יוצרים, או סכין למטה וצאור הנשחט למעלה או בהפך, וליבן סכין ושחט בה, ואם יכול לקשור שום דבר בפגימה ולשחוט במה שנשאר מהסכין שאינו פגום.

החלק הג' – דיני סימני הבהמה והעוף וטרפותן ונבלותן וכיצד ניתרין, ואי זה דבר טעון שחיטה ושאינו טעון, ודין המוסכנת, ודין ה' דברים המפסידים את השחיטה, ודין ברכת השחיטה וכל דיניה.

החלק הד' – דין כיסוי הדם וכיצד מכסין ובמה מכסים, ומי טעון כסוי וברכת הכסוי.

החלק הה' – דיני דבר הנשחט חוץ מהלכות שחיטה שכתבתי בגוי, מחוסר זמן ואותו ואת בנו, וולד טרפה ונבלה, ואפרוח שלא יצא לאויר העולם, ועובר שהוציא ידו, ודין אם הוציא ידו ושחט אמו והוציאו חי וגדל והיתה נקבה וילדה אם מותר לשתות מחלבה, ודין אם נמצא בבהמה דמות יונה או רגלי יונה או שאין לה רגלים או קלוט, פירוש שפרסותיו מחוברות כמו של גמל, וכן אם נמצא בה בריה שיש לה ב' גבין או ב' שדראות, או חזיר או שקץ. ודין בהמה טהורה שילדה כמין טמאה או בהיפך, ודין העובר בשחיטה וכל ענינו וחלבו וגידו ודמו, ודין השליא, ודין בהמה שאחזה דם או שאכלה סם המות. ודין אם נחתך בפנים בגופה שום אבר מהאברים שאינה נטרפת בהן, כגון טחול וכליות וכיוצא בהן, ושחטה, אם אותו אבר אסור. ודין אבר מן החי.

והנה לך דיני כל חלק וחלק מפורשים דרך פרט.

החלק הראשון

עריכה

נשים שוחטות לכתחלה, אם הן מומחות ויודעות, כך כתבו המפרשים ובתוספות בחולין בהלכה ראשונה, וכן הסכימו כל הפוסקים. וכן כתב הרמ"בם, נשים ועבדים שוחטין לכתחלה והוא שיהיו מומחין. וכן מובא בזבחים. ובהלכות ארץ ישראל, נשים אינם שוחטות לכתחלה מפני שדעתן קלה, ותלמוד שלנו עקר שחלק עליו, שודאי שוחטות לכתחלה. כמו שכתבתי.

חרש, שוטה וקטן לא ישחטו לכתחלה, אפילו אחרים עומדין על גביהן. ואם שחטו ואחרים עומדין על גביהן, שחיטתן כשרה, זה פשוט בחולין. (ופ"רי) [ופר"ת] ואפילו להתלמד ולהשליכו לכלבים אין מוסרין להם לשחוט לכתחלה, ואפילו אחרים עומדים על גביהן, שמא יאמרו הרואים אותם שחיטתן כשרה ויבאו לאכל ממנה. וחרש, ר"ל שאינו מדבר ולא שומע. והרמ"בם כתב, מומחה שנשתתק ומבין ושומע [שוחט לכתחלה, וכן מי שאין שומע] הרי זה שוחט. לא כתב בזה לכתחלה, נראה מדבריו, שמי שאינו שומע ומדבר לא ישחוט לכתחלה, כיון שלא ישמע הברכה, כדאמרינן לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה וכן משמע בברכות. ובשאר מצות, לדברי הכל יצא בדיעבד, אבל לכתחלה לא. וכן כתב הרא"ש.

והנה לך ג' חלוקים בחרש:

הא', אם אינו מדבר ואינו שומע לא ישחוט לכתחלה, אפילו אחרים עומדין על גביו. ואם שחט ואחרים עמדו על גביו, שחיטתו כשרה.

הב', שומע שנשתתק ואינו מדבר עתה, והיה מומחה בעוד שהיה מדבר, שוחט לכתחלה, אפילו אין אחרים עומדין על גביו.

הג', אם מדבר ואינו שומע, ויודע הלכות שחיטה, לא ישחוט לכתחלה, ואם שחט, שחיטתו כשרה, אפילו שחט בינו לבין עצמו.

שוטה שאמרנו, זה שיוצא יחידי בלילה ולן בבית הקברות ומקרע כסותו ומאביד מה שנותנין לו, וכן פשוט בחגיגה. ומפרש שם, שאפילו אינו עושה אלא א' מאלו נקרא שוטה, והוא שעושה אותו דרך שטות.

קטן שאמרנו, שאין שוחט לכתחלה אפילו אחרים עומדין על גביו, ודוקא שלא הגיע לחנוך דשחיטה, כלומר שיודע לאמן ידיו. [אבל אם] הוא מומחה, שוחט לכתחלה והוא שעומד על גביו גדול, וכן פשוט בסוכה.

שכור שנתבלבלה דעתו פסולה, כך כתב הרמב"ם. וכתב הראש, ומסתבא דדוקא שהגיע לשכרותו של לוט, וכן כתב בעל העטור.

שחיטת נכרי נבלה, פירוש ואפילו ישראל עומד על גביו, כך פשוט בחולין. וכתבו בתו' מותרת בהנאה. ופשוט בגמרא דשחיטת מין, כלומר גוי לעבודה זרה, אסורה בהנאה.

משומד אוכל נבלות לתאבון, פירוש כשמוצא כשרה אינו הולך אחר הנבלה דלא שביק התרא ואכיל איסורא, אבל בשלא ימצא בשר כשרה אוכל נבלה, שאינו רוצה לטרוח, משומד כזה בודק סכין ונותן לו, ומותר לאכל משחיטתו, פירוש ואפילו שחט בינו לבין עצמו ואין אחר עומד על גביו. ואם לא בדק סכין, בודקו לאחר שחיטה, אם נמצאת יפה, שחיטתו כשרה. פירוש ואין צריך לחתוך כזית בשר ונותן לו. ואם לא נמצאת סכינו יפה, אסור לאכל משחיטתו, כך פשוט בחולין. פירוש ואם לא בדק סכין מתחלה ונאבד, שחיטתו אסורה, אפילו אחרים עומדים על גביו, וכן מוכח בגמרא, וכן כתבו בתוספות. וגם לא יתן לו לשחוט לכתחלה בלא בדיקה, על סמך שיבדקנו לאחר שחיטה, שמא ישכח ולא יבדקנו לאחר שחיטה. יש מי שכתב שכיון שבדק לו הסכין קודם שחיטה שאין צריך לבודקו אחר שחיטה. והגאונים כתבו שלכתחלה צריך לבודקו ג"כ אחר שחיטה, וכן עקר. וכתב הרשב"א, דלגבי משומד כזה, אמרינן רוב המצויין אצל שחיטה מומחים הן, ואין הפרש בדין זה בין ישראל כשר ובין משומד אוכל נבלות לתאבון. ועוד כתב, שאין צריך לבדוק הסימנים אחריו, כי בודאי יפה שחט והוא ראה אותם שוחטין יפה, כי מוחזק הוא כל בן דעת לשחטן יפה.

ודין בשר הנמצא בידו ותרנגולת שחוטה, כתבתיו בין החשודים על אותו דבר, כיצד מפקידים אצלם, ומשם תראנו.

משומד לעבירה אחת מן התורה חוץ מנבלה, כתבו רוב הפוסקים שאין צריך לבדוק סכין ונותן לו, כי דוקא כשהוא משומד ואוכל נבלות לתאבון, שהוא חשוד על אותו דבר, צריך לבדוק לו סכין, כמו שכתבתי למעלה, אבל לעבירה אחרת, הרי הוא ככל ישראל לענין שחיטה. אבל הרמב"ם כתב, כי אפילו לעבירה אחרת, צריך לבדוק סכין ונותן לו כמו במשומד אוכל נבלות לתאבון. ונראה לפי דבריו, כי לרבותא נקט בגמרא אוכל נבלות, שאפילו שהוא חשוד על אותו דבר די בבדיקת הסכין, וה"ה לעבירה אחרת שצריך בדיקת הסכין, וכן כתבו קצת מהפוסקים. ועוד כתב, כי הפסול לעדות על אחת מהעבירות, שוחט בינו לבין עצמו.

משומד להכעיס, פירוש שאוכל נבלה אפילו שמוצא כשרה, שחיטתו אסורה, כך פשוט בחולין. וכתבו קצת מהפוסקים, כי לכתחלה לא יתנו לו לשחוט אפילו אחרים עומדים על גביו, אבל בדיעבד אם אחרים עומדים על גביו, אם בדק לו הסכין, וכן כתב הרשב"א. והתוס' כתבו דהוי כנכרי, ואפילו בדק לו הסכין ואחרים עמדו על גביו, שחיטתו פסולה.

ערל שמתו אחיו מחמת מילה, דינו לענין שחיטה כישראל. ואם הוא משומד (לעלות) [לערלות], דינו כמשומד לעבירה אחת, ודינו כתבתי למעלה, פשוט בחולין.

משומד לעבודה זרה או לחלל שבתות בפרהסיא, או משומד לכל התורה כלה ומשמר שבתות ואינו עובד עבודה זרה, הרי הוא כנכרי ושחיטתו אסורה, אפילו אחר עומד על גביו, כך פשוט בחולין. ועוד פשוט דשחיטת מין לעבודה זרה, פירוש ישראל האדוק בעבודה זרה, וכ"ש במין גוי כמו שכתבתי למעלה, ושחיטתן אסורה בהנאה. ונראה כי משומד העובד עבודה זרה ואינו אדוק כמו מין, שחיטתו מותרת בהנאה.

כתבו המפרשים דמשומד העובד עבודה זרה פעם אחד, שחיטתו כשרה, עד שיעבוד פעם ב', וזה דקדקו מההיא דחולין, הכא במאי עסקינן בישראל משומד וכו'.

כותי הרי הוא כגוי גמור ושחיטתו אסורה, דנמנו עליהם ועשאום גוים גמורים. דמות יונה מצאו להם בהר גריזים, שהיו עובדין אותה כך, פשוט בחולין.

צדוקי וביתוסי שחיטתן כשרה, ודוקא שישראל עומד על גביו, אבל אין ישראל עומד על גביו שחיטתו פסולה, אפילו חתך כזית מהבשר ששחטו ונתן לצדוקי או לביתוסי ששחטה, כך מוכח בחולין.

כל מי שאינו יודע הלכות שחיטה, אסור לאכול משחיטתו, והם הה' דברים המפסידים את השחיטה, כך פשוט בחולין. וכתבו בתוס' דאפילו שאלנוהו עשית כך וכך, ונראה מדבריו שלא שהה ולא דרס ולא החליד, וגם הוא אומר בריא לי שכששחטתי לא שהיתי ולא דרסתי ולא החלדתי, שחיטתו פסולה, כיון שלא היה בקי בשעה ששחטה, וכן מוכח מלשון הגמרא, וכן עקר.

ראה אחד ששחט לפניו סימן א', והשוחט אינו יודע הלכות שחיטה, והעומד על גביו הלך לו ושחט בינו לבין עצמו הסימן הב', שחיטתו פסולה, שאף על פי שראה ששחט יפה הסימן הא', אולי בשחיטת הסימן הב' שהה או דרס, כך פשוט בחולין.

כתב רי"ף בחולין, כשראה אחד ששחט והלך לו, ולא ידענו אם יודע הלכות שחיטה אם לאו, אותה שחיטה מותרת, דק"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, פירוש לאו דוקא ראהו, אלא ראהו מרחוק ולא ידע אם שחט יפה. וכן פירש הרא"ש דברי רי"ף, וכן כתב הרמב"ם. ויש מי שפסק כלישנא קמא דרבינא, דלא אמרינן רוב מצויין וכו', וראשון עקר כדברי רי"ף, וכן הסכימו רוב הפוסקים. ובשישנו בפנינו ושחט, [ו]אין אנו יודעים אם יודע אם לאו, כתב ר"י ז"ל שאין צריך לבודקו אם יודע אם לאו. אבל הגאונים הסכימו שצריך לבודקו, וכן נראה מרי"ף. והרמב"ם כתב שמותר לתת לו לשחוט על סמך שיבדקנו אחר שחיטה, ולא אמרינן שמא ישכח ויאכל מבלי שיבדקנו, שאפילו ישכח ויאכל, סמכי ארוב מצויין.

וכתב הרא"ש ואסור לאכול עד שיבדקנו. וי"א דלא בעינן מוחזקין, כלומר דלא חיישינן שמא יתעלפה, ואפילו איתיה קמן שאמרנו שצריך לבודקו אם הוא מומחה, אין צריך לשאל לו שמא נתעלפה. ויש מהם שכתבו שכמו שאנו בודקים אותו כשהוא לפנינו אם הוא מומחה, כך שואלין אותו אם נתעלפה. וכן כתב הרא"ש, כי כן נראה מדברי רי"ף. וגדולי האחרונים הסכימו לסברא ראשונה.

מצא תרנגולת שחוטה בחוץ, או שאמר לשלוחו צא ושחוט לי, או עופות הנמצאים שחוטים בדרך או בהמה, והחלוק שבין מצאה באשפה שבבית או שבשוק, או שאבדו לו גדייו ומצאן שחוטין, והחלוק שיש בין רוב טבחי ישראל או רוב גוים או רוב גנבי ישראל, הכל כתבתי בדין בשר שנתעלם מן העין ובשר הנמצא בדרך (בח"ב) [אות ל"ב].

סומא לא ישחוט לכתחלה, [ו]אם שחט שחיטתו כשרה, כך פשוט בחולין.

הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר, י"א ששחיטתו אסורה, דדמי לחשוד לאותו דבר שעבר על החרם. ויכולין הצבור לאסור המותר, ואסור לבני העיר מה שאוסרין כך כתב רבי דוד הכהן בתשובה.


החלק השני

עריכה

השוחט בסכין של גוים, איכא מ"ד בחולין שקולף מקום שחיטה, [ו]איכא מ"ד מדיח. ורי"ף פסק כמ"ד מדיח. ורש"י ור"ת ובעלי התוס' פסקו כמ"ד קולף. וי"מ שזה מיירי שיודע שהוא בן יומו, כלומר שחתכו בו אסור היום ששחט, שאם לא היה בן יומו, כגון שלא נודע בודאי שסתם כלים אינם בני יומן, ה"ל נותן טעם לפגם ומותר, ולא בעי קליפה ולא הדחה. וכן דעת התוס' וכן כתב הרא"ש. אבל הרשב"א כתב דמיירי אפילו בסתם, דלא אמרינן נותן טעם לפגם מותר אלא בדבר שדרכן להדיחו מיד, כגון קדרות וקערות וכיוצא בהן שאין השומן בעין, אבל (ספק) [סכין] שאין דרך להדיחו אלא מביאו בשומנו והשומן בעין, לא אמרינן ביה נותן טעם לפגם מותר. וזה החלוק תמצא בדין נותן טעם לפגם, ואי זה דבר צריך קליפה או סגי בהדחה תמצא בדין סכין של גוים והגעלתו. מכל מקום, אסור לכתחלה לשחוט בלי הכשר על דעת לקלוף או להדיח אחר שחיטה, שמא ישכח ויאכל בלי קליפה והדחה. ואף על פי שצריך להדיח, על כל פנים, בשביל דם, לא דמי הדחה דדם להדחה דשומן.

סכין ששחט בה טרפה, ורצה לשחוט בה בהמה אחרת, מדיחין הסכין בצונן. פרש"י כי לפי שהסכין קשה לא בלע כל כך מהטרפה, ולפיכך די בצונן. ולא דמי לסכין של גוים ששחט בה, שכתבתי למעלה, דהתם הבשר שהוא רך בלע והוא בולע יותר, כך פשוט בחולין. וכתבו התוספות, מכל מקום, אסור לחתוך בזה הסכין רותח, כדאיתא סכין ששחט בה, אסור לחתוך בה, ובדין הסכין כתבתיו.

ועוד פשוט, ואם רוצה לקנחו בבלאות בגדים קשים, אינו צריך הדחה. פירוש, ואף על גב דאמרינן בעבודה זרה דסכין דבלע איסור, אם רוצה לחתוך התר בצונן צריך נעיצה בקרקע י' פעמים, כמו שכתבתי בדין הסכין, התם מיירי שבלע כמה פעמים מאסור ובכאן שחט בה דרך אקראי בעלמא. והתוספות כתבו, אבל אם שחט בהמה כשרה ורוצה לשחוט אחרת, אף על פי שמלוכלך בדם, אינו צריך שום הכשר דדם משרק שריק, ועוד כי בשחיטה שיעשה בזאת הבהמה האחרת שרוצה לשחוט, ילכלך כמו כן בדם, פירוש קודם שיגמור השחיטה, מכל וכל. ועוד כתבו, ואם שחט בה טרפה ומקנחו יפה בצמר בהמה, די בזה, כי הוא כמו בגד קשה, וכן נוהגים הטבחים תמיד, וכן כתב הרא"ש.

הטבח צריך שלשה סכינין: אחד ששוחט בו ואחד שחותך בו בשר ואחד שמחתך חלבים, פשוט בחולין.

השוחט בסכין ואחר שחיטה נמצאת פגימה, שחיטתו פסולה, דחיישינן שמא בעור נפגמה, מאחר שנולדה ריעותא בסכין. פירוש, ואפילו נגע בודאי בעצם המפרקת, מפני שהוא רך ואינו רגיל לפגום הסכין. ואם שבר בסכין עצמות אחר ששחט, פירוש או שנפלה על גבי אבן או דבר קשה שיפגום, וידע בודאי שהכתה מחודה, שחיטתו כשרה, פירוש ודוקא שבר דרך הכאה, שאם הוליך והביא בעצם לא, שאין דרך לפגום בענין כזה, כך פשוט בחולין.

ודוקא היכא דאיתיה סכין לפניו פגום אמרינן בעור נפגם, אבל אם נאבד קודם שיבדקנו, מוקמינן ליה אחזקתיה ובחזקת בדוק יהיה, ושחיטתו כשרה. וכן מוכח מסוגיית הגמרא, וכן הסכימו הפוסקים.

ועוד פשוט, ולפיכך השוחט בהמות הרבה או עופות, צריך לבדוק בין כל א' וא', ואסור לו לכתחלה לשחוט אחרת עד שיבדוק הסכין. ואם לא בדק עד שגמר לשחוט כלן ונמצאת פגומה באחרונה, כל מה ששחט בחזקת איסור, שמא בעור הראשונה נפגם הסכין, וכל מה ששחט, בסכין פגומה שחט.

ויש מהפוסקים שכתבו, שאם שחט בהמות הרבה ולא בדק בין כל אחת ואחת ונאבד הסכין או שבר בה עצמות, שכלן אסורות חוץ מהראשונה, דאמרינן במפרקת ראשונה נפגמה. ויש מהפוסקים שכתבו, שאם נגע במפרקת ראשונה, אז כלן אסורות חוץ מהראשונה. וכן אם ידע בודאי שנגע במפרקת שום אחת מהן, כל מה ששחט אחר אותה שידע שנגע הודאי במפרקתה, כלן אסורות. ובראש כתבתי שכלן מותרות, אפילו נגע בודאי במפרקת ראשונה, וכן עקר. וכן כתב בעל העטור והרא"ש.

שחט בסכין שלא בדקו מתחלה ונאבד, שחיטתו פסולה, זולתי אם היה סכין מיוחד לשחיטה שמצינעו תמיד, והוא לעולם בחזקת בדוק ולא בדקו קודם שחיטה ונאבד, אז שחיטתו כשרה, וכן הסכימו גדולי האחרונים.

זרק סכין לנעצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה, כשרה, דלא בעי כוונה זולתי שיהא מכח אדם, ולפיכך דוקא שזרקה הוא, אבל נפלה היא מעצמה, שלא באה מכח אדם, פסולה, אף על פי ששחטה כדרכה, כך פשוט בחולין. וכתבו המפרשים, דוקא הפילה הוא כשרה, כלומר שנתכוון לעשות מעשה אף על פי שלא נתכוון לחתיכה כלל, אבל אם נפלה סכין מידו בלא כוונה, הוי כמו אם היתה מונחת על מקום אחר ונפלה מעצמה והוי שחיטה פסולה, אפילו שחטה כדרכה, כיון שלא נתכון לשום דבר.

לבן סכין באור ושחט בה, שחיטתו כשרה, ופריך והא איכא צדדין, פירוש ונוגעים בלבון הסכין ושורפים מה שנשחט מן הוושט קודם שיגמור הוושט מלשחוט, ומשני בגמרא בית השחיטה מרווח רווח ואינו נוגע בלבון כי החד של הסכין אינו שורף, כך פשוט בחולין. ורי"ף לא הביאה. והרמב"ם כתב, לבן סכין באור ושחט בה, שחיטתו פסולה, ואין אומרים בית השחיטה מרחיב אלא כווץ. ונראה סברתם, כיון דהלכה כרב אשי דמצריך אבישרא ואטורפא ואתלת רותחא, נראה דאין בית השחיטה מרחיב אלא כווץ ולפיכך צריך בדיקה אתלת רותחא.

הרבינו יונה כתב דכשרה ולא דמי לבדיקת הסכין דצריך אג' רוחות, דלגבי כוויית הלבון מרווח רווח, אבל לגבי מורשא, פירוש פגימת הסכין שברוחותיו, נאחזת ומתפשטת וקורעת. והראב"ד חלק, דלגבי לבון ישמור עצמו ולא יטה לכאן ולכאן ולא יקרע ולא יגע לצדדין ולפיכך כשרה, ולגבי פגימה, אם לא יבדוק הצדדין קודם שחיטה ולא ידע הפגימה שבצדי הסכין ולא ירגיש ויטה ויגע לצדדין מקום ששמה הפגימה. ומכל מקום לא התירו לבן סכין אלא בדיעבד, ולפיכך צריך אג' רוחות לבדוק בתחלה, שאין לבו לסמוך על זהירותו שלא יטה.

סכין של עבודה זרה מותר לשחוט בה דמקלקל הוא, ואם הבהמה מסוכנת אסור לשחוט בה, דמתקן הוא שמא היתה מתה, זה פשוט בחולין. וכתבו המפרשים ובמסוכנת שאסור לא לאסור הבשר, דלא דמי לתנור שהסיקוהו בעצי אשרה ואפה בו הפת שהפת אסורה, כמו שכתבתי בדיני עבודה זרה, דהתם כלו נעשה באיסור והכא כבר היתה גדלה הבשר ונהנה מעבודה זרה ויוליך הנאה לים המלח ודי בזה.

השוחט במגל יד שצדו האחד סכין וצדו אחד מגל, כמו שייגה בלעז, שחיטתו כשרה. ודוקא בדיעבד, אבל לכתחלה לא ישחוט שמא ישחוט בצדו שהוא מגל, כך פשוט בחולין.

אסור לשחוט לכתחלה בסכין שיש לו פגימה בראשו, אפילו שיהיה ארוך הרבה ויקשור בגד או חוט בפגימה לסמן שלא ישחוט בראש הפגום, זולתי ביום טוב שנהגו בו התר משום כבוד יום טוב, שלא ישחוז הסכין. כך דקדקו הפסקנין בחולין, מההיא דמגל יד שכתבתי למעלה, וכן כתב הרא"ש. ועוד דקדקו משם, שסכין שיש לו שני פיות, שצריך לכתחלה לבודקו משני פיותיו.

השוחט בצור או הקנה, שחיטתו כשרה. ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והשינים והמגרה והצפרן, מפני שהן חונקין. ומגל קציר, אם שחט דרך הליכתה, כלומר מאותו צד שהפגימות שוכבות ואינן נרגשות מאותו צד, כי לצד אחד נוטות, הוכשרה מידי נבלה ואסורה באכילה, ואם הוחלקו שיניה, פירוש שהחליקן במשחזת אותן העוקצין הנוטין וה"ל כסכין עולה ויורד, הרי הוא כסכין, פירוש ולא גזרינן הוחלקו אטו לא הוחלקו, כך פשוט בחולין.

והשינים אין שוחטין בהן כשהם שנים, מפני שיש פגימה בין זו לזו, אבל באחת בדוקה והיא תלושה, שוחטין בה. ואם היא מחוברת בלחי הבהמה, פסולה. ואם תלש הלחי מן הבהמה ועשה ממנו כמו בית יד, ושחט בשן אחת או בצפרן אחת, כשרה, וכן כתב הרמב"ם.

שוחטין לכתחלה בדבר התלוש, ואם הוא מחובר מעיקרו, כלומר שמעולם לא נתלש, שחיטתו פסולה, אפילו דיעבד. ואם הוא תלוש, ואחר כך חברו ולא בטלו, לא ישחוט לכתחלה, ואם שחט, שחיטתו כשרה בדיעבד. ואם בטלו, כלומר שאין דעתו לעוקרו משם, דינו כמחובר מעיקרו ופסולה אפילו בדיעבד, כך פשוט בחולין וכן פסקו רוב הפוסקין שחלקו בין בטלו ללא בטלו, היא בעיא ולא איפשיטא. אבל רי"ף לא חלק בתלוש ולבסוף חברו בטלין בו ולא בטלו, אלא כתב כשרה בדיעבד, וכן כתב הרמב"ם. ונראה דסברתם דאין שחיטתו פסולה, אלא דומיא דקנה העולה מאליו או אפילו לנטוע, כיון שהשריש וכל שאר תלוש ולבסוף חברו כשרה בדיעבד. וכן כתב הרשב"א, והמחמיר תבא עליו ברכה.

וקנה שאמרתי ששוחטין בו, מפרש בגמרא סימוניא דאגמא, פירוש עשב הגדל באגם וכשהוא מתיבש חותך בחודו ואין בדלין הימנו קסמים, והוא הנקרא אשפדני"א, אבל שאר קנים לא ישחוט לכתחלה, כי נבדלים ממנו קסמים.

גלגל של יוצרים שקשר עליו סכין והעמיד הבהמה כנגדו, וגלגל הוא את הגלגל ושחט הסכין את הבהמה, שחיטתו כשרה. וכן בגלגל של מים מבית הרחים, בכח ראשון, כלומר כשפוט אדם את המים שמתכנסין שם לטחון, שחט הסכין בסבוב ראשון שסבב הגלגל בפטירת המים, כי אז בא מכח אדם. אבל אם סבב הגלגל פעם שנית, כח המים הוא זה ושחיטתו פסולה, פשוט בחולין.

נעץ סכין בכותל ושחט בה, שחיטתו כשרה בדיעבד. ודוקא שצואר הבהמה למטה מן הסכין וסכין למעלה, והוליך והביא צואר הבהמה בסכין עד ששחטה, אז כשרה בדיעבד, אבל צואר בהמה למעלה וסכין למטה פסולה, שמא ידרוס, פירוש ואפילו אמר בריא לי שלא דרסתי, שמא יעשנו פעם אחרת וידרוס. ודוקא כשהסכין מחוברת, שאז יש לחוש לדריסה ויכביד הבהמה על הסכין לא יפול הסכין, אבל אם הסכין תלושה בענין שאם ידרוס ויכביד עליו יפול, שחיטתו כשרה, אפילו צואר הבהמה למעלה, שודאי בענין כזה לא יוכל לדרוס, שאם ידרוס לא ישחוט שיפול הסכין. וכיון ששחט, בודאי כתקנה שחט ולא דרס. ואם הוא עוף קל אפילו בסכין מחוברת ואפילו צואר למעלה וסכין למטה, כשרה, כי בשביל קלות לא ידרוס. וכלן דיעבד, דאי לכתחלה, אסור לעשות שום אחד מאלו, פשוט בחולין. פירוש ועוף שכתבתי שמותר בכל ענין, דוקא קל, אבל עוף כבד, כגון אווז וכיוצא בו, דינו כבהמה, וכן כתב הרשב"א.

סכין שיש בה פגימות הרבה, נדון כמגרה. פירוש, ואפילו כלם מסוכסכות, כך פשוט בחולין.

שלשה מדות בסכין: אורגת ומסוכסכת עולה ויורדת.

אוגרת מלשון אוגר בקיץ, כלומר שהצפרן מתקבצת שם ומרגשת הפגימה מב' רוחות הסכין, כלומר דרך הולכת הסכין, כשהיד הולכת לצד הקתא של סכין, וכמו כן נרגשת דרך הובאת הסכין, כשהיד הולכת לצד ראש הסכין.

ומסכסכת, פירוש מלשון וסכסכתי מצרים, כלומר שהצפרן הולכת שם בערבוב לא מתעכבת מכל וכל ואין הפגימה נרגשת רק מרוח אחד של סכין, דרך הולכה ולא דרך הובאה, או בהפך.

ועולה ויורדת, פירוש עשוי כנחש.

ואלו דיניהם:

עולה ויורדת, שוחטין בה לכתחלה. אורגת, אם שחט בה, שחיטתו פסולה אפילו דיעבד. מסכסכת לא ישחוט בה לכתחלה, ואם שחט, שחיטתו כשרה. ודוקא ששחט דרך אותו רוח שאין הפגימה נרגשת, או דרך הולכה לבד או דרך הובאה לבד, והוא שעומדת הפגימה בראש הסכין, כאשר אפרש, אבל אם הוליך והביא או שעומדת הפגימה באמצע הסכין, שחיטתו פסולה, כך פשוט בחולין.

ופרש"י אוגרת שיש לה שני עוקצים זקופין ונרגשת בהולכה ובהובאה, כמו שכתבתי. ומסכסכת, שהשחיז העוקץ האחד ונשאר העוקץ השני זקוף, וכשהוא בודק דרך רוח אחד, כלומר דרך הולכה או דרך הובאה, יורד הצפרן מהעוקץ על מה שהושחז ואינו פוגע בעוקץ ואינו מרגיש, אבל כשחוזר לבדוק בהפך מן הצד האחר, מרגיש הפגימה, והוא כזה או כזה.

ועוד פרש"י, והוא דקיימא ארישא דסכינא, פירוש שעומד בראש הסכין, כלומר שאם ישחוט דרך הולכת הסכין, שתעמוד הפגימה סמוך לראש הסכין, ואם ישחוט דרך הובאת הסכין, שתעמוד הפגימה סמוך לקתא דסכין, בענין שמקום הפגימה יחליש עור ובשר, ושאר הסכין הטוב יחתוך הסימנים. ואם הפגימה באמצע הסכין, יחליש מקום הסכין הטוב בעור ובשר, ומקום הפגימה יחתוך הסימנים ויקרעם, ולפיכך פסולה, אפילו שישחוט דרך הולכה לבד או דרך הובאה לבד, ר"ל מאותו צד שאינה נרגשת, כי קורעת נמי בירידה מן העוקץ. אם הוליך והביא, בכל ענין פסול, כי כבר פגע העוקץ בצד הנרגש, זהו תוכן דברי רש"י. ולפי זה, אינה כשרה בדיעבד אלא בשני דברים: שישחוט דרך אותו רוח שלא יהא העוקץ נרגש אלא בירידה, כמו שכתבתי, או בהולכה לבד ושתעמוד הפגימה בראש הסכין, ר"ל שאם ישחוט דרך הולכת הסכין, שתעמוד הפגימה סמוך לראש הסכין, ואם ישחוט דרך הובאת הסכין, שתעמוד הפגימה אצל הקתא של סכין, כמו שכתבתי, וכן הסכימו קצת מהפוסקים.

אבל הגאונים לא חלקו כלל בין שעומדת בראש הסכין בין באמצע, זולתי שישחוט דרך אותו רוח שאינה נרגשת הפגימה, וכן כתב הרמב"ם. וכן רי"ף לא הביא בהלכותיו דקיימא ארישא דסכינא. והר"אש פירש כי נראה שפירשו דקיימא ארישא דסכינא בשהוליך ולא הביא, שהעוקץ הוא לצד ראש הסכין אפילו שיהיה באמצע הסכין, בענין שכשנשחט בהולכת הסכין יורד הסימן מן העוקץ, וסבירא להו כי לעולם בירידה מן העוקץ אינו יכול לקרוע הסכין, אלא דוקא כשפוגע בעוקץ. והה"נ אם שחט דרך הובאה ולא דרך הולכה, שיעמוד העוקץ לצד הקתא, אפילו שיהיה באמצע הסכין בענין שכשישחוט דרך הובאה לבד יורד הסמן מן העוקץ ולא יזיקנו בירידה, כמו שכתבתי. והרשב"א פירש מסכסכת מרוח אחת, ר"ל שהעוקץ שלה נמוך כעין פגימה של מגל קציר והוא עשוי בשפוע ושוכב, ולפיכך ירידתו קטנה, ועל כן אינו מזיק שום דבר בירידת הסמן ממנו. ואולי כי זו היתה כוונת הגאונים.

והרמב"ם כתב, סכין שתבדק בהולכה ולא תרגיש שיש בה פגימה וכו'. ופירש הרא"ש לדברי הרמב"ם, כי דבריו נכונים שאינה כשרה מסכסכת אלא כשהקוץ שלה שלא הושחז אינו גבוה כל כך שכשירד ממנו האצבע ירגישנו, וכמו שלא ירגיש האצבע לא ירגישנו הסמן בירידתו ממנו ולא יזיקנו. ונראה מדבריו שאם העוקץ כל כך גבוה שכשירד ממנו האצבע ירגישנו כמו כן יזיק הסמן אפילו דרך ירידה, ואז בכל ענין שחיטתו פסולה.

סכין שחודו חריף, ומתוך חריפותו האצבע מסכסך בה כמו בראש השבלת, הנקרא בלשון חז"ל דמיא לסאסאה, כיון שאין בה פגימה כלל, שוחטין בה, כך פשוט בחולין.

צריך לבדוק הסכין, פירוש קודם שחיטה ואחר שחיטה, בבשר האצבע ובצפרן הולכה והובאה בכל אחד מהן, וכן בכל שלוש רוחות הסכין שהן חודו ושני צדי חודו, והם י"ב בדיקות, פשוט בחולין.

ועוד פשוט שיעור פגימה כדי שתחגיר בה צפרן ורי"ף לא הביאה. ויש שפירשו סברתו כי ליתא להא דרב חסדא דאמר כדי שתחגור צפרן, מאחר שמביא בגמרא שמהם היו בודקים הסכין בשמש מהם במים מהם בלשונו נראה שחולקין על רב חסדא דפגימה שיעורה כל שהוא. ויש שפירשו סברתו כי מאחר שכתב שצריך לבדוק בצפרן, והרגשת הצפרן הוא כדי שתחרוג בה, ולפיכך לא הוצרך להביאה. ובודאי צריך ישוב גדול והרגשה טובה ויראת שמים לבדוק הסכין. וכן נראה מחכמי התלמוד שהיו בודקים במים ובשער ובשמש ובלשון, כמו שכתבתי. ולפיכך צריך ישוב הדעת גדול, ולא יפנה לבו לדבר אחר בשעת בדיקת סכין.

טבח שלא הראה סכינו לחכם ושחט בה, אם נמצאת סכינו יפה מנדין אותו ושחיטתו כשרה, ואם לאו, מנדין אותו ומעבירין אותו ומכריזין על כל בשר ששחט שטרפה היה, ומאבדין הבשר ממנו שלא ימכרנה אפילו לגוים, כרבינא דאמר דאם לא נמצאת סכינו יפה, ממסמס לה בפרתא דאפילו לגוים לא מזבן, כך פשוט בחולין.

ותמהו על רי"ף שלא הביאה הא דרבינא. וכתב הרא"ש, והאידנא נהיגי שאין מראין סכין, כי בימיהן היו הקצבים שוחטין בעצמם והשתא נהוג בכל גלות ישראל שאין מאמינים לקצבים וממנין אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה ולהם מחלו חכמים כבודם, כי הם זריזים ומהירים. ומתוך כך נתבטלה בדיקת החכם לגמרי, אף אדם השוחט בביתו, אף כי אינו נכון, כי הרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין. ע"כ דברי הרא"ש.

שוחט בסכין רעה כתבתיו בדיני השהייה בחלק ג'.


החלק השלישי

עריכה

הטבח צריך שיבדוק הסימנין לאחר שחיטה או שראה יפה בשעת שחיטה שנשחטו רובן. ואם לא בדק, שחיטתו נבלה, מפני שהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, כך פשוט בחולין. וכתבו הפוסקים אם נשחטו רובן, אבל אינו צריך לבדוק אם ניקבו או נעקרו, כמו שאין צריך לבדוק שאר הטרפיות זולתי בריאה, כאשר אכתוב במקומו.

בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, פירוש איסור אבר מן החי, עד שיודע לך שנשחטה כראוי, כך פשוט בחולין. פירוש ואי אתיליד ריעותא בסכין, צריך לדעת שבסכין בלא פגם נשחטה, כמו שכתבתי בדין פגימות הסכין.

ועוד פשוט, נשחטה, בחזקת התר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה בודאי, פירוש ואפילו איתיליד ריעותא. לפיכך, בא זאב ונטל הבני מעים והחזירם מנוקבים, לא אמרינן נקוב היה מתחלה ובמקום נקב ניקב אלא תלינן לקולא, ואפילו יש בה נקבים הרבה. י"מ דוקא בבני מעים וכיוצא בהם, אבל בריאה דשכיחי טרפיות לא תלינן לקולה אם נטלה כלב או גוי ולא החזירה או החזירה נקובה קודם בדיקה. ורוב הפוסקים הסכימו כי ה"ה בריאה דבחזקת כשרות מוקמינן לה, וכן עקר. וכן כתב הרא"ש, שאם נאבדה הריאה, כשרה, משום דאזלינן בתר רובא, אפילו ברובא דאיפשר, כמו שכתבתי בטרפות, ומכל מקום כתב דאין מפרסמין הדבר. וכן פרש"י בחולין דאין להתירו אלא בגדיים וטלאים דרובן כשרים. וכן הדין אם הוציאו הריאה בלי בדיקה, וכן כתב הרא"ש בביצה בבהמה מסוכנת.

וכתב הרמב"ם שאם הוציאוה בלא בדיקה, שנופחים אותה, בין שהוציאה גוי בין שהוציאה ישראל, אם ישנה בעין, ע"כ.

לא ישחוט לכתחלה בלילה, ואם שחט שחיטתו כשרה. ואם יש לו נר דלוק, שוחט לכתחלה בלילה, כי לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה. ואוקמוה בגמרא דבלילה כשאבוקה כנגדו, כך פשוט בחולין.

השוחט בשבת וביום הכפורים, אף על פי שמתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה, כך פשוט בחולין. ולענין אם יאכל הוא או אחרים, או אם בשוגג או אם במזיד, דינו כמבשל בשבת ובדיני שבת תמצאנו.

השוחט לחולה בשבת, מותר לבריא באומצא, ר"ל לאכול ממנו חי, והוא שיהיה לו חולה מבעוד יום. אבל אם חלה בשבת, ה"ל מוקצה ואסור לאכלו, כך פשוט בחולין, וכן כתבו בתוס'. אבל הרי"ף לא הביא חלה מבעוד, דאפילו חלה בו ביום מותר לבריא, דאנן ק"ל כר' שמעון, דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא נר שהדליקו בה באותה שבת דדחייה בידים וגרוגרות וצמוקים וכיוצא בהן ומוקצה מחמת חסרון כיס, וכן פסק רי"ף בשבת.

השוחט בוושט וקודם שנגמר הרוב בא הוא או אחר ונקב בקוץ או במחט למעלה בוושט השחוט, שחיטתו פסולה, כך דקדקו התוספות בחולין מההיא דלבן סכין שכתבתי למעלה.

השוחט מן הצדדין, כלומר מצד הצואר, שחיטתו כשרה, זה פשוט בחולין. פירוש ושידע בודאי ששחט הסימנים קודם ששחט המפרקת, כי הן רכין ונדחקין מפני הסכין. וכתב רש"י דזה מיירי אפילו לכתחלה.

השוחט מן העורף, שחיטתו פסולה, ודוקא שלא החזיר הסימנים אחורי העורף דחותך שדרה ומפרקת קודם שישחוט הסימנים. אבל הדחיק הסימנים אחורי העורף ושחטן קודם שחתך שדרה ומפרקת, כשרה, כך פשוט בחולין. ובדין שהיה כתבתי מזה.

כבר כתבתי בדיני הגרמה, שאם מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא, כשרה. וכן הדין אם היה חצי הקנה הפגום למטה לצד הצואר והשלים השאר מן הקנה כלפי חוץ והתחיל לשחוט בחציו השלם שכנגד חוץ, ופגע בנקב שכנגד הצואר, כשרה, כך פשוט בחולין. ובשהייה כתבתי אם כשר בבהמה שמא ניקב הוושט, בדין שחט הקנה ושהה וכו'.

השוחט רוב סימן א' בעוף, או רוב וושט או רוב קנה, וכן רוב ב' בבהמה, ר"ל רוב של כל א' וא', כשרה. שחט חצי א' בעוף או א' וחצי בבהמה או ב' חצאין בעוף, פסולה. ושוחט רוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה דכשרה, מיירי בדיעבד, כך פשוט בחולין. וכתב רי"ף דלכתחלה צריך לשחוט בעוף כל הסימן הא' ובבהמה כל השנים, ושאר הפוסקים פסקו דבעוף גם כן צריך לשחוט לכתחלה ב' הסימנים, וכן נראה עקר. דאיכא תרי לישני בגמרא על זה, ואזלינן לחומרא. ורי"ף תפס לשון אחרון, דסבירא ליה שהוא ספק דרבנן, כיון דמדוריתא עוף כשר בסימן אחד, כן כתב הר"אש סברת רי"ף. וכתב רי"ף ברוב הסימנים ודוקא רוב הנראה לעינים.

עוף שבא בצוארו מלוכלך בדם הכאה, אי אמרינן בקנה נעשה או בדרסה, והיאך נבדק או בקנה או בוושט, והיאך שוחטין אותו, וההפרש שיש בין ניקבו הסימנין לנדרסו, תמצאנו בדיני הדרוסה.

השוחט עוף, צריך לכתחלה לשחוט ב' הוורידין לפחות, לפי שהעוף צולין אותו כלו שלם, ואפילו שדעתו כששחוטו לנתחו, שמא ימלך ויצלהו שלם. אבל בבהמה, הואיל ומנתחה אבר אבר אין צריך לשחוט הוורידין. ולאו דוקא לשחוט הוורידין, שאין בהם תורת שחיטה משהייה ודרסה ומכיוצא בהן, אלא שיחתכם או שינקבם בקוץ בשעת שחיטה שהדם חם, אבל אחר כך, כשהוא קר ואינו יוצא, כל זה פשוט בחולין וממנו בברכות.

וי"מ וכן בגדי או בטלה שרוצה לצלותו כלו שלם, לכתחלה כמו עוף צריך לשחוט הוורידין.

ואם צלה העוף בלא חתיכת הוורידין, אם אסור או מותר וכן אם בשלו או לא שחט הוורידין אם מחתך העוף אבר אבר, תמצאנו בדין עופות. ודין בהמה אם לא שחט הוורידין, אם יכול לבשלה אחר שמנתחה אבר אבר, ודין גדיים וטלאים שצלאם כלם שלמים ולא שחט הוורידין, תמצאנו בדיני הדם בהדחת הבשר.

ורבינו אפרים כתב דהא דאמרינן בבהמה אין צריך לשחוט הוורידין, דוקא לצליה, אבל לקדרה אפילו שמנתחו אבר אבר צריך לכתחלה לשחוט הוורידין, וראשון עקר, כי לבהמה לא בעי כלל שחיטת הוורידין, וכן כתב הרשב"א. וכן הסכימו גדולי האחרונים.

שחט שני חצאי סימנים בעוף, פסולה, פשוט בחולין. השוחט שני ראשין, שחיטתו כשרה, פשוט בחולין. שנים אוחזין בסכין ושוחטין או בשני סכינים, ושחט האחד למעלה והשני למטה, פירוש שזה חתך הסימן האחד למעלה והשני שחט הסימן השני למטה, שחיטתם כשרה, כך פשוט בחולין. השוחט בב' או בג' מקומות, שחיטתו כשרה, כך פשוט בחולין. ופרש"י, כגון שחתך כאן וחתך למעלה הימנו או למטה. פירוש כיון שיש רוב אחד באחד מהן שחיטתו כשרה. ובשאלתות דרב אחא פירש השוחט בב' או בג' מקומות, שהכל בהקפו של סימן [ב]טבעת אחת בקנה וכיוצא בו בוושט, כגון שבשעה ששחט נתהפך הסימן ושחט כאן מעט וכאן מעט סביב הסימן, כיון שיש בין כל החתכים הרוב. ועוד כתב, דאפילו היו חותכין זה של כנגד זה, כיון שיש בין כלם רוב הקפו, כשרה. וכתב הרא"ש וכן מסתברא, דחיות הסימן יוצא בחתיכת רובו ויש כאן רוב בצרוף.

