ספר מכלול (רד"ק)/פעלים/פיתוחי טור ד
ועליו הטור הרביעי, נקרא בנין פֻּעַל שלא נזכר פועלו
עריכהוהוא כֻלו פעוּל ואין בו פועֵל, כי הפועל הוא הטור השלישי וזה הטור הוא פעוּל מכח הראשון. כי אם תאמר על הפועל לעָבָר שִׁבֵּר, תאמר על הפעול שֻׁבַּר, ואם תאמר על הפועל לעתיד יְשַׁבֵּר, תאמר על הפעול יְשֻׁבַּר. אבל הבינוני שהוא פעול גם הוא בזמן הֹוה, (כדמות) [הוא בדמות] התֹאר.
ופעמים פ"א-הפֹעל בקמץ-חטף, כמו "שָׁדְּדָה נִינְוֵה" (נחום ג ז), "לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ" (יחזקאל טז ד), "כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי" (תהלים עב כ), "כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ" (תהלים פ יא).
והעבר בפתח עי"ן-הפֹעל, כמו "לֻקַּח עַמִּי חִנָּם" (ישעיהו נב ה). ואם בהפסק בקמץ. ובאו בזקף קמץ: "וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּ֔ח" (עובדיה א א), "כִּי אַרְמוֹן נֻטָּ֔שׁ" (ישעיהו לב יד). והבינוני בקמץ, כמו "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ" (מ"ב ב י). "יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ" (ישעיהו ט ה) שהוא עבר, בפתח, "לַנַּעַר הַיּוּלָּד" (שופטים יג ח) שהוא בינוני, בקמץ.
וכן "וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה" (יחזקאל לא טו) תאר מזה הטור, והיה ראוי להיות עֻלָּף מבלי תוספת הה"א, ובא בתוספת ה"א ומלרע, כמו "וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא" (ישעיהו ה יג), "אִשֶּׁה לַייָ" (שמות כט יח), "כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה" (ישעיהו ל לג) שהוא מן "וְתֹפֶת לְפָנִים אֶהְיֶה" (איוב יז ו). וכן "מִתֵּימָן וּדְדָ֖נֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ" (יחזקאל כה יג), אבל הוא מלעיל.
וזה הטור דגוש העי"ן כמו הטור השלישי שהוא קדמון לו, וגם נרפה במקומות כמוהו, כמו "יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם" (קהלת ט יב) שהוא בינוני תאר לרבים, שתאמר לתאר היחיד יֻקָּשׁ, בפלס "וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג ב), "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ" (מ"ב ב י), "לַנַּעַר הַיּוּלָּד" (שופטים יג ח), שתאמר מהם לרבים אֻכָּלִים, לֻקָּחִים, יֻלָּדִים, כך תאמר לרבים מן יֻקָּשׁ – יֻקָּשִׁים. אבל זה, "יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם", יצא ברפיון שלא כדרך חבריו מטעם אשר הראיתיך בטור השלישי. וכן "לֵב הוּתַל" (ישעיהו מד כ) שהוא תאר אף על פי שהוא פתוח, הוקל והיה ראוי להדגש. ואפשר שהוא עבר, וטעמו לֵב שֶׁהוּתַל. אבל המדקדקים הסכימו עליו שהוא תאר.
וכן "וְרֶגֶל מוּעָ֑דֶת" (משלי כה יט) בינוני תֹאר לנקבה, שתאמר מוּעָדָה או מוּעֶדֶת, לֻקָּחָה או לֻקַּחַת או יֻלָּדָה או יֻלֶּדֶת, ומפני ההפסק בא עי"ן "מוּעָדֶת" בקמץ, כאשר תאמר על לשון נקבה שׁוֹמְרָה או שׁוֹמֶרֶת, ובהפסק שׁוֹמָרֶת. וכתב החכם רבי אברהם אבן עזרא בשם רבי משה הכהן כי השרק מקום חולם והוא כמו פּוֹעֶלֶת מבנין קל, ויפה דקדק.
אף על פי שלא מצאנו לִקֵּח, אִכֵּל, יִלֵּד, יִקֵּשׁ, מִעֵד, נאמר אותם מדרך סברא, כי לא יתכן פעול מבלי פועל. וכן אחר שמצאנו "טֻבְּעוּ בְיַם סוּף" (שמות טו ד), נאמר בנין פִּעֵל: טִבֵּע, טִבַּעְתָּ. כן שמשו בו רבותינו ז"ל בתקנם בברכות קרית שמע: "וְזֵדִים טִבַּעְתָּ" (ברכות קריאת שמע שחרית), "בִּתְהוֹמוֹת טִבַּע" (ברכות קריאת שמע ערבית)[1] וכן אחר שמצאנו "וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע" (ויקרא יא לח), "הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ" (ישעיהו מט כד), שהם מבנין הֻפְעַל, נאמר הִנְתִּין, הִלְקִיחַ מבנין הִפְעִיל, אף על פי שלא נמצאו, כי מהם לֻקחו. והנגיד רבי שמואל כתב כי אלה לֻקחו מן הקל.
