ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר במדבר/פרשת שלח
פרשת שלח יש בה שתי מצות עשה ומצות לא תעשה אחת
להפריש חלה מכל עריסה וליתן אותה לכהן, שנאמר "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה" (במדבר טו, כ). ודרשו זכרונם לברכה (עירובין פג.) "ראשית עריסותיכם" כדי עיסתכם. ועיסת המדבר היתה עומר, והעומר עשירית האיפה הוא. והאיפה: שלוש סאין. והסאה: שישה קבין. וקב: ארבעת לוגין. ולוג: שישה ביצים. נמצאת האיפה: תל"ב ביצים, עשירית מ"ג ביצים וחומש ביצה. וזהו שיעור עיסה המחוייבת בחלה.
משרשי המצוה לפי שחיותו של אדם במזונות ורוב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותנו במצוה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה ונקבל בה זכות בנפשנו ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש. גם למען יחיו בו משרתי השם העוסקין תמיד בעבודתו, והם הכהנים, מבלי יגיעה כלל, שאילו בתרומת הגורן יש להם עמל להעביר התבואה בכברה ולטחון אותה, אבל כאן יבוא חוקם להם מבלי צער של כלום.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה חלה ג, א) שאין חיוב העיסה משניתן הקמח בעריסה, אלא החיוב הוא משעת גלגול. כלומר משיערב הקמח והמים, מיד חיוב החלה חל. וחמשת המינין הם שחייבין בחלה, החטים והשעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, שנאמר "וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ" (שם, יט). ואין קרוי לחם אלא פת הנעשית מאלו וכולם מצטרפין לשיעור חלה. ומי שלא הפריש חלה בעיסה, מפריש אותה מן הלחם, שנאמר "בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם", מלמד שהחיוב גם בלחם. ואפילו הלש פחות מכשיעור, שהוא פטור מחלה, אם אחר כך לש פעם אחרת והשלים השיעור ונתערב כל הפת בכלי אחר שיש לו תוך הכלי, מצרפן לחלה. ושמעתי מפי מורי: יש אומרים דדוקא בשנתן הפת מן התנור לכלי, שיש לו בית קיבול דוקא, אבל הניח אותו כשהוציאו מן התנור על גבי לוח או על הקרקע ובכל מקום שאין לו תוך, אף על פי שנתנו אחר כן בסל, כבר נפטר מחלה. וזהו שאמרו הרודה ונותן לסל, דדוקא לסל בשעת רדיה מן התנור, ואין צריך לומר שהתנור אינו עושה צירוף לחלה. [ורבים ונכבדים חולקים שאין קפידא להוצאתו מהתנור לסל.] הסובין שבקמח, קודם שרקדו משלים לשיעור, אבל אחר שרקדו אם חזר ועירבו אינו משלים לשיעור.
החלה אין לה שיעור ידוע מן התורה. אפילו לא הפריש אלא בשעורה מן העיסה, פטר כל העיסה שבעריסה מדין חלה, שלא נאמר בתורה אלא "רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ". וכל שהוא מרים ממנה פטור הוא בכך. אבל חכמים חייבונו להפריש מן העיסה חלק אחד מעשרים וארבעה, וסמכו הדבר במה שאמר הכתוב במצוה זו "תִּתְּנוּ לה'", כלומר תן לכהן מתנה ראויה, ושיערו הם שהיא כן. והנחתום, שהוא עושה עיסתו למכור בשוק והיא מרובה, וגם צריך לרווח, לא חייבוהו לתת אלא אחת מארבעים ושמונה. ובין שהרבה בעל הבית בעיסה ובין שמיעט נחתום, דינם כמו שאמרנו למעלה.
עיסה שנילושה בשתי קצוות העריסה ואין באחד מן החלקים שיעור חלה, אינה מתחייבת בחלה אלא אם כן נשכו זה את זה והן מאיש אחד. עיסה שנילושה בין במים בין בכל שאר משקין, ובין שאפאה בתנור או בקרקע או במחבת ומרחשת, ובין שהדביק הפת תחילה בהן ולבסוף הרתיח, כלומר שהדליק האש תחתיה, או הרתיח ולבסוף הדביק, בכל עניינים אלו יש חיוב חלה. שבכל עניינים אלו לחם נקרא, שאין הלכה כמאן דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור בלבד. אבל העושה עיסה לייבשה בחמה או לבשלה בקדירה, אין בה חיוב חלה. ועיסת ארנונא, כלומר משותפת בין ישראל וגוי, חייבת בחלה אם יש בחלק הישראל שיעור חלה. עיסה הנעשית בשביל בהמות פטורה מן החלה, ואם בשביל בהמות ואדם חייבת בחלה. עיסה מתוקנת, כלומר שהורמה ממנה חלה, ונתערבה בה עיסה אחרת שלא הורמה ממנה חלה, כיצד עושה? מביא עיסה אחרת וסומכה עליה ונוטל חלה על הכל. ואם אין לו עיסה אחרת, נוטל ממנה חלה בלא ברכה לפי הדומה, לפי שנעשית כולה טבל. ואפילו מעט ממנה טובלת כמה עיסות מתוקנות, שהטבל אוסר בכל שהוא, כמו שכתכתי בסדר אמור אל הכהנים (מצוה רפד). ויתר פרטיה מבוארין במסכת חלה וכן במסכת ערלה.
ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד, שנאמר "בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ". ודווקא בזמן שכל ישראל שם, כלומר רובם, שנאמר "בְּבוֹאֲכֶם". ובא הפירוש על זה (כתובות כה.) בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם. ומדברי סופרים להפריש חלה בחוצה לארץ, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ומפני שאין החיוב בה אלא שלא תשתכח מישראל, נהגו להקל בה בענין שאין מפרישין מעיסה גדולה אלא כזית, ומשליכין אותה באש ואינה נאכלת לשום כהן קטן או גדול. ושמעתי שיש מקומות שנהגו להפריש חלה גדולה כשיעור שנתנו לנו חכמים בה, ונותנין אותה לכהן קטן שאין טומאה יוצאת עליו מגופו או לכהנת קטנה שעדיין לא ראתה, ואפילו לכהן גדול שטבל לקריו או לזיבתו נותנין אותה, ואף על פי שהוא טמא מת נהגו להאכילה לו באותן מקומות. ועוד נראה שיש להקל בה עוד בחלת חוצה לארץ, שאדם יכול לבטלה לכתחילה ברוב, כמו שבא במסכת יבמות ובמקומות אחרים בגמרא. ואין בכל האיסורין שבתורה כן לפי ידיעתי, זולתי בעצים שנשרו מן הדקל ביום טוב לתוך התנור, שמבטלין אותן גם כן לכתחילה. וכדאמרינן ביום טוב (ביצה ד:) אדם מרבה עליהם עצים ומתירן, ואמרו בטעם הדבר משום דמיקלא קלי איסורייהו, כלומר שהוא דבר שכלה באש ולכן הקלו בדבר.
והרמב"ם ז"ל כתב בספר זרעים (פ"ה מהל' ביכורים): ובזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת, מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל, אחד ממ"ח, ושורף אותה מפני שהיא טמאה. ויש לה שם עיקר מן התורה. ומכזיב עד אמנה, מפרישין חלה שניה לכהן לאכילה, ואין לה שיעור כמו שהיה הדבר מקדם. חלת חוצה לארץ, אף על פי שהיא טמאה, הואיל ועיקר חיובה מדבריהם אינה אסורה באכילה, אלא על כהן שטומאה יוצאה עליו מגופו וכן בעלי קריין וזבין וזבות ונידות ויולדות ומצורעין. אבל שאר הטמאין במגע הטומאות, אפילו טמא מת, מותרים לאוכלה. לפיכך אם היה שם כהן קטן בחוצה לארץ, בין בסוריא בין בשאר ארצות, רצה להפריש חלה אחת, מפריש אחד ממ"ח והיא נאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי ולקטנה שעדיין לא ראתה נידה. ואין צריך להפריש שניה לאש, וכן אם היה שם כהן גדול שטבל משכבת זרע או מזיבתו, אף על פי שלא העריב שמשו ואף על פי שהוא טמא מת, הרי זה מותר לאכול החלה הראשונה. ואינו צריך להפריש שניה בחוצה לארץ. עד כאן.
להטיל ציצית בבגד שנתכסה בו, שנאמר (במדבר טו, לח): "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת".
וזה החיוב הוא כשיהיה לבגד ארבע כנפים או יותר, דכתיב (דברים כב, יב): "עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ", ויש בכלל חמש או יותר ארבע. ויהיה שיעורו גדול כדי שיוכל להתכסות בו ראשו ורוב גופו של קטן המתהלך בשוק לבד מבלי שומר, ולפי הדומה שזמן זה הוא כבר שית כבר שבע. ושיהיה הטלית מצמר או מפשתים, זהו הבגד שאנו חייבין להטיל בו ציצית כשנתכסה בו. היה חסר דבר אחד מכל אלה, כגון שיש לו פחות מארבע כנפים, או שיעור גדלו פחות מזה שאמרנו, או שהוא משאר המינין, פטור מן הציצית מן התורה, כגון בגדי משי או אפילו של צמר גמלים או ארנבים או מנוצה של עזים, כל אלו פטורין מן הציצית מן התורה, שאין נקרא בגד סתם אלא בגד של צמר רחלים וכבשים או בגד פשתים, וכן לענין צרעת הבגד, כמו שכתבתי במקומו (מצוה קעב).
שורש המצוה נגלה בכתוב, שהיא למען נזכור כל מצוות השם תמיד, ואין דבר בעולם יותר טוב לזכרון כמו נושא חותם אדוניו קבוע בכסותו אשר יכסה בו תמיד ועיניו ולבו עליו כל היום, וזהו שנאמר בו בכתוב (במדבר טו, לט): "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'". ואמרו זכרונם לברכה (תנחומא קרח, יב) כי מלת ציצית תרמוז לתרי"ג מצוות עם צירוף שמונה חוטין שבציצית וחמשה קשרין שבו.
ועוד אומר לי לבי שיש בו רמז וזכרון שגופו של אדם ונפשו הכל לה' ברוך הוא, כי הלבן רמז לגוף שהוא מן הארץ שנבראת מן השלג שהוא לבן, כדאשכחן בפרקי רבי אליעזר (פ"ג), הארץ מהיכן נבראת, משלג שתחת כסא הכבוד. וחוטין רמז אל הגוף, כענין אמרם כי תחילת בריאת הגוף הוא כעין חוטין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בפרק המפלת, אמר רב עמרם תנא שני ירכותיו כשני חוטין של זהורית, שני זרועותיו כשני חוטין של זהורית. והתכלת אשר עינו כעין הרקיע ירמוז לנפש שהיא מן העליונים, ולזה רמזו באמרם (מנחות מג, ב), מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד, י): "וַיִּרְאוּ אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'", ואומר (יחזקאל א, כו): "כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא", ותחת כסא הכבוד מקום שנפשות הצדיקים גנוזות שם, ומפני כן אמרו (מנחות לט, א) שכורכין חוט התכלת על הלבן, שהנפש היא העליונית והגוף תחתון. ואמרו שם שעושין ממנו שבע כריכות או י"ג לרמז הרקיעים והאוירים שביניהם, וכמו שאמרו שם, תנא הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על י"ג, לא יפחות משבע כנגד שבעה רקיעים, ולא יוסיף על י"ג כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהם.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם מג, ב) שהכסות של חמש כנפים או שש או יותר אין מטילין בו ציצית אלא בארבע כנפים ממנו המרוחקות. ומה שאמרו (שם כח, א) שארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת. ומה שאמרו (שם לח, א) שהתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, ואין הענין לומר שהן שתי מצוות, שהכל מצוה אחת היא, אלא לומר שאין מעכבין זה את זה, כגון אנו היום שאין אנו מוצאין תכלת שלא נמנע מפני זה מהטיל חוטין לבנים מבלי תכלת בטלית, ונברך עליהן כאילו הוא בשלמותו עם התכלת. וכן בזמן שהתכלת נמצא, מי שלא היו לו חוטין לבנים יכול להטיל תכלת בסדינו ומתעטף בו ומברך עליה.