שחיטה העשויה כקולמוס, ר"ל בשפוע, שהתחיל לשחוט הסימן למעלה לצד הראש וגמרו למטה לצד הגוף באלכסון, והכל במקום שחיטה, כשרה. וכן העשויה כמסרק, פירוש שבעוד שחתך הסימן הכניס הסכין אילך ואילך בענין שנעשה מקום השחיטה, כלומר מקום החתך כמין שליבות ונראה כמו מסרק שיש לו כמה שינים, כשרה.

כל שנפסלה בשחיטתו - נבלה, וכל שנשחטה כראוי ודבר אחר גורם ליפסל - טרפה, כך פשוט בחולין.

שחט הקנה ואחר כך ניקבה הריאה, או שחט הוושט ואחר כך ניקבו הבני מעים, תמצא בדין טרפות הריאה.

השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם, כשרים, כך פשוט בחולין.

פרכוס. השוחט בהמה מסוכנת, צריכה שתעשה פרכוס כדלקמן, וכן עוף המסוכן, ובין בהמה דקה ובין בהמה גסה. וכן חיה, אם היא מסוכנת, כלן צריכות פרכוס.

זו היא מסוכנת, כל שמעמידין אותה ואינה עומדת, ואפילו אוכלת חתיכות עצים, אם עשתה פרכוס כשרה ואם לאו פסולה. והפרכוס הוא שתעשה דברים שאין המתה עושה. וכיצד, אם היא בהמה גסה ופשטה ידה או שהיתה ידה פשוטה והחזירתה. וכן הרגל אם פשטתו או החזירתו, וכל שכן אם פשטה והחזירה או החזירה ופשטה, הרי זה פרכוס, שאין הבהמה דקה המתה עושה כן. ואם היא בהמה דקה, אם רגל פרכסה בין פשטו ולא החזירו או בהפך כמו שאמרנו בגסה, הרי זה פרכוס, שאינה עושה כן ברגלה. ואם פרכסה עם היד, כגון שהיתה ידה פשוטה והחזירתה, וכל שכן אם היתה כפופה ופשטה והחזירה, הרי זה פרכוס, שאין הבהמה הדקה מתה עושה כן. אבל אם היתה ידה כפופה ופשטה, לא הוי פרכוס, שהרי הבהמה הדקה המתה עושה כן עם ידה, שאין זה אלא הוצאת נפש.

וכן כל בהמה שגועה בגרונה, אם קולה עב, הרי זה פרכוס. ואם הקול נמוך, אין זה פרכוס ופסולה. וכן אם הטילה רעי והוא מתריז בקילוח, הרי זה פרכוס. ואם הרעי שותת ויורד מגופה בלי קלוח, אין זה פרכוס. וכן כל בהמה שכשכשה בזנבה, הרי זה פרכוס. והעוף אפילו לא רפרף אלא בעינו ולא כשכש אלא בזנבו או בגפו, הרי זה פרכוס.

ופרכוס זה צריך שתעשנו בסוף השחיטה, לא באמצע השחיטה, פירוש שאם לא תעשנו בסוף השחיטה, בידוע שניטלה נשמתה ממנה קודם לכן, וכל זה פשוט ומוכח בחולין.

ויש מהפוסקים שפסקו שהלכה כמו כן כר' שמעון, שאם שחט בלילה ובבקר מצא כותלים מלאים דם, כשרה, שודאי פרכסה אחר שחיטה. דברים שאין המתה עושה, שודאי זינקה והתריז הדם מגופה בקלוח, ולפיכך הוא בכותלים. ואין דרכה לזנק, כי אם בסוף השחיטה.

ומה שכתבתי שהפרכוס צריך שתעשנו בסוף השחיטה, לפרש"י צריך שתפשוט ידה ותחזירנה לאחר שחיטה, ואם לא עשתה הפרכוס לאחר [ה]שחיטה, אף על פי שעשאתו בשעת השחיטה ונמשך עד גמר השחיטה, פסולה. כי רש"י פירש ופרכוס שאמרנו אסוף שחיטה, פי’ שיתחיל בסוף שחיטה וימשך עד לאחר שחיטה. אבל אם התחיל באמצע [ה]שחיטה ונגמר בסוף השחיטה, פסולה. ולפי’ פירוש התוספות דכל שעשתה הפרכוס עם גמר השחיטה, כשרה אפילו שלא פרכסה אחר שחיטה. וכן נראה דעת הרשב"א בתורת הבית שלו, וראשון נראה עקר.

ועוד פשוט, ודוקא שהיתה בחזקת מסוכנת אז צריכה פרכוס, אבל אם היתה בחזקת בריאה אינה צריכה פרכוס.

ועוד פשוט בעבודה זרה, חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפרכוס.

וכתבו הגאונים, דוקא בהמת ישראל מתירין בהמה מסוכנת על ידי פרכוס משום הפסד ממונו של ישראל, אבל בהמת גוי לא ואסורה. וכתבו גדולי המורים, שזו להם מדת חסידות ולא אמרו אותו לכל אדם.

השוחט לנוכרי, שחיטתו כשרה, ואפילו שמע בו בפירוש שחשב הגוי לעבודה זרה, שאין המחשבה הולכת אלא אחר השוחט. פשוט בחולין, השוחט לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודה זרה, הרי אלו זבחי מתים ואסורה בהנאה. ואם שחטה אחר כך חשב, כלומר שזרק דמה לעבודה זרה אסור והבהמה מותרת בהנאה, דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ובודאי מתחלה שחטה לשם כך. וכל שכן, אם אחד הוא השוחט ואחר הוא הזורק, דלא שייך הכא הוכיח סופו על תחלתו, כך פשוט ומוכח בחולין. וכן בתוספות בפירוש ואם שחטה אחר כך זרק דמה. וכן בתוספות השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות מדברות, שחיטתו פסולה מדרבנן ומותרת בהנאה. ודוקא דאמר להר, אבל אמר לגדא דהר, כלומר למזלו של הר, יותר היא חמורה והם זבחי מתים.

וכן אם שחט לשם חמה ולבנה, לכוכבים ומזלות, לשם מיכאל השר הגדול, לשם שלשול קטן שבים, כלומר תולעת קטן, הרי אלו זבחי מתים והוא שאמר לגדא, כמו שכתבתי כך פשוט בחולין.

וכתב הרמב"ם השוחט לשם אחד מאלו, אפילו לא נתכוון לעובדו אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרים הגוים, שחיטתו פסולה, וכן נראה עקר.

שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשם דבר כשר ואחד לשם דבר מכל מה שאמרנו שפוסל בהם השחיטה, שחיטתו פסולה. פירוש, אף על פי שאין הבהמה שלו כך פשוט בחולין ומוכח לפי פירוש התוס' דמיירי בישראל משומד שיכול לאסור דבר שאינו שלו. ואפילו עבד עבודה זרה פעם אחת, לא היתה שחיטתו אסורה, זולתי ששחט לשם אחד מאלו. כי בפעם אחת שעבד עבודה זרה, אין שחיטתו אסורה, כמו שכתבתי בחלק א' בדין ישראל משומד, שאם היה ישראל, לא היה יכול לאסור דבר שאינו שלו, דאמרינן לצעורי הוא מכוין, אפילו יש לו בה שותפות.

ועוד פשוט ואם התרו בו וקבל ההתראה, כיון שהתיר עצמו למיתה דינו כישראל משומד ואוסר דבר שאינו שלו, כמו שכתבתי. ולפי פרש"י גם כן מיירי בישראל שיש לו בה שותפות, כי לפי פירושו אם יש לו בה שותפות יכול לאסור דבר שאינו שלו, אפילו ישראל. וכן כתב הרמב"ם דמיירי אפילו יש לו בה שותפות, שאם לא היה לו בה שותפות, לצעורי קא מכוין ומיירי בישראל. וזה הדין כתבתיו בדין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו או מי שהוא יכול לאסור בנתיב י"ז בדיני עבודה זרה.

אין שוחטין לתוך הימים ולא לתוך הנהרות ולא לתוך הכלים, אבל שוחט הוא לתוך מים עכורים, ואם צלולים, אסורים, שמא יאמרו לבבואה שתראה במים שחט. ובספינה מותר לשחוט על גבי הכלים והדם שותת ויורד למים. ואם אין מקום בספינה לשחוט, מוציא ידו חוץ לפסינה ושוחט, והדם שותת ויורד חוץ לספינה על דפני הספינה.

אין שוחטין לגומא כלל, והרוצה לנקות חצרו עושה מקום חוץ לגומא ושוחט, והדם שותת ויורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן, שמא יחקה את המינים, ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו, זה פשוט בחולין. וכתב רבינו תם דלא אסרו לשחוט בגומא אלא כשהיא מנוקה מעפר, דאם יש בה עפר לא יאמרו שרוצה הדם לעבודה זרה. וי"מ שחלקו ואמרו דלא שנא, וכן נראה עקר. וכתב הרשב"א דכל הני מילי לכתחלה, אבל אם עבר ושחט וליתיה קמן, שחיטתו כשרה, דלא נחשדו ישראל על עבודה זרה, וכן כתב הרמב"ם.

השוחט לשם עולה ושלמים, לשם אשם תלוי, לשם פסח, לשם תודה, שחיטתו פסולה. וכן כל דבר שהוא נידר ונידב, הואיל והפרשתו כל השנה, יאמר עכשיו הוא מפרישו, ולפיכך שחיטתו פסולה. וכל אלו אפילו בבעלי מומין, שלפעמים יש בהם מום ולא ידעו האנשים כשרואים ששוחטין, זה פשוט בחולין. וי"מ שאם שחט דבר שאינו ממינו קרב, כגון אווזין ותרנגולין, אע"פ שאמר לשם אחד מכל אלו, שחיטתו כשרה, שכבר יודעים האנשים שאין בדבריו כלום.

ועוד פשוט, שנים אוחזין בסכין ושוחטין, והאחד שוחט לשם אחד מכל אלו, שחיטתן פסולה. וכבר פירשתי למעלה, כיצד מיירי שיכול לאסור דבר שאינו שלו.

ועוד פשוט השוחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי, לשם בכור, לשם מעשר, לשם תרומה, שחיטתן כשרה. וכן כל דבר שאינו נידר ונידב, ואפילו עולת יולדת, לא נאמר שמא הפילה בצנעא, אלא נאמר שאם אשתו הפילה קול היה לה בשיר (צ"ל: בעיר), שכל דבר שאינו נידר ונדב, ידוע הוא שמשקר ואינו נראה כשוחט קדשים בחוץ. ואם היה מחוייב חטאת, ואמר לשם חטאתי, שחיטתו פסולה. ואם לא היה מחוייב חטאת, אפילו אמר לשם חטאתי, כשרה, דאם היה מחוייב חטאת, קול היה לו, שהחוטא בשוגג מודיעו לרבים כדי שיתכפר לו. וכן אם יש לו זבח בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי, פסולה, שמא המירו בו. פירוש, ואפילו אמר לשם תמורת זבחי ולא היה לו זבח בתוך ביתו, כשרה, דאם איתא שהיה לו זבח, יהי' (צ"ל: היה) מודיעו לבני אדם שלא יבאו לידי מעילה.

שני עורות יש לו לוושט, החיצון אדום והפנימי לבן. אם ניקב האחד ולא ניקב חבירו, הוא מגין עליו וכשרה. אם ניקבו שניהם במשהו, אפילו זה שלא כנגד זה, טרפה, שפעמים נמתח ויבא הנקב זה כנגד זה, כך פשוט בחולין. וי"מ שאם ניטל הוושט, טרפה דכל אבר שאם ניקב טרפה, הוא הדין אם ניטל, חוץ מן הטחול, כמו שאכתוב במקומו.

נחלף שנוי מראה שני העורות שיש לו לוושט, כגון שנמצא חיצון לבן ופנימי אדום, טרפה, כי הוא לוקה, זה פשוט. ואם שניהם אדומים או שניהם לבנים שלא נשתנה אלא אחד מהם, י"מ דכשרה דה"ל כמו ניקב אחד מהם שחבירו מגין עליו וכשרה, וכן כתב הרשב"א. וי"מ דטרפה, וכתב הרא"ש וכן מסתבר דטרפה, שאינו דומה לנקב קטן שחבירו מגין עליו, אבל כאן שכלו לקוי אינו מתקיים על ידי השני.

קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום, פירוש ואינו מגין על הנקב וטרפה, דסופו ליפסק, כך פשוט. אם ניקב הוושט, אם בודקים אותו מבחוץ או מבפנים לגבי נקב, או אם יש הפרש בין ניקבו סימנים לנדרסו, ודין הדריסה בסימנים, תמצא בדיני הדריסה.

נמצא קוץ בוושט, אם לארכו, כשרה. ואם לרחבו, עולא אמר אין חוששין שמא הבריא, דסבירא ליה כמאן דאמר אין חוששין לספק דרוסה כדלקמן, כמו כן בכאן אין חוששין. וכתב רי"ף כיון דקיימא לן חוששין לספק דרוסה כאשר אכתוב, כמו כן בכאן חוששין שמא הבריא וטרפה, כיון שישב לו קוץ לרחבו, חוששין שמא נקב לחוץ, וכן כתב הרמב"ם, וכן רוב הפוסקים. ופירשו התוספות ולא אמרינן הכא בחזקת התר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, שבכאן ה"ל ספק קרוב לודאי, שמתוך שמותחת צוארה נדחק הקוץ ונכנס בוושט ויצא לחוץ. וכמו כן אפילו שלא נמצא קורט דם סביב הקוץ, טרפה, דלא דמי למחט בעובי בית הכוסות דתלוי הדבר בנמצא קורט דם כאשר אכתוב במקומו, דשאני הכא דאוכלין ומשקין שנכנסים דרך וושט, העבירו הדם.

ורבי אליעזר ברבי נתן פסק כעולא וכשרה, ולא דמי לספק דרוסה, דיש רגלים לדבר ושכיח טפי. וראשון נראה עקר.

וי"מ שמא הבריא, שמא ניקב ועלה בו קרום, מלשון בריא. ולפי זה הפירוש, למי שפסק כעולא אין חוששין וסגי בבדיקה, ולאותן שפסקו דלא כעולא וחוששין שמא הבריא, אין לו תקנה בבדיקה. ורי"ף פירש שמא יצא לחוץ, תרגום לחוץ לברא. וכן רש"י מלשון "וברא א[ו]תהן בחרבותם", ולפי זה אפילו לאותן דפסקו דחוששין (שמא הבריא, כלומר שיצא לחוץ וניקב הוושט, די בבדיקה.) אם הוא עוף, [יש לו תקנה ש]קורע העור שלמעלה (ולוקח) [ושוחט] הקנה לבדו ו(שוחטו ואחר כך) הופך הוושט ובודק(ו) [אם נמצא בו קורט דם.] (כמו שכתבתי למעלה בדין עוף שבא בצוארו מלוכלך בדם.)

וי"מ (שכתבו שכמו כן) [ד]בבהמה (די) [סגי] בבדיקה, שיכול לב(ו)דקו מבחוץ. (ואף על גב דאמרינן דוושט אין לו בדיקה מחוץ אלא מפנים, דוקא כשאין הספק במקום ידוע, אבל כאן) [כיון] שהספק במקום ידוע (כנגד הקוץ, יש לו בדיקה מבחוץ). וי"מ דדוקא בעוף די בבדיקה, אבל בבהמה שאין יכול לב(ו)דקו מבחוץ, אין לו בדיקה וטרפה, וכן נראה עקר. ש(אפילו ב)כאן אין הספק במקום ידוע, שמא הקוץ נקב למעלה האוכלין והמשקים הורידוהו למטה, והנה לך דשמא הנקב אינו במקום שהקוץ עומד עתה שם.

עוף שבא בצאורו מלוכלך בדם מכה אי חיישינן שמא נדרס או שמא הכה עצמו בעצים ובקנים והיאך בודקין אותו והיאך שוחטין אותו תמצא בדיני הדרוסה.

ניקב תרבץ הוושט במשהו, טרפה, וכן אם ניטל כמו שכתבתי בוושט. וצריך שינקב לבית חללו. ותרבץ הוושט אינו מקום שחיטה כלל, ותרבץ הוא בית הבליעה, והוא שכשחותכין אותו אינו כווץ. אבל למטה הימנו, שהוא הוושט, כשחותכין אותו כווץ, כמו פי הנאד והמתהפך (אולי: ומתהפך) מקום החתך כנגד חוץ.

ותרבץ הוושט הוא ראש הוושט כלפי הראש, והתרבץ מחובר בלחי. ונתנו חכמים שיעור לארכו ממקום חבורו ולמטה כדי תפיסת יד, ויניח זה השיעור למעלה וישחוט למטה מזה השיעור, כך פשוט בחולין. ופירש רש"י כדי תפיסת יד, שיתפוס בכל היד שהן ארבע אצבעות בשור הגדול ובשאר בהמות וחיות הכל לפי גדלו וקטנו וכן פירוש ריב"ם. ובעל הלכות גדולות פירש שיתפוס בשתי אצבעותיו, פירוש שיתפוס בשני צדדיו, אצבע מכאן ואצבע מכאן, והוא לפי שיעורו רחב אצבע בבהמה חיה ועוף, הכל לפי גדלו וקטנו. וי"מ משהו שיוכל לתפוס ולקרוץ מעט בשתי אצבעותיו. ונכון לחוש ולהחמיר לכל אלו הפירושים, וכשישחוט שיניח למעלה כלפי הראש השיעור הגדול שבכלן וישחוט למטה הימנו.

התחיל לשחוט בתרבץ כל שהוא וגמר השחיטה כראוי בוושט, טרפה, כי התרבץ נקיבתו במשהו ואינו מקום שחיטה כמו שכתבתי, כך פשוט בחולין מעובדא דההוא תורא דהוה לפני רב עוקבא. וכתבו בתוס' ובבהמה אם התחיל לשחוט בוושט ושחט רובו אחר כך גרים ושחט בתרבץ הוושט ואחר כך שחט הקנה כראוי טרפה, וכן כתב הרא"ש.

מקום השחיטה בוושט מתרבץ הוושט, כלומר מלמטה הימנו, שתרבץ הוושט אינו מקום שחיטה, כמו שכתבתי. ויניח אותו כלו למעלה כלפי הראש, ולמטה הימנו ישחוט באי זה מקום שירצה בכל הוושט עד למטה, עד מקום שהוושט יש בו כמו שערות ומתחיל להשעיר ולעשות כמו קמטין קמטין כמו הכרס, ובאותו מקום אינו מקום שחיטה. ואם שחט שם משהו, קודם שנגמרה השחיטה כראוי בסימנין עצמן, טרפה כך פשוט בחולין.

מקום שחיטה בקנה, כבר כתבתי בהגרמה דין שני חיטי אם צריך להניחן כלן כלפי (הר"אש) [הראש], וכתבתי שהשפוי כובע הוא כלפי הקנה מחובר לטבעת הגדולה, ובאותו החבור כמין שני חיטין של בשר, ולפי זה מקום השחיטה בקנה משיפוי כובע למטה בכל הקנה עד מקום שמגעת ועולה כנף הריאה הנקרא אונ(א)[ה] כשנופחין אותה ועולה למעלה עד מקום שמגיע ראשה בקנה (לא עד מקום חבורה. ואותו המקום שמגיע ראשה בקנה) [כ]שנופחים אותה הוא המקום בעצמו שהיתה מגעת כשהיתה חיה הבהמה והיתה רועה (ב)[כ]דרכה בלי (שום) אונס שתעשה היא לעצמה ולא אחרים למשוך צוארה. ולמטה ממקום זה אינו מקום שחיטה ונקיבתו שם במשהו כדין הריאה, כמו שתמצא בדיני טרפות הריאה. ואם הגרים ושחט שם, דינו כמו שכתבתי בדיני תרבץ הוושט, כי דין אחד להם בענין זה.

וזו האונה שמשערים בה כמו שכתבתי, היא התחתונה כשרועה הבהמה וראשה לארץ, והקנה כנגד מטה והריאה למעלה, ואז זאת האונא היא תחתונה שבכל אונות הריאה.

וכשתולין הריאה מן הקנה שהריאה למטה, אז זאת האונא עליונה שבכל האונות. ולכן נקראת תחתונה שהיא עליונה, זה פשוט בחולין. ולפי זה כל הצואר כשר לשחיטה עד למטה, ובלבד שלא תאנוס הבהמה, בענין שלא תאנוס ויצא מה שלמטה מן הצואר מן הסימנים למעלה.

מקום שחיטה בעוף למעלה בוושט דינו כבהמה ובקנה כמו שכתבתי, ולמטה בוושט עם הזפק הנקרא פאפו בלעז, ובדין העוף תמצא דין הזפק, פשוט בחולין.

תרבץ הוושט שניטל רובו מן הלחי, תמצא בדיני העקור. אם נפסק רוב הקנה, טרפה, ודוקא רוב חללו ולא רוב עביו, כך פשוט בחולין.

ופירושו כבר כתבתי בדיני ההגרמה, כי הקנה עשוי טבעות טעבות מעצם רך וזולתי טבעת גדולה שלמעלה על כלן, שהוא שלם סביבו. כל הטבעות האחרות אינן מקיפות כל הגרגרת, אלא בשר אחד מחברם, כמו רצועה מבשר שהולכת מלמעלה למטה. ואותה רצועה משלמת חסרון הקף כל הטבעות, והטבעות הן כלן כלפי חוץ, ורצועת הבשר סמוך לצואר. ואם תמדוד רוב הקף הטבעות זהו רוב עובי הגרגרת, וכשיהיה שם רוב עובי הגרגרת, עדין אין שם רוב חלל הגרגרת, כי רוב חללה הוא מטבעת ומבשר, כלומר מאותה הרצועה שכתבתי שמשלמת חסרון הטבעות, ורוב עביה הוא מטבעת לבד. ולפיכך אף על פי שיהיה פסוקת הגרגרת ברוב עוביה, שהוא רוב הקף הטבעת, אינה טרפה עד שיהיה שם רוב חללה מטבעת ומבשר, כלומר מהרצועה של בשר שכתבתי.

ניקבה הגרגרת, שהיא הקנה כנפה שמנקין בה הקמח, פירוש נקבים דקים סמוכים זה לזה ועומדים הנקבים בהקף הגרגרת, כלומר סביב הקנה, מצטרפין לרוב, כלומר אם תצרף כל הנקבים זה בזה יש בשיעורן שיעור רוב חלל הקנה, טרפה ואם לאו כשרה. ודוקא בנקבים שאין בהם חסרון, כלומר שניקב הקנה נקבים דקים כמו שכתבתי, ואינו חסר כלום מהנקב. אבל אם יש בנקבים חסרון, שהנקב הוא שחסר מן הקנה, רואין אם כשתצרף כל הנקבים זה עם זה ותעשה בהם צורה עגולית יהיה בה כאיסר האיטלקי, טרפה ואם לאו כשרה, כי כאיסר אינו כיתר מן האיסר. ואם ניטל מן הקנה רצועה ארוכה, רואים אם כשתעגל רצועת החסרון יש בה שיעור כעיגול איסר, טרפה ואם לאו כשרה.

ואם נסדק הקנה לארכו בלי חסרון, אפילו לא נשתייר בו אלא משהו למעלה שלם ומשהו אחר למטה, כשרה.

ואם נפחת הקנה והפחת הוא כמין דלת, ולא ניטל הפחת ממנו אלא עומד הפחת שם תלוי וזקוף כמו הדלת במזוזה שלו, משערין אם יכול ליכנס איסר לרחבו, טרפה ואם לאו כשרה. וזה השיעור יותר גדול משיעור איסר שאמרנו בניטלה ממנו רצועה ובניקב כנפה נקבים שיש בהם חסרון, דהכא בעינן שיהא נכנס ויוצא לפי שאין כאן חסרון, שהדלת סותם הנקב. וכל זה שכתבתי בבהמה, ובעוף כמו כן דינו כבהמה. לכל אותם המקומות שכתבתי בבהמה שמשערין ברוב, כמו כן בעוף ברוב הקנה שלו משערין, וכמו כן בכל מקום שאמרתי שמשערין בבהמה כאיסר, ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו.

ובנפחתה הגרגרת שכתבתי בבהמה כדי שיכנס איסר לרחבו, אבל בעוף רואין כאלו אותו פחת מקופל ומונח ע"פ הקנה, אם חופה רוב חללו, טרפה ואם לאו כשרה.

וכמו כן נסדק הקנה לארכו, דין הבהמה והעוף שוין בו, אבל בעוף אם ניקב הקנה [בעוף] כנפה נקבים שיש בהם חסרון (וקרובים הנקבים זה לזה שכתבתי) [ד]בבהמה (ש)שיעורו כאיסר (בבהמה גדולה), ואם תשער כך בעוף לא תמצא בו איסר כי אין בכל קנה העוף כאיסר. ואם תאמר הכל לפי גדלו וקטנו, יהיה שיעור חסרונו קטן הרבה, ואם תאמר שנשאר האיסר לפי גדלו וקטנו ונחשוב בזה השלם שיש בין נקב לנקב עם חסרון הנקבים, יהיה בזה חומרא גדולה. אלא משערים בענין אחר. חותך למטה מ(ן )הנקבים ובצ[י]ד[י]הן עד שיוכל לקפל הרצועה שהנקבים בה, ומניחה ע"פ הקנה. אם חופה בין הנקבים ובין השלם, שבין נקב לנקב רוב חלל הקנה, טרפה, לפי שסופן לחסר אף על פי שאין בנקבים לחוד זולתי השלם שבין נקב לנקב רוב חלל הקנה.

וכן הדין אם הרצועה שבה הנקבים ארוכה או קצרה, משערין כאלו היא מרובעת ומונחת ע"פ הקנה. ודוקא כשהנקבים סמוכין זה לזה כנפה, אבל אם הם רחוקים זה מזה אין מחשבין השבר שביניהם לרוב, אלא הנקבים לבד. וכל זה בנקבים שיש בהן חסרון, אבל בנקבים שאין בהן חסרון, אין צריכין כל זה, כי דינם כבהמה לשער ברובה, כלומר ברוב הקנה, כל זה פשוט ומוכח בחולין.

(ו)יש מי שכתב שאם הוא עוף גס ויש בקנה כאיסר, משערים בו כאיסר (בכל אותן שכתבתי) [כמו] בבהמה (ששיעורו כאיסר). וי"מ דעוף (שאינו כ"כ) [דאין] חיותו [כל כך] כבהמה, לא שיערו בו כאיסר אפילו יש ברחבו כאיסר. וראשון נראה עקר, כי לא אמרו ובעוף לפי גדלו וקטנו כמו שכתבתי, אלא בעוף שאין ברחב הקנה שלו כאיסר, אבל אם יש ברחב הקנה שלו כאיסר, דינו כבהמה. וכל זה שכתבתי לפי פרש"י, אבל רי"ף חולק על סברתו בשני דברים, בעוף ובנפחת הקנה. כי בנפחת הקנה שכתב רש"י שנפחת כמין דלת תלוי ועומד זקוף ולא ניטל הפחת כמו שכתבתי, פירש רי"ף שהנקב מפולש משני עברי הגרגרת ולפי שהוא מפולש, מטריף בשיעור קטן שהוא כאיסר לא ברובו, כלומר רוב חלל הקנה. וכמו כן נראה סברתו בשיעור העוף שלא כפרש"י. כי לפרש"י בכל מקום שאמרנו ובבהמה כאיסר כמו כן בעוף לפי גדלו וקטנו, זולתי כשהנקבים קרובים זה לזה כנפה ויש בהן חסרון שמקפל הרצועה ומניחה ע"פ הקנה כמו שכתבתי, ולפי דברי רי"ף נראה כי לעולם בעוף לא משערינן, בין יש בהן חסרון בין אין בהן חסרון, בין שהנקבים סמוכין זה לזה כנפה בין שהן רחוקים, אלא לעולם שיעורו בחופה רוב הקנה, כיון שאין בקנה שלו כאיסר. ולפרש"י הסכימו רוב הפוסקים, וכן כתב הרשב"א והרא"ש. ועוד פשוט כי איסר הוא דבר קטן.

ניקב הקנה למטה מן החזה שהוא המקום שאינו ראוי לשחיטה, דינו כריאה ונקיבתו במשהו פשוט.

מקיפין בקנה, פירוש אם ניקב או נקדר ואין ידוע אם קודם שחיטה או אחר שחיטה, נוקבין במקום אחר. אם נדמו זה לזה, כלומר השני נקבים בשוה, בודאי אחר שחיטה ניקב, ואם לאו טרפה. ומקיפין אפילו מחוליא לחוליא, אבל לא מחוליא לבר חוליא, כך פשוט בחולין.

יש מי שפיר חוליא טבעת, ובר חוליא מה שיש בין טבעת לטבעת. ורש"י פירש חוליא ג' טבעות, ובר חוליא חצי הקנה ברחב מה שהוא סמוך לצואר, כי מה שהוא מן הקנה כלפי חוץ מהטבעת התנוך קשה. וכשהוא מקיף ועובר החצי והוא הולך כבר לכלות עד שהבשר מחברם, כמו שכתבתי למעלה, התנוך הוא יותר רך ואותו קרוי בר חוליא.

דיני הגרמה

עריכה

הגרמה הוא מלשון היה שוקל לו עין בעין ונותן לו את גרומיו, ר"ל שֶיַטֶה המשקל לצד אחד וכן בשחיטה, ר"ל שֶהִטָה חוץ למקום שחיטה.

ואלו הן דיני ההגרמה. בודאי בוושט כל הגרמה פסולה, שאם נגע למעלה בתרבץ הוושט, נקיבתו במשהו כמו שכתבתי במקומו, ואם למטה ממקום שישעיר שהוא חוץ למקום שחיטה, כמו כן נקיבתו במשהו כי דינו ככרס. אבל בקנה שייך הגרמה למעלה, כי למטה מסוף הריאה התחתונה שאינו מקום שחיטה, דינו כריאה ונקיבתו במשהו, ואם הגרים שם שחיטתו פסולה. ופסקו הגאונים ורי"ף ורמב"ם ורוב הפוסקים כרבי חנינא בן אנטיגנוס שהעיד על מוגרמת דכשרה, פירוש שאם הטה כלפי הראש למעלה מטבעת גדולה דכשרה, וזהו משפוי כובע ולמטה כשרה, וזהו שייר בחיטי, פשוט בחולין.

ודע כי הקנה עשוי כך: למעלה ממקום חבורו בלחי, יש כסוי על פיו העשוי ככובע וזהו שפוי כובע, והוא על הטבעת הגדולה. ובסוף שפוי כובע, ר"ל בינו ובין הטבעת הגדולה, יש מבשר כמו שני גרעיני חיטה, מזה אחד ומזה אחד, וטבעת הגדולה שהיא למטה משני חטין הוא שלם כלו כמו טבעת מאותו שהוא כמין עצם רך שטבעות הקנה עשויות ממנו, ושאר הטבעות שהן למטה מטבעת הגדולה אינן שלמות סביב הקנה, כי רצועה של בשר מחברתן מלמעלה עד למטה, וזהו הבשר סמוך לצואר. וברוב הקנה בעינן רוב חללו ורוב הקפו כאשר כתבתי למעלה, כי רוב טבעת אינו רוב קנה, כי קנה הוא כל ההקף מטבעת ומבשר. ושייר בחיטי שכתבתי דכשרה, פרש"י שנשאר מהן שום דבר אפילו כחוט השערה כלפי הראש.

ולמאן דאמר שייר בחיטי כשרה, לפי פירושו אפילו שחט בתוך החטין, מאחר שנשאר מהן שום דבר, אפילו כחוט השערה כלפי הראש, כשרה. וכן כתב הרמב"ם. והגאונים פירשו שייר בחיטי, שנשארו כלן כלפי הראש, שלא שחט בהן כלל, אפילו שחט סמוך להן, כשרה.

הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש, פסולה לדברי כל הפוסקים.

שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, יש אומרים כשרה, וכן כתב הרמב"ם. ורוב הפוסקים הסכימו לפסול, כי קא נפיק חיותא בפסולא קא נפיק, וה"ל כשחט ישראל שליש וגוי שליש וישראל שליש.

שחט שני שלישים והגרים שליש, כשרה לדברי כל הפוסקים, זולתי רש"י, כאשר אכתוב במקומו.

הגרים שליש ושחט שני שלישין, י"מ דכשרה, וכן כתב הרמב"ם. אבל התוס' פירשו דפסולה דבעינן תרתי רובא בשחיטה ורוב מיפק חיותא בשחיטה וכן כתב הרשב"א. ופרש"י דחיישינן לרבנן טרופאי דאמרי אם שייר מלא החוט על פני כלה כשרה, ר"ל שצריך שלא יטה כלל מטבעת גדולה כלפי הראש, שאם הטה כלפי הראש, אפילו ששחט שני שלישים תוך הטבעת, פסולה. אם כן שחט שני שלישים והגרים שליש, פסולה, וכל שכן כל שאר הגרמות שכתבתי. וכן כתב שאם שחט רוב הסימנים, כשרה, ואם דרס או עקר או שהה או החליד במיעוט האחרון, פסולה, וכן בהגרמה. וכן כתב בעל הלכות גדולות, ובשהייה וחלדה אכתבנו. וריב"ם חולק דלא דמי שהיה דרסה וחלדה להגרמה, כי השהייה והדרסה והחלדה כשעשה אותה במיעוט האחרון הוא במקום שחיטה ומזיק מקום שחיטה, והגרמה היא חוץ ממקום השחיטה ואותו המיעוט במקום שחיטה נשאר שלם, והרי הוא כמי ששחט רוב הסימנים ונשאר המיעוט האחרון שלם וחתך ברגלה או בגופה. אם כן, אפילו שנחמיר בשהייה, דרסה וחלדה כפרש"י ובה"ג, שאם שחט רוב הסימנים ושהה או דרס או החליד במיעוט האחרון פסולה, אפילו הכי, יש לנו לומר אם שחט שני שלישין והגרים שליש, כשרה. וכן נמי אם עקר אותו מיעוט אחר שחיטה, דינו כהגרמה וכשרה, וכן כתב הרא"ש.

ועוד פשוט מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא, כשרה, וכן השוחט ופגע בנקב שבקנה, וכן כתב הרמב"ם, שחלק בין הגרמה לדרסה וחלדה.


דיני חלדה

עריכה

החליד הסכין בין סימן לסימן וחתך, בין שחתך כנגד מעלה, ר"ל הסימן שעל הסכין, בין שחתך כנגד מטה, ר"ל הסימן שתחת הסכין, פסולה, כי זו היא חלדה, כך פשוט בחולין. ופירוש חלדה, כמו חולדה הדרה בעקרי הבתים, רוצה לומר שנכנסת בחורין, כך חלדה, שהכניס הסכין במקום מכוסה.

החליד הסכין תחת עור הבהמה שעל הסימנים ושחט, או החליד תחת הצמר המסובך שעל הצואר או תחת מטלית, כל אלו בעיא ולא איפשיטא, והוה ליה פסולה מספק. ותחת מטלית פרש"י הסמוכה לה והכרוכה סביב צוארה, וכן כתב בעל הלכות גדולות שיש מכה בצוארה וכרכו לה מטלית בשעוה או בזפת. ומכל מקום, לפי אלו הפירושים בעיא דגמרא היא דומיא דצמר מסובך. אבל אם נפל טליתו על מקום השחיטה וכסה הסכין, פשיטא דכשרה. והרמב"ם כתב שפסולה, וראשון תפסו עקר.

החליד במיעוט סימנים, בעיא ולא איפשיטא בחולין והוה ליה שחיטה פסולה מספק. ופרש"י החליד במיעוט סימנים, כגון ששחט רוב הסימנים ובמיעוט האחרון הנשאר החליד הסכין תחתיו וחתכו כנגד מעלה. וכן פרש"י בהגרמה, רוצה לומר שני שלישין והגרים שליש, וכן בשהה במיעוט הסימנים, רוצה לומר במיעוט האחרון, וכלהו אזלי בהו לחומרא. והרמב"ם הקל בכלן והכשיר מאחר ששחט הרוב כמו שכתבתי כל אחד במקומו.

ורבינו תם פירש במיעוט הראשון, כלומר שהחליד הסכין בתחלת השחיטה במיעוט הראשון של סימן וחתך כנגד מטה רוב הסימן. וקא בעו בגמרא אם נאמר שיש לנו לפסול שחיטה זו יותר מכשהחליד תחת העור, כיון שהחלדה בגוף הסימנים, או נאמר כי יש לנו להקל בזה יותר מתחת העור, דשחיטה לא שייכא בעור והוי כששחט הסכין מכוסה בדבר השלם, אבל כשהחליד תחת מיעוט הראשון של סימן דשייכא ביה שחיטה, כיון דקיימא לן שדי ברוב הסימן והוי ליה המיעוט כמו חתוך ואינו נחשב לכלום והוי ליה בסכין מגולה, ועלתה בתיקו ואזלינן לחומרא. וצריך לומר שקודם שהחליד, חתך העור והחליד אחר כך תחת המיעוט הראשון של סימן, דאם לא כן, הוה ליה תחת העור כמו כן. וכן פירש ר"ת בשהה במיעוט סימנים, רוצה לומר במיעוט הראשון של סימן כמו שכתבתי במקומו.

וה"ר אושעיא פירש החליד במיעוט סימנים, כלומר במיעוט בתרא דסימן קמא, רוצה לומר ששחט רוב הסימן הראשון והחליד הסכין תחת אותו המיעוט הנשאר ממנו וחתך כנגד מטה תחת הסימן השני. וקא בעו בגמרא אם נאמר שזו חשובה חלדה יותר מתחת העור או תחת צמר מסובך משום דלא חשיב הני בבהמה כמו בהסימנים, או נאמר שיש לנו להקל יותר משום דהוה ליה כמו חתוך, כיון שאותו המיעוט אינו מעלה ולא מוריד, כיון ששחט רובו של סימן והוה ליה כסכין מגולה, ואזלינן לחומרא. וכן פירש בשהה במיעוט הסימנים, כלומר במיעוט אחרון של סימן ראשון כמו שכתבתי במקומו. ופירוש זה לא שייך אלא בבהמה, ופירוש זה תפסו עקר.

ותמה על רי"ף, שלא הביא בהלכותיו בעיא דהחליד במיעוט סימנים והביא בעיא דשהה במיעוט הסימנים.

כתב הרז"ה החליד הסכין בין סימן לסימן מאי תקנתיה. ישלוף הסכין על נקלה וישחוט למעלה ממקום חלדה או למטה הימנה, ואחר כך יבדוק הקנה והוושט במקום שהחליד. אם נפסק רוב הקנה או ניקב הוושט, הוושט הופכו ובודקו ע"כ.

נראה מדבריו, שאם מצא חצי קנה פגום בבהמה ונסתפק שמא ניקב הוושט, שיכול לשחוט למעלה ממקום הפגם או למטה הימנו ואחר כך בודק הוושט כנגד הפגם. ומדברי הרמב"ם אינו נראה כן, וכתבתיו בשהייה בסופו.

הצייד שבודק החץ לשחוט העוף עם החץ כשהוא פורח, כשרה, ובלבד שיראה הנוצה של מעלה כנגד הסימנים חתוכה, שאם לא כן חיישינן לחלדה, כך פשוט בחולין.

חגבים אם טעונים שחיטה, כתבתיו בדין חגבים. וכן דגים בדין דגים.

עובר הנמצא במעי אמו ובן פקועה, אם טעון שחיטה וכל דיניו, כתבתים בענין שחיטה חלק ה'.

השוחט מברך קודם שחיטה, אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה. ואם לא בירך, לא נפסלה השחיטה בכך כי ברכות אינן מעכבות, אפילו לא בירך במזיד, וכן כתב הרמב"ם. ואם שחט ביחד כמה חיות או עופות או בהמות, אם צריך לכל אחד ברכה או די בברכה אחת לכלן, כתבתיו בחלק ד' בדין שחט כמה חיות. ושם כתבתי אם שח בין שחיטה לשחיטה שיחת חולין או מעין השחיטה, כגון הביאו עוד לשחוט אם חוזר ומברך ואם מכסה מה ששחט ששח בו.

החלק הרביעי

עריכה

צייד שצד עופות ועושה בענין שישחטם בחץ כמו שכתבתי בדיני חלדה, צריך שיזמין עפר של כל הבקעה שבאי זה מקום שיפול הדם שיכסנו, כך פשוט בחולין. ופרש"י שזה הזמון מיירי שיזמינהו בפה. ותמהו עליו, כי למה היה זה הזמון אם היה כבר עפר תיחוח. וי"מ שזה הזמון הוא שיכתוש עפר הבקעה ויעשנה עפר תיחוח.

כסוי הדם נוהג אפילו בחוצה לארץ ואפילו בזמן שבית המקדש קיים. ונוהג בחולין אבל לא בקדשים. ונוהג בחיה ובעוף, ונוהג במזומן, כלומר הגדלים בבית, כגון אווזין ותרנגולין וכיוצא בהן, ונוהג בשאינו מזומן כגון הצריך ליצוד.

השוחט ונמצאת טרפה או לעבודה זרה או לחולין בפנים וקדשים בחוץ, חיה או עוף שנגמר דינם לסקילה, וכן השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר, כל אלו וכיוצא בהן פטורין מלכסות, כי כל שחיטה שאינה ראויה לאכילה, אפילו שנשחטה כהלכתה ודבר אחר גורם לה ליפסל, פטור מלכסות, כך פשוט בחולין.

ועוד פשוט השוחט וצריך לדם, חייב לכסות. כיצד יעשה, או נוחרו או עוקרו.

השוחט לחולה בשבת, אינו מכסה את דמו, ואם לערב רשומו ניכר מכסהו, פשוט.

כוי שהוא ספק חיה ספק בהמה, שנולד מתיש ומצביה או בהפך, טעון כסוי. לפיכך, אין שוחטין אותו ביום טוב שלא יצטרך לחלל עליו יום טוב מספק לכסותו, ואם שחטו אין מכסה את דמו, כך פשוט במשנה. ומכל מקום, אם לערב רישומו ניכר, מכסהו.

יש מפרשים שאין מברכין על כסוי דם הכוי, וכן כתב רי"ף בביצה. וה"ר יונה כתב שמברכין, וראשון נראה עקר. דכיון שאין הברכות מעכבות, מספק לא יעבור על לאו ד'לא תשא', וכן כתב הרמב"ם.

ואין לשוחטו לכתחלה ביום טוב, ולא יקבל הדם בכלי לשמור עד לערב, כי אין שוחטין בכלים לכתחלה.

ועוד פשוט בביצה, אין שוחטין אותו לכתחלה ביום טוב דשמא יבא לאכול חלבו אם יתירו לכסות דמו ביום טוב, מה שאין כן בחול. ואם שחטו, אין (שוחטין) [מכסין] דמו אפילו ביש לו עפר מוכן או אפר כירה. פירוש, ולא אמרינן דבשביל זה יבא לימנע משמחת יום טוב, דאף על פי דלא יכסה דמו, לא יניח בשביל זה מלאכל בשר ביום טוב. ולערב, כלומר במוצאי יום טוב, יכסה דמו אם רישומו ניכר בקרקע.

חרש קטן ושוטה ששוחטין ואחרים רואין אותם, חייבים האחרים לכסות, כיון שהשחיטה כשרה בדיעבד. ואם שחטו בינם לבין עצמם, פטורים מלכסות, כיון שהשחיטה אסורה, כך פשוט בחולין.

