ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רנב
שלא לגלח פאת הזקן, שנאמר "ולא תשחית את פאת זקנך" (ויקרא יט, כז). וחמש פאות יש בזקן ובכל אחת יש בה חיוב מלקות, אפילו נטלן כולן כאחת ובהתראה אחת. ואלו הן: לחי העליון והתחתון מימין, והעליון והתחתון משמאל, הרי ארבעה. ושבלת הזקן, והוא מקום חיבור הלחיים למטה הנקרא בלעז מונטו"ן, הרי חמישה. ולשון המשנה (מכות כ.) ועל הזקן חמש: שתיים מכאן ושתיים מכאן ואחת מלמטן. וכתב המעתיק בשם הרמב"ם זכרונו לברכה (לאו מד): ובאה המניעה בזה באלה המלות, "ולא תשחית את פאת זקנך", ולא אמר "ולא תשחית את זקנך" ואף על פי שהכל יקרא זקן. ירצה לומר בזה שלא תגלח אפילו פאה אחת מכלל הזקן. ולוקין על כל אחת מלקות אחת, ואפילו גילחם בבת אחת כולן חייבין עליה חמש מלקיות.
משרשי המצוה מה שכתבנו במצוה הקודמת, להרחיק כל ענין עבודה זרה וזה גם כן היה מנהג כומרי עבודה זרה, להשחית פאת זקנם. ועוד כתב בזה וזה לשון המעתיק: ואשר יחייב שלא ימנו חמש פאות שבזקן חמש מצוות הוא בעבור שבאה המניעה במילה נפרדת והוא עניין נפרד, כמו שבארנו במצוה שלפניה. עד כאן.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (דף כא.) שאין החיוב אלא בגילוח של תער, שנאמר "ולא תשחית". גילוח שיש בו השחתה דווקא וזהו תער, כן פרשו זכרונם לברכה. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פי"ב מהל' עבודה זרה ה"ז) ואם גילח במספרים, פטור. [נראה מדבריו דדוקא פטור הוא אבל אסור לעשות כן. ואפשר שיהיה הענין במגלח במספרים כעין תער], וכמו שנראה הענין כן במסכת נזיר. שאמרו שם (דף נח:) אמר רב מקל אדם כל גופו בתער, ואוקמוה במספרים כען תער, חוץ מבית השחי ובית הערוה דאף כן אסור. (עפ"י ד"ר) [והשפם מותר לגלחו בתער שאין שם חשש פאה כלל]. ויש מן הגדולים שהחמירו שלא להעביר תער על כל בשר. ויתר פרטיה מבוארים בסוף מכות.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, אבל הנקבות מותרות הן בהשחתת זקן אם יש להן שיער בהן. [גם אם השחיתה האשה זקן האיש, פטורה. והעבדים חייבים בהשחתת זקן] כמו שכתבנו למעלה (מצוה רנא). וכן טומטום ואנדרוגינוס אסורין מספק.
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/252