וצבע התכלת הזה שנצטוינו בו דומה לעין הרקיע בטהרו, והוא נעשה בדם דג אחד שנקרא חלזון שעינו דומה לעין הים, ובים המלח הוא מצוי, וצובעין בו פתיל של צמר. וזה ימים רבים לישראל לא שמענו מי שזכה לתכלת בטליתו. וצריך צביעה לשם מצותו. והחוטין הלבנים גם כן צריכין טויה לשם המצוה. ואין טוין אותן מצמר הנאחז בקוצין כשהצאן רובצין ביניהם, ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה, ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד, ואין עושין אותן מצמר הגזול ולא משל עיר הנדחת ולא משל קדשים, ואם עשה פסול. ציצית שטוה אותה גוי פסולה, שנאמר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וְעָשׂוּ", אבל עשאה ישראל בלא כוונה דיעבד כשרה. ושמעתי מגדולים[1] שהעשיה אינה כשרה בנשים.
כיצד עושין הציצית, מעבירין ארבעה חוטין בכנף הבגד, שהן שמונה ראשי חוטין כשהן תלויין בכנף, ואין תולה אותן סמוך ממש לשפת הבגד ולא רחוק, אלא סמוך כשיעור גודל מראשו עד הפרק ראשון, כדאמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן בגמרא (שם מב, א), וצריך להרחיק כמלוא קשר גודל. ועושה אחד מהן גדול כדי שיכרוך בו האחרים, וקושרן בחמשה מקומות קשר כפול, ובין קשר וקשר עושה שלש חוליות ובאמצעות הקשר האחרון עושה ארבע חוליות, שנמצאו בין כולן י"ג חוליות. ועושה החוטין ארוכים בכדי שיספיקו שיהיה בהן שני חלקים ענף, כלומר בלא קשרים וחוליות, מלבד הקשרים והחוליות, זהו עיקר מצותו לכתחילה, אבל דיעבד אפילו בחוליה אחת יצא. וכן בדיעבד אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשאר בהן אלא כדי עניבה כשר, אבל נפסק אפילו חוט אהד מהן מעיקרו פסול.
ומי שיש לו כסות ארבעה כנפים, כל זמן שאינו מתכסה בה אינו חייב להטיל בה ציצית, שהלכה כרב דאמר (שם מב, ב) ציצית חובת גברא, כלומר חיוב האיש הוא לעשות ציצית בבגד כשהוא מתכסה בו, אבל בבגד המונח בקופסא אינו חייב להטיל בה ציצית, שאין הלכה כמאן דאמר חובת מנא הוא, כלומר שאם היו לו לאדם כמה טליתות של ארבעה כנפים בביתו אפילו לא יתכסה בהן לעולם חייב להניח בכולם ציציות, זה אינו, אלא הלכה כרב כדאמרן.
