ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/קפה ב
"כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ג כב) – כי אין על המ"ם סמיכות. אַחַת לנקבה, כלו פתח. ואם הוא באתנח וסוף-פסוק האל"ף בסגול והחי"ת קמוצה – "וַיְחַבֵּר אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל אֶחָ֑ת" (שמות לו י). וכן בא בזקף במקצת מקומות. ובמסורת: אַחַת ששה פתחין זקפין, וסימנם "צִנְצֶנֶת אַחַת" (שמות טז לג), "וַיָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר" (יהושע ו יד), "וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד" (ש"א כו ח), "וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם" (ש"ב ו יט), "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ" (מ"א ג כה), "וְהִנֵּה כִּכַּר עֹפֶרֶת" (זכריה ה ז). וכל "חֻקָּה", "מִדָּה", "שָׁנָה" "תּוֹרָה" דכותיה פתחין בר מן חד – "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָ֔ת" (דברים כד ה). וכל אתנח וסוף-פסוק וזקף קמוצין כותיה. ואפשר שהם שתי לשונות, רוצה לומר אֶחָד ואַחַת, או תהיה מלה אַחַת חסרה דל"ת, ומשפטה אַחֶדֶת. ופעם יפול האל"ף מן אֶחָד: "וְדִבֶּר חַד אֶת אַחַד" (יחזקאל לג ל). "וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּה" (יחזקאל יח י) – חסר דל"ת הזכר או תי"ו הנקבה. ולא נתחבר עם הכנוים. ולפי דעתי שמלת אַחַת גזרה בפני עצמה ולא נגזרה ממלת אֶחָד כי אם ממלת אָח, ותאמר אָח לזכר ואַחַת לנקבה. אבל מגזרת אֶחָד לא נאמר ממנו לנקבה, כי נקל עליהם לומר אַחַת מלומר אֲחֶדֶת, כי כבד עליהם לומר שתי אותיות רפות ממוצא אחד. וקבוץ אֶחָד: "כְּיָמִים אֲחָדִים" (בראשית כט כ). ובא הפעל הקל ממנו: "אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" (בראשית מט ו). וההִתְפַּעֵל: "הִתְאַחֲדִי הֵימִנִי" (יחזקאל כא כא).
שְׁנַיִם לזכרים; שְׁתַּיִם לנקבות – משפטו שִׁנְתַּיִם, אלא שנפל הנו"ן להקל ונקדו אותו במשקל שְׁנַיִם, ונשארה התי"ו דגושה דגש קל כמו בשִׁנְתַּיִם לאות ולסימן כי כן משפטה. כי לולי זה היה התי"ו רפה כמנהג כל בג"ד כפ"ת אחרי שוא-נע כמו שכתבנו. ובסמיכות עם המ"ם: שְׁנֵים עָשָׂר, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, ובלא המ"ם – שְׁנֵי עָשָׂר, "בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (יחזקאל לב א).
ואין סמיכות שם המספר כשאר סמיכות, אלא שסומך המספר על הנספר או אחד על חברו. על הנספר, כמו "עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן" (אסתר ט י), "שְׁלֹשֶׁת הַנָּפֶת" (יהושע יז יא), "מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ" (רות א ה),