שחט כמה חיות או עופות או חיה ועוף במקום אחד, כסוי אחד די לכלן, כך פשוט. פירוש, כמו שמצינו שעשרה שעושין מצוה אחת אחד מברך, לכן כמו כן יחיד שעושה מצוה אחת כמה פעמים ביחד, אינו מברך רק פעם אחת, שאין זה הסח הדעת, כיון שבתחלה היה בדעתו לעשותה שנים או שלשה פעמים. אפילו אם כסה הראשון, אינו צריך לברך על הכסוי השני, שהברכה אינה הסח הדעת כמו מי שמברך יקנה"ז, שהברכות אינן הסח בין בורא פרי הגפן ובין השתייה. וכתב בעל הלכות גדולות וכששח שיחת חולין בין עוף לעוף, אף על פי שהיה בדעתו לשוחטן מתחלה, צריך לחזור ולברך על השחיטה, וכן כתב הראב"ד ורבינו תם. ועל כן טוב להזהר שלא ידבר בין שחיטה לשחיטה, שלא יצטרך לברכה שאינה צריכה.

ואם שח דבר שצריך אל השחיטה, כמו הביאו עוד לשחוט, אינו צריך לחזור ולברך. והוא הדין אם הביאו עוף לשחוט ולא היה בדעתו לשחוט יותר, ואחר שבירך בעודו שוחט הביאו עוד לשחוט, צריך לחזור ולברך. וכתבו התוספות, ובכל מקום שצריך לחזור ולברך על השחיטה צריך לכסות מה ששחט קודם שיחזור ויברך, כדי לגמור מצות שחיטה ראשונה, שהכסוי הוא גמר שחיטה. וכן כתב בעל הלכות גדולות והראב"ד ומכל מקום אינו צריך לחזור ולברך על הכסוי השני דאין נקרא הפסק והסח מה שבירך בין כסוי ראשון לכסוי שני וכן כתבו התוס'. ובין שחיטה לכסוי נראה שמותר לדבר וטוב להזהר שלא לדבר.

וכתב בעל הלכות גדולות דאין מברכין על הכסוי קודם שיכסה, אלא יכסה אחר כך מברך על כסוי הדם, שאין כסוי תחלת מצוה אלא גמר מצוה, ובאמצע מצוה אין מברך. ואף על פי שהעולם לא נהגו כן, שהן סבורין כי היא מצוה בפני עצמה, והעקר כמו שכתבתי שאין לברך כי אם אחר כסוי.

שחט ולא כסהו, חבירו חייב לכסותו. ובמה ששפך יכסה, כלומר ביד, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצות בזויות עליו. ואם קדם חבירו וכסהו, חייב ליתן לו עשרה זהובים קנס, פירוש ולא יפטור עצמו שיתן לו תרנגולת אחרת לשחוט ויכסה, שאינו פטור בכך. ודין זה הקנס ואם ענה אמן ואם גובין אותו האידנא, כתבתיו בספר מישרים בדין נזיקין חלק רביעי, כך פשוט.

כסהו ונתגלה, פטור מלכסות פעם אחרת. כסהו הרוח, חייב לכסותו, ודוקא שחזר ונתגלה, פירוש ואף על פי שנפטר מכסוי כשכסהו הרוח ונדחה, אין דיחוי אצל מצות, אבל לא חזר ונתגלה, פטור מלכסות.

כתב ה"ר צמח ולדידי קשיא הא דאמרי ששוה ארבעים זהובים כנגד ארבע ברכות, והא חמש הן, ארבע של ברכת המזון ואחת של יין. ויש לתרץ שלא מנו אלא השלוש ברכות שבברכת המזון שהם מן התורה, כדאיתא במסכת ברכות, ולא מנו הרביעית מפני שהיא מדבריהם. ומתוך דברי הרמב"ן נראה שאין שוה עשרה זהובים אלא הברכה, אבל מצוה בלא ברכה, לא, וכן נראה דעת קצת זולתו. ואחרים כתבו שכל מצוה שוה עשרה זהובים, אף על פי שאין בה ברכה. והביאו ראיה מפרק החובל, דאמרינן שור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה, אם קדם אחר והרגו או קצצו משלם עשרה זהובים, וילפינן מינה לכל המצות שאין מחלקין ביניהן להקל ולהחמיר אלא שכלן שוין עשרה זהובים. וכן פסק שם הרי"ף והוכיח דלאו דוקא לזה ששפך וקדם חבירו וכסהו שהוא קנס רבן גמליאל עשרה זהובים ולא גמרינן מיניה לדינא אחרינא, אלא הוא הדין לכל מצות המוטלות על האדם וקדם חבירו ועשאה, שחייב לשלם. ומיהו עכשיו אין דנין דין זה, אף על גב דממונא הוא ולא קנסא, מכל מקום, אין בזה חסרון כיס ולא מגבינן ליה בבבל, וכל מידי דלית ביה חסרון כיס, אנן לא עבדינן שליחותיהו. ואם תאמר למה כתב הרי"ף דין זה יש, לומר שדעתו דאי תפיס לא מפקינן מיניה, שכן הוא הדין בכל דיני קנסות כדאיתא, עד כאן אינו מהחבור.

השוחט ונבלע הדם בקרקע, אם רישומו ניכר חייב, לכסות כך פשוט.

דם שנתערב במים, אם יש בו מראה דם, חייב לכסות. נתערב ביין, רואין אותו כאלו הוא מים. נתערב בדם בהמה או בדם הקזה של חיה, רואין אותו כאלו הוא מים, כך פשוט.

דם הניתז חוץ לגומא ושעל הסכין, חייב לכסות אפילו שיש דם אחר. ויש מפרשים דוקא כשאין דם אלא הוא, אבל יש דם אחר, פטור מלכסות, וכן עקר וכן כתב רי"ף והרמב"ם, כך פשוט.

השוחט צריך ליתן עפר למטה ועפר למעלה, פירוש שיהא תיחוח למטה כמו למעלה, כך פשוט. ואותו שלמטה אינו צריך זמון לכך, שאם ימצאנו תיחוח עומד מאליו, אינו צריך זמון אחר.

מכסין בזבל הדק ובחול הדק, בסיד ובחרסית ובלבנה ובמגופה שכתשן, ואין מכסין לא בחול גס ולא בזבל גס ולא בלבנה ולא במגופה שלא כתשן, ולא יכפה עליו כלי. וחול הדק הוא שאין היוצר צריך לכתשו, ואם צריך ולא צריך, כגון שנפרך ביד, אין מכסין איתו מספק. ואין מכסין באבנים ולא בשחיקת כלי מתכות, ולא בקמח ולא בסובין ומורסן.

ובענין דבר שמכסין בו, יש ג' חלוקים. ואלו הן:

האחד, דבר שאינו עפר ומגדל צמחים, כלומר מאחר שהצמיחו כבר הוא מגדלן, אע"פ שאינו מצמיח מעקרו, שאם היו זורעים בו לא היה צומח, כיון שיש לו כל כך עלוי שאע"פ שאינו עפר, הוא מגדלן בעלמא אם הצמיחו כבר, מכסין בו וקרוי מין עפר. והם כל אותם הדברים שמניתי למעלה, וכמו כן שחיקת אבנים וחרסים ונעורת פשתן דקה ונסרת של חרשים, והוא אותו הדק שמשרת המגרה כשחותכין בה הנגרים שום עץ או שום קורה.

השני, כל דבר שהוא עפר ממש, אם יהיה גרוע כל כך שלא יהיה מצמיח מעקרו, אפילו יגדל צמחין כגון ארץ מלחה, כיון שהוא עפר והוא גרוע כל כך, אין מכסין בו, וכן גפרית ומלח.

השלישי, כל דבר שקראו הכתוב עפר, אפילו אין מגדל צמחים, מכסין בו, כיון שהכתוב קראו עפר והחשיבו, כגון שחיקת דינרי זהב וכגון אפר, כך פשוט.

מכסין בעפר עיר הנדחת, ואע"ג דאיסורי הנאה נינהו, מצות לאו ליהנות ניתנו. ואע"ג דאמרינן דשופר של עבודה זרה, אם תקע לא יצא משום דמיכתת שיעוריה, הכא מעליותא הוא אי מיכתת כי כן צריך לגבי כסוי, כך פשוט.

אסור לשחוט חיה ועוף לכתחלה ביום טוב, אלא אם כן יש לו עפר מכון מבעוד יום. ואם שכח ושחט, יחפור בדקר ויכסה. ודוקא שהדקר נעוץ מבעוד יום, פירוש דקר, יתד רחב של עץ. ודוקא בעפר תיחוח, שאם לא כן, אסור לכסות בו שיעשה כתישה. ואף על פי שבתלישת הדקר עושה גומא, הא קיימא לן דהעושה גומא ואינו צריך לגומא אלא לעפרה, פטור אבל אסור, והתירוהו כאן לכתחלה כיון ששחט כבר, כך פשוט בביצה. וכן פסק רי"ף והר"י הלוי אבן מיגש ולמ"ד דמוחלפת השיטה, ר"ל שמחליפין ההיא דהשוחט מחלקת דב"ש וב"ה אם יש לו דקר נעוץ מבעוד יום בעפר תיחוח, כמו שכתבתי, מותר לשחוט לכתחלה ביום טוב וכן כתב ר"י. ורבינו תם כתב שמותר לשחוט לכתחלה בלא דקר נעוץ, וכתב בספר הישר נהירנא דהוו נהיגין הכא לשחוט חיה ועוף בלא הכנת עפר, אלא שיהיה עפר תיחוח. ומקרוב החמירו על עצמם להכין עפר דלא כהלכתא, ע"כ. ותמהו עליו דאפילו המתיר לא התיר אלא בדקר נעוץ מבעוד יום, כמו שכתבתי.

ועוד פשוט, ואפר כירה מוכן הוא ואין צריך להכינו. ודוקא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב, אסור. ואם האפר כל כך חם שיוכלו לצלות בו ביצה, מותר לכסות ביום טוב, אפילו הוסק ביום טוב, שמתוך שראוי לצלות ביצה ראוי לכסות בו. ואמרינן בירושלמי, דאפר שהוסק ביום טוב דאסור, דוקא שלא שחט, אבל שחט צריך לכסות בו, מוטב שיטול האפר שיוסק ביום טוב ולא יעמוד בלא כסוי. ואף על גב דבשחט בעי לבית הלל דקר נעוץ, אבל בלא דקר נעוץ, לא, משום דאיכא תרתי איסורא. חדא דאינו מוכן, ועוד דקא עביד גומא. ואף על פי שאינו צריך אלא לעפרה, איסורא מיהא איכא.

ועוד פשוט, הכניס עפר לגנתו או לחורבתו לצורך גנתו וחורבתו, מותר לכסות בו ביום טוב. וכן מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו, פירוש ומותר לכסות בו ביום טוב, ואפילו שלא הכינו ממש לכך. ודוקא שייחד לו קרן זוית, שאם לא כן, בטלו אגב קרקע ואסור לכסות בו ביום טוב.

ועוד פשוט, שאם שחט בהמה חיה ועוף ביום טוב ונתערבו דמן, אסור לכסותן ביום טוב וימתין לערב ויכסנו, אם רישומו ניכר. וביום טוב אסור בכסוי מפני דם הבהמה ונמצא מחלל יום טוב בשביל דם הבהמה. ואם יכול לכסותו בדקירה אחת, יכסנו ביום טוב, דעתה אינו עושה שום חלול בשביל דם הבהמה, דאפילו בשביל דם החיה והעוף לבד היה צריך דקירה אחת.


החלק החמישי

עריכה

ולד טרפה, פירוש שנולד מן הטרפה, כשר, כך פשוט וב[בבא] קמא.

בהמה שאחזתה דם וחלתה או שקלטה עשן בגופה או קרירות ונצטננה או שאכלה סם המות של בהמה או צואת תרנגולים או עלה של חלתית קשטור בלעז וי"א בלדור או שאכלה פלפלין וכיוצא בהן או ששתת' מים רעים, כלומר מגונים, כשרה. אכלה קורט של חלתית או סם המות של אדם או נשכה כלב שוטה או הכישה נחש כשרה משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות כך פשוט.

אפרוח שלא יצא לאויר העולם או שנוצר מביצת טרפה וכל דין אפרוח, כתבתיו בדיני העוף.

בהמה המקשה ללדת בשעת שחיטה, והוציא העובר שבמעיה ידו והחזירה קודם שחיטה ושחטה, מותר באכילה העובר שבפנים והאבר שיצא אסור כטרפה, ומקום חתך שבין העובר למה שיצא מותר במומה שבפנים. ואם לא החזירה קודם שחיטה, אסור האבר כמו שכתבתי, ואפילו מקום החתך. וצריך שיחתוך לצד פנים מעט והשאר שבפנים מותר, כך פשוט בחולין. ואם רוב האבר יצא לחוץ, לפרש"י המיעוט הנשאר מבפנים, אסור, כי בתר רובא שריא ליה. ולרי"ף ולשאר הפוסקים המיעוט הנשאר בפנים מהאבר, מותר.

אם הוציא מעט מהאבר וחתכו עד שהשלים לרוב האבר, המיעוט שנשאר בפנים מהאבר, אסור, ולרי"ף לעולם מיעוט האבר, מותר. פירוש, וכן אם הוציא מהעובר מעט והחזירו, ואחר כך הוציא ממנו יותר מבראשונה והחזירו, וכן כמה פעמים עד שהשלים רוב העובר לצאת והחזירו קודם שחיטה, המיעוט שבפנים, מותר. אבל אם הוציא כל איבריו מעט מעט וחתכו בכל פעם עד שהשלים לרוב, כל הגוף אסור, אפילו מיעוט העובר הנשאר בפנים שלא יצא, דהיא בעיא ולא איפשיטא. וזה המחלקת תלוי בפירוש מאי בינייהו, ודברי רי"ף עקר, וכן הסכימו רוב הפוסקים.

ועוד פשוט, הוציא ראשו, אפילו החזירו קודם שחיטה, הרי זה כילוד ואינו ניתר בשחיטת אמו. ואם נמצא העובר חי במעי אמו, טעון שחיטה, ואם נמצא מת, הרי הוא כנבלה כיון שיצא ראשו.

חותך מהעובר שבמעיה ולא יצא לחוץ ושחט את אמו, מותר באכילה מה שנחתך. אבל אם חותך בפנים דבר שהוא מגוף הבהמה עצמה, אף על פי שאינה נטרפת בו, כגון שחתך בפנים טחול או כליות וכיוצא בהן, אותו האבר שנחתך אסור ואין שחיטת אמו מתירתו, כך פשוט בחולין.

הוציא העובר ידו ושחט אמו והוציא העובר חי וגדל והיתה נקבה וילדה, אסור לשתות החלב שלה, כי חלב דעלמא אינו נאסר משום אבר מן החי, דיש לו תקנה בשחיטה, וזה האבר בעיא ולא איפשיטא ולפיכך הולכין להחמיר.