ומי שיש לו טלית של פשתן מטיל בו ציציות של פשתן, דלית הלכתא כבית שמאי דאמרי (שם מ, א) סדין בציצית פטורה, כלומר דטלית של פשתן מכיון שאי אפשר לו להטיל בו תכלת לעולם משום כלאים, כי התכלת ודאי עמרא הוא שצבע התכלת לא היה יפה בפשתן לעולם אלא בצמר, והתורה חייבה אותנו בתכלת גמור, ומכיון שאי אפשר להטיל חוט צמר בפשתן לעולם משום כלאים, אף חוטין של לבן כלומר של פשתן אין מניחין בו, וזהו שאמרו סדין בציצית בית שמאי פוטרין, ואין הלכה כמותם, דטעמא דידהו משום דלא דרשי סמוכין, והלכה כבית הלל דדרשי סמוכין דסברי דלאו דכלאים אינו בציצית, שהתורה אמרה (דברים כב, יא): "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז וְגוֹ' גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה", כלומר אבל גדילים תעשה לך משעטנז, ומשום הכי קא סברי בית הלל דסדין בציצית חייבת, כלומר דמניחין ציצית של פשתן בטלית של פשתן, והלכה כמותם. אבל אין מניחין בו תכלת, גזרה משום קלא אילן, כלומר גזרה שמא יצבעו אותו בצבע אחר שאינו תכלת ויהיה כלאים שלא במקום מצוה. והקשו בגמרא במנחות שם על דבר זה, לא יהא אלא לבן, כלומר, לבית הלל דדרשי סמוכין למה נגזור בזה, שאפילו יהיה קלא אילן מה בכך הרי אמרנו דכלאים הותרו בציצית, כלומר אפילו בלבן, כלומר אפילו להניח בטלית של פשתן ציציות של צמר לבן, ואין צריך לומר של צמר צבוע בתכלת כמצותו. ופריק, הני מילי דאמרי בית הלל דכלאים הותרו בציצית מדרשא דסמוכין היכא דליכא מיניה, כלומר היכא דלא אפשר לן במיניה כגון טלית שהוא של פשתן שאם אתה רוצה להטיל בו תכלת על כל פנים אתה צריך צמר שאי אפשר לתכלת אלא מצמר, בענין זה סמכי בית הלל אדרשא דסמוכין, ומחייבי להטיל תכלת בסדין, אבל היכא דאיכא מיניה, כלומר היכא שאתה רוצה להניח חוטין לבנים בלא תכלת בטלית של פשתן אי אפשר
לך להניחם בו צמר מכח אותה דרשא דסמוכין, שהרי חוטין לבנים מפשתן אפשר לך לעשותם, והיינו דרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה, ועכשיו יכול אתה לקיים את שניהם, דכיון שאי אתה רוצה להניח בו תכלת, לגבי לבן הרי בפשתן אפשר לך, וכיון שכן אם תעשה מצמר הוו לחו כלאים ואסור, ותו לא מידי.
ומפני שיש בענינים אלה הרבה פירושים הארכתי לך מעט בכאן, ובמה שעלה במצודתי ערכתי לפניך שלחן ואם תזכה בני האמת תבחן, ואם אולי מדרך היושר יראה לך לסתור דרכי במקום זה או באחר לא תשא פני אב ורבן, והנני קורא מעתה סתירתך בנין.
ודע, שאף על פי שאין חיוב מצוה זו מן התורה [2] אלא כשיש לו לאדם כסות ארבעה כנפים, כמו שאין חיוב מצות מעקה אלא במי שיש לו גג, אף על פי כן הזהירונו חכמים במצוה זו הרבה ואמרו שראוי לחזר עליה, ואמרו (שבת לב, ב) שהזהיר בה זוכה ומשמשין אותו עבדים רבים. שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות, שנאמר "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'", ואמר רבי אלעזר שהזהיר בה ובתפילין ובמזוזה מובטח הוא שלא יחטא לעולם, שנאמר (קהלת ד, יב): "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִּמְהֵרָה יִנָּתֵק".
ודיני מצוה זו במסכת מנחות פרק רביעי תמצא אותן [3].
ונוהגת מצוה זו בזכרים, בכל מקום ובכל זמן, אבל לא בנקבות. ואם רצו הנקבות להתעטף מתעטפות בלא ברכה כדעת קצת המפרשים [4], וקצתם אמרו אפילו בברכה [5].
ועובר על זה ולבש בגד צמר או פשתים גדול כשיעור שאמרנו והוא שלו ולא הטיל בו ציצית ביטל עשה זה, ואם הוא של שאר מינין ביטל מצוה מדרבנן. ואם אינו שלו אלא ששאל אותו. כל שלשים יום. כלומר מיום ששאלה עד תשלום שלשים יום פטורה מן הציצית [6], מכאן ואילך חייב להטיל בו ציצית.
