ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שנז
לדון בדיני חרמים. כלומר, שכל מי שהחרים דבר מנכסיו סתם, כגון שאמר "דבר פלוני ממה שיש לי יהי חרם", שינתן אותו דבר לכהן, שנאמר "אך כל חרם אשר יחרים איש וגו'" (ויקרא כז, כח), אלא אם כן אמר בפרוש שהחרם יהיה ליי או לבדק הבית, שכך אמרו זכרונם לברכה (ערכין כח:) סתם חרמים לכהנים, וראיתם ממה שכתוב בפרוש בפרשה "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו".
משרשי המצוה. לפי שישראל הוא העם אשר בחר האל מכל שאר העמים לעבודתו ולהכיר שמו, והם אינם תחת ממשלת מזלות אשר חלק השם לכל שאר העמים, אבל הם תחת ידו של הקדוש ברוך הוא מבלי אמצעות מלאך ומזל, וכמו שכתוב "כי חלק יי עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים לב, ט). וכמו שאתה מוצא כשגאלם ממצרים, שהיה נס כולל כל האמה, שהוא בעצמו ובכבודו הוציאם משם, כמו שדרשו זכרונם לברכה "ועברתי בארץ מצרים" (שמות יב, יב) אני ולא מלאך, "והכיתי כל בכור" אני ולא שרף וגו', כמו שבא בהגדה. ולכן בכל עת היות ישראל מחזיקים בתורתו ומתעטרים בעבודתו, לא תנוח בהם רק טובה, ושפע ברכה ורוח נדיבה וטהורה תסמכם, וההפך והיא המארה והחרם על אויביהם ושונאיהם. ועל כן כי יקצר רוח אחד מהם ויוציא מפיו לשון קללה וחרם על ממונו וקרקעותיו, שהם תחת הברכה, הודיעו הכתוב שאי אפשר לו להוציאו מרשות המבורך לרשות אחר, לפי שכל אשר לישראל, שהם חלק השם, לו הוא, ומה שקנה עבד קנה רבו (פסחים פח:). אבל מכל מקום, אחר שידענו באמת כי כוונת המחרים להוציא אותו הדבר מרשותו, ראוי להשלים חפצו וישוב לרשות אדניו ויהיה קדש.
וזה שאמר הכתוב בסמוך "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" (ויקרא כז, כט), שענינו על דרך הפשט שהמחרים מן האדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם שנודרים נדר "אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם" (במדבר כא, ב) שימותו, כי שאר האומות אינם בתוך מעין הברכות, כמו שאמרנו, ולשון חרם נתפס עליהן ופועל בהם, וכן פרש הכתוב הזה (הרמב"ן) הרמב"ם זכרונו לברכה (עה"ת בחוקותי כז כט) על צד הפשט. ואף על פי שיש בכתוב מדרשות רבים, שבעים פנים לתורה וכולם נכוחים למבין. ומזה השורש הוא מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין כח.) שכל אשר ללוים ולכהנים, בין קרקע בין מטלטלין, אין מחרימין אותם. כלומר, שאפילו אמר הכהן או הלוי על שדהו שיהא חרם, אין נתפס בו כלל, כי הוא כשוכן בית אדוניו, מקום הברכה והחסד והטוב, וכל יש לו להשם הוא, ובתוך הברכה אין מקום לחרם חלילה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (דף כח:) מה בין חרמי כהנים לחרמי שמים? שחרמי שמים הקדש, ונפדין בשוייהן, ויפלו הדמים לבדק הבית, ויצאו הנכסים לחולין. וחרמי הכהנים כלומר, חרם סתם שהוא לכהנים אין להם פדיון לעולם, אלא נתנין לכהנים כתרומה. ועל חרם כהנים נאמר "לא ימכר ולא יגאל". לא ימכר לאחר ולא יגאל לבעלים. ואחד המחרים קרקע או מטלטלין נתנין לכהנים שבאותו משמר בשעה שמחרים, וחרמי כהנים כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הם הקדש לכל דבריהם, שנאמר "כל חרם קדש קדשים הוא ליי" (במדבר יח, יד). נתנם לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם. שנאמר "כל חרם בישראל לך יהיה" (שם). ושדה חרמו של כהן אינה חוזרת לבעלים הראשונים לעולם. ויתר פרטיה, בפרק שמיני מערכין וראשון מנדרים.
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות, אבל בזמן הזה כבר אמרנו במצוה הראשונה שבסדר זה (מצוה שנ) שאין מחרימין. אבל אם עבר והחרים בזמן הזה, כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ח מהל' ערכין הי"א) שאם החרים בחוצה לארץ מטלטלין סתם או קרקע לכהנים בפרוש, שהם נתנין לכהנים הנמצאים באותו מקום, שהקרקע שבחוצה לארץ דינו כמטלטלין לענין זה, אבל אם החרים קרקע בארץ ישראל אינה חרם, שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. והעובר על זה והחרים מנכסיו ולא נתנם לכהן או לבדק הבית באותן צדדין שפרשנו שנתנין לבדק הבית בטל עשה זה, וענשו גדול מאד שמועל בקודש.
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/357