ואם עי"ן-הפֹעל גרונית או רי"ש, תנקד פ"א-הפֹעל בחולם, כמו "וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם" (ויקרא ו כא), "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (בראשית לז לג), "כִּי לֹא פֹרַשׁ" (במדבר טו לד), "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם" (שמות יב לט), "זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת" (תהלים עז יח), ויחסר הנסמך ופירושו: זורמו מים מֵי עבות. ויש אומרים כי "זֹרְמוּ" מבנין פּוֹעֵל הנוסף, ופירושו: כי הֶעָבִים זרמו מים. וכן תאמר תֹּעַב, בֹּאַר, בֹּעַר, נֹאַץ בחולם, "מֹעֲכוּ שְׁדֵיהֶן" (יחזקאל כג ג), "דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים" (תהלים קיח יב). וכן יְתֹעַב, יְבֹאַר, יְנֹאַץ, "וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן לֹא יְרֹעָע" (ישעיהו טז י), וכן "כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן" (הושע יג ג), כי הצרי בו מקום פתח ומשפטו יְסוֹעַר בפתח. ועם החי"ת לא ישתנו, כמו "אֶת לֹא רֻחָמָה" (הושע א ח), "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה" (ישעיהו נד יא), "יְרֻחַם יָתוֹם" (הושע יד ד), "וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי" (יחזקאל טז ד).
ומלת "הַיְחָבְרְךָ כִּסֵּא הַוּוֹת" (תהלים צד כ) מזה הטור, ופירושו הַיְחֻבַּר עִמְּךָ[2], ובהתחברו נפל הדגש להקל. והקמץ-חטף כמו השורק, כמו שהראיתיך.
ויש מלה מורכבת מזה הטור והטור השמיני שהוא הִתְפַּעֵל: "שְׁמִי מִנֹּאָץ" (ישעיהו נב ה), שהדגש בו לחסרון תי"ו הִתְפַּעֵל והראוי מִתְנֹאָץ, והוא מורכב מבינוני מהטור השמיני שהוא מִתְנָאֵץ ומהבינוני מהטור הזה שהוא נוֹאַץ. וסבת שני הטורים האלה בפירוש המלה הזאת, רוצה לומר: השם יתברך סבב להיות שמו נוֹאָץ בגוים, שהגוים ינאצוהו ויחללוהו. והוא יסבב זה בהגלות עמו ביניהם והם יעבדו אותו בגלות וייחדו את שמו והגוים יהרגום וישללום על יחוד השם. וזהו שאמר בראש הפסוק: "וְעַתָּה מַה לִּי פֹה נְאֻם יְיָ" (ישעיהו נב ה), רוצה לומר מה לי בגלות, כי שמי מחלל ומנואץ, ועמי לקח לא בכסף ולא במחיר, ויעבידום ויחללו את שמי עליהם, הנה שמי מִתְנָאֵץ ונוֹאָץ.
ומלת "אֵל נוּלְּדוּ לְהָרָפָא בְּגַת" (דה"א כ ח), קצת המדקדקים אמרו שהיא מורכבת מזה הטור ומהטור השני, והיה ראוי להיות נְיֻלְּדוּ. ולפי דעתי כי אין צורך, רק הוא כֻלו מבנין נִפְעַל, ובא הדגש תמורת הנח אשר במלת נוֹלְדוּ, נוֹדְעוּ, ואף על פי שנכתב בו הנח שהוא הו"ו, נבלע בדגש ובא הדגש תמורתו, כאשר אבאר לך בשער נחי הפ"א אם יעזרני צורי.
ואלה שמות האבנים על הסדר
עריכההעוברים: פֻּקַּד, פֻּקַּדְתָּ, פֻּקַּדְתִּי, פֻּקְּדוּ, פֻּקַּדְתֶּם, פֻּקַּדְנוּ, פֻּקְּדָה, פֻּקַּדְתְּ, פֻּקַּדְתֶּן.
הבינונים: פֻּקָּד, פֻּקָּדִים, פֻּקָּדָה, פֻּקָּדוֹת.
המקור: פֻּקֹד, וכן מצאנוהו: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי" (בראשית מ טו).
שם-הפֹעל: פֻּקַּד, כמו "וַיִּתְּנֻהוּ בַסּוּגַר" (יחזקאל יט ט), ואף על פי שהיה ראוי להדגש, הלא הראיתיך כמוהו "לֵב הוּתַל" (ישעיהו מד כ), "יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם" (קהלת ט יב). או פֻּקּוֹד בדגש ובחולם, כי כן מצאנוהו: "אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ" (ישעיהו ט ג), שהנפרד ממנו סֻבָּל.
העתידים, ואינם אלא על דרך אחת, כי הצווי איננו בטור הזה, כי פעלתו על ידי אחר לא ע"י עצמו, כאשר פירשתי למעלה בסדר הטורים. האותיות הנוספות שהם אית"ן: אֲפֻקַּד, יְפֻקַּד, ובא "לֹא יְרֻנָּ֖ן" (ישעיהו טז י) בקמץ, אף על פי שאיננו בהפסק. תְּפֻקַּד, נְפֻקַּד, יְפֻקְּדוּ, תְּפֻקְּדוּ, תְּפֻקַּד, תְּפֻקְּדִי, תְּפֻקַּדְנָה.
נימוקי רבי אליהו בחור
עריכה- ^ בנוסחאות האשכנזי לא נמצא "טִבַּע" רק "טֻבָּעוּ".
- ^ פירוש, לפי שהוא מבנין פֻּעַל, שלא יתחברו עמו הכנויים כי אם בזה הדרך, כמו שמבואר בשאר הכנויים (לעיל כח ע"א).