שלא נתור אחר מחשבת הלב וראית העינים, שנאמר (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".
ענין לאו זה שנמנענו שלא ניחד מחשבותינו לחשוב בדעות שהם היפך הדעת שהתורה בנויה עליו לפי שאפשר לבוא מתוך כך למינות, אלא אם יעלה על לבו רוח לחשוב באותן דעות הרעים יקצר מחשבתו בהם וישנה לחשוב בדרכי התורה האמתיים והטובים. וכמו כן שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו, ובכלל זה שלא לרדוף אחר תאוות העולם הזה כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף, וזה שאמרו זכרונם לברכה (ספרי שלח), "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם", זו מינות, "וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", זו זנות, שנאמר (שופטים יד, ג): "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְּעֵינֵי".
שורש מצוה זו נגלה, כי בזה ישמר האדם מחטוא לה' כל ימיו. והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת, כי המחשבות הרעות אבות הטומאות, והמעשים ילדיהן, ואם ימות האדם טרם יוליד אין זכר לבנים, נמצאת זאת המניעה שורש שכל הטובות יוצאות ממנה. ודע בני ותהא מרגלא בפומך מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה אבות ד, ה), עברה גוררת עברה ומצוה גוררת מצוה, שאם תשית דעתך למלאות תאותך הרעה פעם אחת תמשך אחריה כמה פעמים, ואם תזכה להיות גבור בארץ לכבוש יצרך ולעצום עיניך מראות ברע פעם אחת יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים. כי התאוה תמשוך הבשר כמשוך היין אל שותיו, כי הסובאים לא תשבע נפשם לעולם ביין אבל יתאוו אליו תאוה גדולה, ולפי הרגילם נפשם בו תחזק עליהם תאותם, ולו ישתו שם כוס מים יפיג יקוד אש תאות היין ויערב להם. כן הדבר הזה, כל איש בהרגילו בתאוות ובהתמידו בהן יחזק עליו יצרו הרע יום יום, ובהמנעו מהם ישמח בחלקו תמיד כל היום, ויראה כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים ללא תועלת של כלום.
דיני המצוה זו קצרים, הרי ביארנו בזה רוב עיקרן.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.
ועובר על זה ויחד מחשבתו בענינים אלו שזכרנו שמביאין האדם לצאת מדרך דעת תורתנו השלמה והנקיה ולהכנס בדעת המהבילים הכופרים, רע ומר. וכן מי שהוא תר אחר עיניו, כלומר שהוא רודף אחר תאוות העולם כגון שהוא משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו מבלי שיכון בהן כלל לכוונה טובה, כלומר שלא יעשה כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו, רק להשלים נפשו בתענוגים, כל מי שהוא הולך בדרך זה עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו במה שאמרנו.
ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין זה דבר מסוים שנוכל להתרות בו העובר עליו, כי מהיות האדם בנוי בענין שאי אפשר לו שלא יראה בעיניו לפעמים יותר ממה שראוי, וכמו כן אי אפשר לו שלא תתפשט המחשבה לפעמים יותר מן הראוי, על כן אי אפשר להגביל האדם בזה בגבול ידוע. גם כי פעמים אפשר לעבור על לאו זה מבלי שום מעשה, וכבר כתבתי למעלה שכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף על פי שעשה בו מעשה אין לוקין עליו לפי הדומה.
- ^ (עי' ר"ת הביאו הרמ"א סי' יד סעיף א)
- ^ (פ"ג מהל' ציצית הי"ח)
- ^ או"ח מסי' ח' עד כ"ב]
- ^ (רמב"ם פ"ג ה"ט)
- ^ (ר"ת בתוס' ר"ה לג א ד"ה הא ר' יהודה)
- ^ (רמב"ם שם ה"ד)