ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/עו ב
הפעול – נָתוּן. נְתוּנִים. נְתוּנָה. נְתוּנוֹת.
המקור – נָתוֹן או תֵּת בחסרון הקצוות, והוא בצרי, ואם במקף וסמוך למלה זעירא או למלה מלעיל – בסגול – " לָתֶת־לָהּ" (אסתר ב, ט), "לָתֶת לָךְ" (שמות יג, ה), "לָתֶת לָנוּ" (דברים כו, ג). ומצאנוהו בתוספת נו"ן בסוף – "לְתִתֵּן שָׁם אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְיָ" (מלכים א ו, יט). ובהתחברו לאותיות הקנין – "לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ" (דברים ב, ל), "טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ" (בראשית כט, יט), תִּתְּךָ. תִּתָּם. תִּתְּכֶם. תִּתְּנוּ[1]. תִּתָּהּ. תִּתְּךָ. תִּתָּן. תִּתְּכֶן.
העתידים; הצווי – תֵּן בצרי, ובמקף בסגול – "תֶּן־לִי הַנֶּפֶשׁ" (בראשית יד, כא). אבל אם אינו סמוך למלה זעירא ומלה שהיא מלעיל הוא בצרי, כמו "תֵּן־לָהֶם יְיָ מַה־תִּתֵּן תֵּן־לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל" (הושע ט, יד)וגומר. אבל נמצא אחר בסגול – "תֶּן־לָהֶם כְּפָעֳלָם" (תהלים כח, ד), והמסורת עליו: לית כותיה סגול, וחד "וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ" (במדבר יז, יא). ובתוספת ה"א – "תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי" (בראשית מב, לז). תְּנוּ. תְּנִי. ובהפסק – "אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי" (ישעיהו מג, ו). תֵּנְנָה, או תֵּנָּה בדגש.
אית"ן – אֶתֵּן. יִתֵּן. תִּתֵּן. נִתֵּן בצרי, ואם במקף וסמוך למלה זעירא או למלה מלעיל בסגול – "וַתִּתֶּן־לָנוּ" (במדבר טז, יד), "תִּתֶּן־לוֹ" (דברים טו, יד). ומצאנו בפתח לגזרת פְּעַל – "וַאֲנַחְנוּ נִתַּן לָךְ" (שופטים טז, ה)[2]. יִתְּנוּ. תִּתְּנוּ תִּתֵּן תִּתְּנִי תִּתֵּנְנָה או תִּתֵּנָּה.
נִפְעַל – נִתַּן. נִתַּתָּ. נִתַּתִּי. נִתַּנּוּ. נִתַּתֶּם. נִתַּנְנוּ אוֹ נִתַּנּוּ. נִתְּנָה. נִתַּתְּ. נִתַּתֶּן.
הבינונים – נִתָּן. נִתָּנִים. נִתְּנָה או נִתֶּנֶת. נִתָּנוֹת.
המקור – הִנָּתֵן, או הִנָּתוֹן בחולם – "הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת" (ירמיהו לח, ג), "כִּי הִנָּתֹן יִנָּתֵן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל" (ירמיהו לב, ד).
העתידים; הצווי – הִנָּתֵן. הִנָּתְנוּ. הִנָּתֵנִי. הִנָתֵנְנָה או הִנָּתֵנָּה.
אית"ן – אֶנָּתֵן. יִנָּתֵן. תִּנָּתֵן. נִנָּתֵן. יִנָּתְנוּ. תִּנָּתְנוּ. תִּנָּתֵן. תִּנָּתְנִי. תִּנָּתֵנְנָה. או תִּנָּתֵנָּה.