ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקנא
מצות נתינת שכר שכיר ביומו
עריכהלתת שכר שכיר ביומו ולא נאחר לו שכרו ליום אחר, שנאמר (דברים כד טו) ביומו תתן שכרו, ובארו זכרונם לברכה, בבבא מציעא פרק תשיעי (דף קיא.) דבין בשכיר ישראל או אפילו בגר תושב חיוב המצוה לפרעו ביומו, אבל לא תעשה הבא על זה אינו בגר תושב.
משרשי המצוה. מה שמבאר בכתוב, כי כל שכיר ברב צריך לשכרו למזונותיו, על כן אין ראוי לאחר לו מזונותיו, וכענין שכתוב כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, ופרשו זכרונם לברכה (שם קיב א) על השכר הזה עלה בכבש ונתלה באילן, והאל בחסדיו צונו ללמד נפשנו במדת החמלה והחסד, ונשלים לכל בריה חקה בעת הצרך, למען נזכה ונכשר לקבל טובו, כי חפץ לעשות חסד הוא, כמו שכתבתי הרבה פעמים.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1], אחד שכר האדם, ואחד שכר הבהמה, ואחד שכר הכלים חייב לתן לבעליו בזמנו, ואיזהו זמנו? שכיר יום גובה כל הלילה, ועל זה נאמר (ויקרא יט יג) לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר. ושכיר לילה גובה כל היום, ועל זה נאמר ביומו תתן שכרו, ושכיר שעות של יום גובה כל היום, ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה. שכיר חדש, שכיר שבת שכיר שנה, שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום, יצא בלילה גובה כל הלילה. ומה שאמרו, שהקבלנות לענין מצוה זו דינו כמו שכירות, דמכיון שגמר המלאכה והחזירה לבעליה חייב לתת לו שכרו באותו יום, אבל לא החזיר המלאכה לבעליה אינו עובר עליו, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא קיב א), הנותן טליתו לאמן גמרה והודיעו אפילו אחר עשרה ימים, כל זמן שהכלי ביד האומן אינו עובר, ומה שאמרו [2], שאין השוכר עובר אלא כשתבעו השכיר, אבל לא תבעו או שאין לו כלום שיפרע לו אינו עובר, שלא חייב הכתוב אלא בשיש לו בביתו, או שיכול לפורעו, אבל אם אינו יכול לפורעו באותו יום, אלא אם כן יאבד הרבה משלו לא חייב הכתוב בזה, לפי הדומה, ומכל מקום ראוי לכל בן דעת להיות הכסף בידו טרם ישכר הפועלים. והשוכר בערב שבת ונדחה מלפרע השכר בשביל שבת, יש לדון בזה שאינו עובר עוד בשל תורה, הואיל ואדחי אדחי אבל חייב מדבריהם, משום אל תאמר לרעך לך ושוב. ויתר פרטיה, מבוארים שם בבבא מציעא פרק תשיעי.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ולא פרע שכירו על הענין שכתבנו בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, כמו שכתבנו בסדר זה, בעזרת השם.
הערות
עריכה- ^ (פי"א מהל' שכירות ה"א)
- ^ (רמב"ם שם ה"ד)