ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/עג א
הקריאה כמו שכתבנו.
אבל הנראה בעיני בקריאה שצריך אדם להזהר על כל פנים בעוד שיקרא בתורה ובנביאים ובכתובים לבאר התיבות והאותיות ולהפריש בין הדומות, אף על פי שיהיו הדומות בתיבה אחת ותנועה-קטנה לפניהם כמו שהקדמנו, או שיהיו שתי תיבות עם מקף, אף על פי שנקראת בחטיפה צריך לבאר כדי שידמה ששתי אותיות קרא אף על פי שנקראות כאחת. כי גם רבותינו ז"ל כשאמרו צריך ליתן ריוח בין הדבקים כגון "עַל־לְבָבֶֽךָ" "בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם", לא אמרו להפסיק שלא לתת מקף בין שני הלמ"דין כאשר הוא, אלא אף על פי שיקראם במקף יתן ריוח והבדל ביניהם בלשון שידמה כי שני למ"דין קרא. כי הנה "בְּכָל־לְבַבְכֶם", "בְּכָל" הוא נקוד בקמץ מפני המקף, ואם יקרא אותו בלא מקף יהיה נקוד בחולם, וזה לא אמרו רבותינו ז"ל להחליף התנועות אשר נתנו למשה מסיני.[1] וכן "עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ" (דברים יא טו), "הַכָּנָף פְּתִיל" (במדבר טו לח), אף על פי שהאחת רפה והשנית דגושה צריך לתת הבדל ביניהם בלשון שאם לא יעשה כן ידמה שלא קרא אלא אחת כי הרפה נבלעת בדגושה. וכן צריך להזהר בכל קריאה שיקרא אדם פסוק בכל עת שיקרא, אבל בדבריו בדברו בלשון קדש גם בזוכרו פסוק על פה שלא בתפלה, אפשר שיותר לו זה להבליע אות באות מן הדומות ולדבר בהן כאשר ירצה. ואף על פי כן הביאור בכל יותר טוב ושירגיל אדם על לשונו הביאור.
וכל שכן קריאת האותיות שצריך להזהר בהן שלא תדמה הזי"ן סמ"ך והסמ"ך זי"ן כמו שביארנו, ולא אל"פין עי"נין ולא עי"נין אל"פין ולא ה"הין ח"תין ולא ח"תין ה"הין, כי אם לא יבאר ולא יפריד בלשונו ביניהם פעמים יבא לידי חרוף וגדוף, כמו שאמר רבי חייא לרבי שמעון ברבי שהיה עלג בלשונו ואמר לו: כשאתה מגיע אצל "וְחִכִּיתִי לַייָ" (ישעיהו ח יז) לא נמצא מחרף ומגדף כמוך (מגילה כד ב), שהיה עושה מן החי"ת ה"א. ואף על פי כן העלג, אף על פי שהוא אנוס צריך להזהר בכל כחו ושימעט בדבורו בדברים שהוא עלג באותיותיהן. וכן צריך אדם להזהר ולהבדיל בין ו"ו ובי"ת רפה ובין סמ"ך לצד"י ובין כ"ף לקו"ף ובין תי"ו דגושה לטי"ת, שקריאתם קרובה.
והארכתי כל זה בענין הזה לפי שראיתי רבים נכשלים בקריאה ואינם קפדים בקריאתם על דמות האותיות זו לזו ועל הבלעם – הבליעם אותם במקום שאינו ראוי.