ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקנב
מצוה להניח עומרי השכחה
עריכהשנצטוינו כשנשכח עמר בשדה להניחו שם, ולא נשוב לקחתו כשיודע אלינו הדבר, ועל זה נאמר (דברים כד יט) ושכחת עמר בשדה לגר ליתום ולאלמנה יהיה, כלומר, הניחהו שם להם.
משרשי המצוה. לפי שהעניים והאביונים בחטאם ובעניותם תולין עיניהם על התבואות, בראותם בעלי השדות מאלמים אלמים בתוך השדה כברכת השם אשר נתן להם, וחושבים בלבם לאמר, מי יתן והיה לי כן, לאסף עמרים לביתי, ולו אחת אוכל להביא אשמח בה, ועל כן היה מחסדיו ברוך הוא על בריותיו, למלאת תשוקתם זו, כשיהיה מקרה שישכחנה בעל השדה, גם יש בזה תועלת לבעל השדה, שיקנה בזה נפש טובה, כי באמת במדת הנדיבות ונפש ברכה לבלתי תת לבו על העמר הנשכח ויניחהו לאביונים, ועל בעלי הנפש [ה] טובה ינוח ברכת השם לעולם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1] עמר שיש בו סאתים אינו שכחה, שנאמר ושכחת עמר ולא גדיש, ומה שאמרו (שם ה, ז רמב"ם שם), עמר ששכחוהו פועלים ולא בעל השדה, או בעל השדה ולא פועלים, או ששכחוהו שניהם ויש שם אחרים שלא שכחוהו, אין זה שכחה עד שישכח מכל אדם. ויתר פרטיה מבוארים במסכת פאה [2].
ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, במקומות שתרומות ומעשרות נוהגים שם. וכבר כתבתי כל ענין תרומות ומעשרות ומקומות שנוהגין שם, בארכה בסדר שופטים במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז). והעובר על זה וחזר לשוב לקחתו בטל עשה זה, ומראה בעצמו נפש רעה.