כל עובר הנמצא בבהמה אחר ששחטה, מותר באכילה. ודוקא עובר שאם יצא לאויר העולם היה ניתר בשחיטת עצמו, כמו כן ניתר בשחיטת אמו, כמו קלוט שפרסותיו דבוקות כמו גמל, מותר, בין יצא בין נמצא במעי פרה. אבל דמות יונה הנמצאת במעי בהמה אסור, כיון שאם יצא לאויר העולם, לא היה מתקיים ולא היה ניתר בשחיטת עצמו, כמו כן אינו ניתר בשחיטת אמו, כך פשוט. ודקדקו המפרשים דדוקא דמות יונה, אבל בהמה גמורה ורגליה דומות לרגלי יונה, או שאין לה רגלים כלל, מותרת, בין יצא בין נמצא במעי אמו.

ועוד פשוט בבכורות, בהמה טהורה שילדה כמין טמאה מותרת, וטמאה שילדה כמין טהורה אסורה.

השוחט בהמה ומצא בה שקץ, ירושלמי דתרומות בתרא דאסורא, מה טעם 'בהמה תאכלו' ולא שקץ תאכלו. ולא דמי לזיזין שבעדשים או לתולעים שבפירות או ליתושים שבכלים, דתמן בגופיהו, ברם הכא לאו בגופיהו. והשוחט בהמה ומצא בה חזיר, מותר באכילה, יונה, אסור באכילה. מה טעם, בהמה בבהמה תאכלו ולא עוף בבהמה, וכן כתב הר"י בתשובה.

בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות, אסורה, אפילו במעי בהמה טהורה, פשוט בנדה.

השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או בן ט' מת, קורעו ומוציא את דמו. מצא בה בן ט' חי, רוצה לומר ששלמו לו חדשיו והוא הנקרא בן פקועה, שחיטת אמו מתירתו, ואפילו גדל ימים רבים והוא שלא הפריס על גבי קרקע, וחלבו מותר ודמו אסור. פירוש, ואפילו בן ח' מת לעולם הדם אסור. ובן פקועה שהפריס על גבי קרקע, טעון שחיטה ואין שחיטת אמו מתירתו, פירוש וחלבו וגידו אסור, כי בשליל אינו נוהג בו גיד הנשה וחלבו מותר ודמו אסור, אבל מזה שהפריס הכל אסור.

קרעה לבהמה ולא שחטה ומצא בה בן ט' חי, טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו, כך פשוט. וכתב הרמב"ם כי השוחט הבהמה ומצא בה שליל, בין של ח' חי בין בן ט' מת, חלבו מותר, אבל בן ט' חי ששלמו לו חדשיו חלבו אסור, וצריך לחטט אחריו כמו חלב בהמה וכל החוטין והקרומות, ואפילו לא הפריס על גבי קרקע, שניתר בשחיטת אמו. אבל הגדולים חלקו עליו ופסקו שחלבו מותר, כיון שניתר בשחיטת אמו כמו שכתבתי, וכן הורו גדולי האחרונים והכריעו.

ואם פודין בן פקועה פטר חמור, תמצא בדיני בכור.

השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי, אף על פי שאין מועיל לו שחיטת אמו שהיא טרפה, שחיטת אמו מתירתו, דשני סימנים אכשר ביה רחמנא הן מאמו הן משלו כשלא יועיל לו שחיטת אמו. ולפי זה, בן פקועה שהוא בן ט' חי, שבא על בהמה אחרת, אפילו למאן דאמר חוששין לזרע האב, הבן הנולד מהם יש לו תקנה בשחיטה כי יש לאם שני סימנים כמו לאב, כך פשוט. וזהו לפרש"י שפירש דרב משרשיא חולק על רבא, אבל לפי התוס' ושאר המפרשים לזה הבן הנולד אין לו תקנה כי מצד אביו אין טעון שחיטה, וכמי שנשחט כבר סימנו האחד ונשאר לו סימן אחר מצד אמו ולא יצטרף עם הראשון, אפילו ישחטנו, שיש בו שהייה גדולה, כי כבר נחשב מיום היותו הראשון כמו שחוט. כי מה שאמרנו שבן פקועה ארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא, שיש לו שני סימנים מאמו ושנים שלו, זהו דוקא כשנשחטה אמו כשהיה טרפה, שלא תועיל לו שחיטתה, אז תועיל לו שחיטת עצמו, אבל אם נשחטה אמו בכשרות, כבר הוא ניתר בשחיטתה. ובהמה שנולדה ממנו ומבהמה אחרת, אין לו תקנה כי אין לה אלא סימן אחד. ואפילו הפריס על גבי קרקע, כי כשהפריס אינו טעון שחיטה אלא מדרבנן ומדאורייתא הרי הוא כשחוט, ואם כן, בנו חסר סימן אחד ואין לו כי אם שני חצאין, וכן עקר.

וכל זה למ"ד חוששין לזרע האב. ולמטה אכתבנו בדין אותו ואת בנו.

כיון שבן פקועה שהפריס על גבי קרקע אינו טעון שחיטה אלא מדרבנן, דלא אתי לאחלופי בבהמה מעליא, לפיכך אם היה זה קלוט, כלומר שפרסותיו קלוטות כגמל, אפילו הפריס על גבי קרקע, ניתר בשחיטת אמו ואינו טעון שחיטה, דלא אתי לאחלופי בבהמה אחרת. שמתוך שיש בו תֵמה שהוא קלוט' יזכרו בני אדם הרואים שהוא בן פקועה ויאמרו שמפני כן אין שוחטין אותו, כל שכן אם הוא קלוט בן קלוטה, שיש לו תרי תמהי, כך פשוט בחולין.

בן פקועה שטרפו זאב או אירע בו שום טרפות, אפילו הפריס על גבי קרקע, שטעון שחיטת עצמו כמו שכתבתי, אינו נאסר בשביל הטרפות ולא אמרינן דאתי לאחלופי בבהמה מעליא, אבל אינה נטרפת בשום טרפות, כך מוכח בחולין מההיא עובדא דאדא בר חכו הוה ליה בן פקועה וכו'.

ויש מי שפסק דכמו שטעון שחיטה, כך נטרף בטרפיות שאר הבהמות, וראשון עקר, וכן כתבו רוב הפוסקים והתוס' והרא"ש.

השוחט בהמה ומצא בה שליא, הנפש היפה תאכלנה, כלומר מי שאינה אסטניס ורוצה לאכלה מותרת וניתרה בשחיטת הבהמה כמו העובר, כך פשוט במשנה.

שליא שיצאה מקצתה קודם ששחטו הבהמה ואחר כך שחטו הבהמה, אותה שליא אסורה, אפילו נשאר ולד בפנים, כלומר במעי הבהמה, שמא נמוח ולד אחר שהיה בזו השליא וזו שיצתה היא שלייתו. וחיישינן שמא באותו מקצת שיצא לחוץ היה שם ראשו והרי הוא כילוד, וזה הולד שבפנים שבמעי אמו הוה ליה שליא אחרת ונמוחה. ודוקא שאין זה הולד הנמצא בפנים קשורה השליא בו, אבל אם שליא זו שיצתה קשורה בזה הולד שבפנים, לא חיישינן לולד אחר, ואפילו יצתה מקצת זו השליא לחוץ, כשרה, כיון שלא יצא מזה הולד לא ראשו ולא רובו באותו מקצת שיצא לחוץ, כך פשוט בחולין. ודוקא שאנו יודעים שלא יצא כלל מן הולד עם אותו מקצת, אבל שליא שיצתה מקצתה, אסורה באכילה, אפילו מה שהיה בפנים בשעת השחיטה. ואפילו חזר מה שיצא והיה בפנים בשעת שחיטה, דאין מקצת שליא בלא ולד וחיישינן שמא יצא רוב ראשו באותו מקצת והוה ליה כילוד ושוב אין מועיל לו חזרה, כך פשוט בקמא.

מוחסר זמן אסור, והוא שלא שהה ח' ימים בבהמה, שהרי זה נפל. ודוקא לקרבן, אבל להדיוט מותר מיד אחר ז' ימים. ואם שחטו בליל ח' שעברו כבר ז' ימים, מותר לאכלו, אבל קודם לכן, אסור, כך פשוט בשבת.

ועוד פשוט, ואם ידוע שכלו לו חדשיו, מיד שנולד מותר. פירוש כלו לו חדשיו, שעמד בבטן אמו אחר שהתעברה ט' חדשים בבהמה גסה וה' חדשים בבהמה דקה.

אותו ואת בנו שאסרה תורה לשחטן ביום א', שנאמר "ושור ושה אותו ואת בנו וגומר" נוהג אפילו בחוצה לארץ, ואפילו בזמן שאין בית המקדש קיים, בחולין ומוקדשים ובמזומן, פירוש כגון בהמות הגדלות בבית, ובשאינו מזומן, כגון מדבריות. ואינו נוהג אלא בבהמה, אבל לא חיה ועוף, פשוט בחולין.

אותו ואת בנו אם נוהג בזכרים, ר"ל לשחוט האב עם הבן או הבת כמו שאסור לשחוט (האב) [האם] עם בנה, מחלקת בגדולים בזה הפרק. יש פוסקים דאינו נוהג בזכרים אלא בנקבות, וכן פסקו רי"ף ובעל הלכות גדולות ושאלתות. ויש פוסקים דנוהג בזכרים כמו בנקבות, דחוששין לזרע האב. ויש פוסקים שאם נודע בפירוש מי הוא האב, שאסור, וכן נראה עקר. ומכל מקום, ראוי להחמיר כי הוא איסור תורה.

אותו ואת בנו נוהג בכלאים. אם שני מיני בהמות הולידו, כגון עז ורחל, בכל אותו המין הבא מהם נוהג. ונוהג בכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה, והוא מין הבא מתיש ומצביה או מצבי ותישה, ודינו כך. תישה ובנה צבי, חייב, כי בנו בכל דהו אמר רחמנא, אבל צביה ובנה תיש, פטור, דשה ובנו אמרה תורה ולא צבי ובנו. ותיש הבא על הצביה וילדה בת, ואותה בת ילדה בן או בת, אסור לשחוט ביום אחד הבת ובנה, אבל אינו לוקה. וצבי הבא על התישה וילדה בת, והבת ילדה בן, אם שחט הבת והבן ביום אחד, לוקה, דמספקא לן אי חיישינן לזרע האב ושה כל דהו אמר רחמנא, כך פשוט.

ורי"ף לא הביא כל זה, ושמא ס"ל כמאן דאמר שאינה מתעברת טמאה מטהורה ולא בהפך, וכן דקה מגסה וכן חיה מבהמה, כדאמרינן בבכורות. ויש חולקים כי מתעברת בהמה גסה מדקה או בהפך, וכן חיה מבהמה או בהפך כמו שכתבתי, אבל בטמאה וטהורה, כולי עלמא מודו דלא מעברא זו מזו.

ועוד פשוט בבכורות, בהמה שמניקה ולד ואין אנו יודעים שהוא בנה, וילדה פעם אחרת ואין אנו יודעים אם אפשר שתאהוב ולד אחר, מאחר שילדה פעם אחרת, ליתן לו לינק. ולפיכך אם שחטה ביום אחד (אם) [עם] אותו הולד שיונק, אינו לוקה מספק.

כל זמן ששחט אותו ואת בנו והשחיטה ראויה זולתי שדבר אחר גורם לה ליפסל, כגון השוחט ונמצאת טרפה או שוחט לעבודה זרה או שוחט שור הנסקל וכיוצא בו, חייב משום אותו ואת בנו. אבל אם השחיטה אינה כהלכתה, כמו השוחט ונתנבלה והנוחר והמעקר, פטור משום אותו ואת בנו, דלא מקריא שחיטה, כך פשוט במשנה.

חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן, אסור לשחוט אחריהן אותו ואת בנו, כיון שהשחיטה כשרה. ואם שחטו בינן לבין עצמן, מותר לשחוט אחריהן אותו ואת בנו, כיון שהשחיטה אסורה, כך פשוט.

שנים שלקחו פרה ובנה, או הלוקח מבעל הבית, מי שוחט ראשון, כתבתיו בספר מישרים בדין משא ומתן חלק ה'.

כתב בעל הלכות גדולות השוחט אותו ואת בנו, האחרון אסור לאכול ממנו בו ביום, וכן כתב הר"ם.

בהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות, ורוצה לשוחטן אותו היום, כיצד יעשה. מכה בהן כדי שיתפזרו, וכל דפריש מרובא פריש, ושוחט מאותן שפירשו עד שישארו שתים, ואותן השתים אסור לשוחטן עד למחר, כי נאמר שאלו הן אחד של איסור ואחד של התר. ואפילו יפריש אחד מאליו, לא נוכל לומר כל דפריש מרובא פריש, כך כתב בעל הלכות גדולות.

השוחט פרה ושני בניה, לוקה, פירוש שחט שני בניה ואחר כך אמה, לוקה, ארבעים. שחטה את בתה ואת בת בתה, לוקה שמונים. שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט בתה, לוקה ארבעים. ולעולם חייב, בין ששחט האם ואחר כך הבן או איפכא, לפיכך אם אדם אחד שחט פרה ואחר שחט אמה ואחר שחט בתה השניה, אחרונים חייבים, כך פשוט.

יש ארבעה פרקים בשנה, שהמוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט או בתה. ואם לא הודיעו, הוא מקח טעות, וכתבתיו במישרים בדין משא ומתן. ובשאר ימות השנה, שואל לוקח אם מכר בתה לשחוט או אמה. ושם גם כן המוכר לחתן האחת ולכלה האחרת, צריך להודיעו. שם כתבתי אם לא הודיעו מוכר אפילו באלה הארבעה פרקים, שוחט ואינו נמנע. ושם גם כן כתבתי הלוקח מתגר גוי או ישראל והלך לו ואינו יכול לשאלו, כתבו הפוסקים שיש מי שכתב שיש לחוש אפילו בשאר ימות השנה, וי"א שאין לחוש.

איסור אותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה, כלומר אם שחט הלילה האחת, אסור לשחוט האחרת כל היום המחרת שהוא הולך אחר הלילה. אבל אם שחט האחת היום, מותר לשחוט האחרת הלילה הבאה, כך פשוט.

אבר מן החי אם נתערב, אינו בטל, כי הוא בריה ואין בריה בטלה. ודין הבריה כתבתי בדין התערובות.

אבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורים, כלומר בבהמה חיה ועוף הטהורים, וכן הבשר מן החי ובשר טרפה אסורה, וכן אם אכל צפור טהורה בעודה חיה. ודוקא שיש בה כזית בין עצמות וגידין ובשר ובמיתתה בעינן כזית בשר כדין נבלה, כך פשוט בחולין.

אבר מן החי מותר בהנאה ומאכילו לכלבו, כך פשוט בפסחים.

בישראל יש חלוק בין טהורים לטמאים, בדין אבר מן החי כמו שכתבתי, אבל בני נח הכל אסור להם, פשוט.

חתך אבר ממעי הבהמה בפנים בגופה ושחטה, אם אותו אבר אסור, כתבתיו למעלה בדין חותך מן העובר.