סימן כט
כרות שפכה. הזהיר עליו הכתוב באותו פסוק עצמו דכתיב פצוע דכא וכרות שפכה וגו' ותנן ביבמות (ע' א') אי זהו כרות שפכה כל שנכרת הגיד ואם נשתייר מן העטרה אפילו מלא החוט כשר. ואמר רבא (שם ע"ה ב') כרות בכולן בין שנכרת הגיד בין שנכרתו ביצים בין שנכרתו חוטי ביצים. ומנין שבאותו מקום דכתיב כרות שפכה מי שע"י כריתה שופך היינו גיד, במתניתא תנא נאמר לא יבא פ"ד וכ"ש ונאמר לא יבא ממזר, מה להלן באותו מקום אף כאן באותו מקום. והא דתניא ביבמות בהערל (ע"ו א') ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר וזהו פסול שחוזר להכשירו. פי' הנולד פסול וממזר הוי, דבר ברור שאינו מוליד אבל האדם כשר לבוא בקהל. ואמרינן נמי התם (ע"ה ב') ההוא עובדא דהוה בפומבדיתא דאסתתם גובתא דש"ז ואפיק במקום קטנים סבר רב ביבי בר אביי לאכשוריה. אמר רב פפי משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי מולייתא במקומה מבשלת שלא במקומה לא מכשלה, פי' לאכשורה הוולד כי לאשת אותו האיש נולד לה בן, והיה רוצה רב ביבי לאכשורי בי אמר יכול בעלה להוליד ושלו הוא חלק עליו רב פפי ואמר ממזר הוא שאי אפשר לומר שהוליד זה האיש בי שלא במקומה לא מבשל', אבל על האיש לא נחלקו שדברי הכל מותר לבא בקהל שאינו אלא עקור ואינו כרות שפכה. והמפרש כרות שפכה טועה שהרי נסתם כשר שחוזר להכשירו וכרות שפכה שנינו בספרי כרות שפכה אינו חוזר זו הלכות רופאים וגם לפסולי משום פצוע גיד אין נכון לומר דאיסתתם משום פצוע בידי שמים כשר הוא ואמר שמואל (יבמות ע"ה ב') פצוע בי"ש כשר. והכי גרסינן בספרים מדויקים בבכורות בפ' מומין אלו (בכורות מ"ד ב') ת"ר ב' נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא ש"ז ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, ניקב זה לזה ונעשה עקור ולא גרסינן ונעשה שפכה, הלכה למדה מעניינה דכולא שמעתתא בעקירות מיירי. ועוד היאך יתכן לומר שבניקב קרינן ביה כרות שפכה ניקב וכרות שני דברים הם אלא כך הוא עיקר כמו שפלשתי דעקור הוא ולא כרות שפכה. והכרות שפכה מותר בגיורת, כאשר פרשתי כפצוע דכא, שבמקרא אחד כתובים ומשפט אחד להם:


סימן כט
כרות שפכה. הזהיר עליו הכתוב באותו פסוק עצמו דכתיב פצוע דכא וכרות שפכה וגו' ותנן ביבמות (ע' א') אי זהו כרות שפכה כל שנכרת הגיד ואם נשתייר מן העטרה אפילו מלא החוט כשר. ואמר רבא (שם ע"ה ב') כרות בכולן בין שנכרת הגיד בין שנכרתו ביצים בין שנכרתו חוטי ביצים. ומנין שבאותו מקום דכתיב כרות שפכה מי שע"י כריתה שופך היינו גיד, במתניתא תנא נאמר לא יבא פ"ד וכ"ש ונאמר לא יבא ממזר, מה להלן באותו מקום אף כאן באותו מקום. והא דתניא ביבמות בהערל (ע"ו א') ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר וזהו פסול שחוזר להכשירו. פי' הנולד פסול וממזר הוי, דבר ברור שאינו מוליד אבל האדם כשר לבוא בקהל. ואמרינן נמי התם (ע"ה ב') ההוא עובדא דהוה בפומבדיתא דאסתתם גובתא דש"ז ואפיק במקום קטנים סבר רב ביבי בר אביי לאכשוריה. אמר רב פפי משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי מולייתא במקומה מבשלת שלא במקומה לא מכשלה, פי' לאכשורה הוולד כי לאשת אותו האיש נולד לה בן, והיה רוצה רב ביבי לאכשורי בי אמר יכול בעלה להוליד ושלו הוא חלק עליו רב פפי ואמר ממזר הוא שאי אפשר לומר שהוליד זה האיש בי שלא במקומה לא מבשל', אבל על האיש לא נחלקו שדברי הכל מותר לבא בקהל שאינו אלא עקור ואינו כרות שפכה. והמפרש כרות שפכה טועה שהרי נסתם כשר שחוזר להכשירו וכרות שפכה שנינו בספרי כרות שפכה אינו חוזר זו הלכות רופאים וגם לפסולי משום פצוע גיד אין נכון לומר דאיסתתם משום פצוע בידי שמים כשר הוא ואמר שמואל (יבמות ע"ה ב') פצוע בי"ש כשר. והכי גרסינן בספרים מדויקים בבכורות בפ' מומין אלו (בכורות מ"ד ב') ת"ר ב' נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא ש"ז ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, ניקב זה לזה ונעשה עקור ולא גרסינן ונעשה שפכה, הלכה למדה מעניינה דכולא שמעתתא בעקירות מיירי. ועוד היאך יתכן לומר שבניקב קרינן ביה כרות שפכה ניקב וכרות שני דברים הם אלא כך הוא עיקר כמו שפלשתי דעקור הוא ולא כרות שפכה. והכרות שפכה מותר בגיורת, כאשר פרשתי כפצוע דכא, שבמקרא אחד כתובים ומשפט אחד להם: