ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/שצז
מצות פרה אדומה
עריכהשנצטוו ישראל לשרף פרה אדמה, להיות אפרה מוכן למי שיצטרך אליה, ומטהרה מטמאת מת, שנאמר (במדבר יט ב) דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה וגו'. וכתיב למטה מזה (שם ט) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת וגו'. אף על פי שמלאני לבי לכתב רמזים מטעמי המצות שקדמו על צד הפשט, עם ההתנצלות שהמלאכה לחנך בה בני והנערים חבריו ישמרם אל במצוה זו רפו ידי ואירא לפצות פי עליה כלל גם בפשט, כי ראיתי לרבותינו זכרונם לברכה, האריכו הדבור בעמק סודה וגדל ענינה, עד שאמרו (במדבר רבה חוקת יט, תנחומא שם ו) שהמלך שלמה השיג לדעת ברבוי חכמתו כל טעמי התורה חוץ מזו, שאמר עליה (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. גם אמרו במדרש רבי תנחומא (שם ח) רבי יוסי ברבי חנינא אומר אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אני מגלה טעם פרה אדמה ולא לאחרים, וכיוצא באלו הדברים רבים. ועתה אל יחשוב שומע שענין סודה וסדר חקה, הוא מהיותה מטהרת בהגיע אפרה על גוף המטהר, שהרי כעין דבר זה ימצא בשאר הקרבנות בענין הזב והיולדות, שתשלום טהרתן בקרבנן הוא.
אבל עיקר הפלא לפי מה ששמעתי, הוא על היותה מטהרת הטמאים, ומטמאה העוסקים בשרפתה. ואף על פי שבכל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים הדין כן, שהשורף אותם מטמא בגדים בשעת שרפתן, עד שיעשו אפר, מכל מקום אין אפרן מטהר. וגם כן התימה הגדול בה בהיותה נעשית מחוץ למחנה, שלא כדרך שאר הקרבנות, ועל דבר זה מונין האומות את ישראל עליה, כי יחשבו שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה כמנהגם היום. ואמנם כמה תרופות בעשבי השדה ובאילנות מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר מלאים סגלות בהפכים, יקררו החמים ויחממו הקרים, ואלו ידענו מהות הנפש ושרשה ומחלתה ובריאותה, נבין (בחלי) [באולי], כי סגולת הפרה גם כן להחליא הנפש ולטמאה בעסק השרפה, ואחרי היותה אפר מרפא מחלת הטמאה, וזה אינו ברור להשיג בענין כלום, אלא שחייבת הקדש והחשק להשיג ידיעה בנסתר יניד הקנה לכתב.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, פרה א, א) שמצות פרה אדמה שתהיה בת ארבע שנים או בת שלש, ואם היתה זקנה כשרה. ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה אלא פרה, שנאמר (במדבר יט ב) ויקחו אליך פרה, וזה שנאמר בה תמימה, כלומר, תמימות של אדמימות, ששתי שערות שחורות או לבנות פוסלות בה. אפילו היה כנוסה (נ"א ננוסה פרוש ננסה) כשרה, ובלבד שכלה אדמה, שאינה צריכה תמימות יותר משאר הקרבנות. ואם היו בה שערות שעקרן אדום וראשן מצבע אחר הכל הולך אחר העקר, וגוזז במספרים את ראשן עד האדום.
והעבודה פוסלת בה, שנאמר (שם) אשר לא עלה עליה על, וכל העבודות הן כעל, לפיכך אמרו זכרונם לברכה (משנה, פרה ב, ג), שאפילו נתן טליתו עליה פסולה, אבל היתה צריכה שמירה וקשרה במוסרה כשרה (פרה אדומה א ז), אבל אם לא היתה צריכה שמירה פסולה שכל שמירה שאינה צריכה משוי הוא. והיתה נלקחת ממעות תרומת הלשכה (משנה, שקלים ד, ב) ופרה שנולד בה פסול פודין אותה ויוצאה לחלין. ומה שאמרו (יומא סח ב) בענין זה שהשורף אותה שהוא טמא הוא המסיע בשריפה, כגון המהפך בבשר והמשליך עצים והמהפך באש, והמחתה בגחלים כדי שתבער האש וכיוצא בזה, אבל המצית את האור לכבשן, והמסדר את המערכה טהור, וכן המתעסק בה משנעשית אפר.
ומעלות גדולות עשו חכמים בטהרת פרה בשרפתה [1], ומהן שהיו מפרישין שבעת ימים קודם שריפת הפרה כהן השורף אותה מביתו ומאשתו, כמו שמפרישין כהן גדול לעבודת יום הכפורים, ודבר זה קבלה. ובכל יום ויום מימי הפרישה מזין עליו מאפר פרה מן הפרות שנשרפו כבר, ואין מזה עליו אלא אדם שלא נטמא במת מעולם, שהמזה צריך שיהיה טהור. ואם תאמר, אם כן שאין הצורך, אלא כדי שיזה עליו טהור, היה אפשר שיזה עליו איש, ואף על פי שנטמא, מכיון שהזה עליו? אינו כן, דחישינן שמא זה שהזה עליו, לא היה טהור מטמאת מת. וכן כל הכלים שממלאין בהן להזות על הכהן השורף אותה כולם כלי אבנים היו, שאין מקבלין טמאה.
ואם תשאל, כיצד ימצא איש שלא. נטמא מטמאת מת מעולם? אמרו חכמים (משנה, פרה ג, ב) שהיו בירושלים חצרות בנויות על גבי סלע תחתיהן חלול מפני קבר התהום. ומביאין נשים עברות ויולדות שם ומגדלות שם את בניהן, וכשרוצין להזות על הכהן השרף, מביאין שורין, מפני שכריסן נפוח, ומניחין על גביהן דלתות, ויושבין עליהן התינוקות על גבי הדלתות, כדי שיהא אהל מבדיל בינם ובין הארץ מפני חשש קבר התהום, וכוסות של אבן ביד התינוקות, והולכין עד מי השלוח, ויורדין שם וממלאין, שאין לחוש שם מפני קבר התהום, שאין דרך בני אדם לקבר בנהרות, וחוזרין ועולין על הדלתוח שעל השורים והולכין להר הבית, ושם יורדין והולכין ברגליהן, מפני שכל הר הבית והעזרות אשר תחתיהן חלול מפני חשש קבר התהום, ומהלכין עד פתח העזרה, ונוטלין מן האפר ונותנין בכוסות, ומזין על הכהן השורף, ומטבילין היו התינוקות מפני חשש שמא נטמאו בטמאה אחרת. וכל הדברים האלו מן המעלות יתרות שבפרה, ובהר המשחה היתה נשרפת (פרה שם ו).
ודין כיצד שורפין אותה, ובאיזה מקומות מניחין אפרה, וכיצד מקדשין את המים באפר הפרה, וכיצד מטהרין טמאי מת במי נדה, ויתר רבי פרטיה מבוארים במסכת המחברת על זה, והיא מסכת פרה.
ונוהגת בארץ ישראל בזמן הבית, והיא מן המצות שאמרנו בראש הספר, שהן מוטלות על הצבור כולן. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם ה) שתשע פרות אדמות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, הראשונה עשה משה רבנו עליו השלום, שניה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חרבן הבית, ועשירית יעשה המלך המשיח שיגאלנו במהרה בימינו אמן. ומפני שענין זה של פרה אדמה הוא דבר גדול באמתינו שהיתה מטהרת מידי טמאה חמורה, וזולתה אי אפשר לטמא מת לעשות פסח, שהיא מצוה גדולה מאד, נהגו כל ישראל לקרות פרשה זו בכל שנה ושנה בשבת קודם לפרשת החדש, ולעולם אין מפסיקין בין פרשת פרה לפרשת החדש, והשבת הקבוע לפרשת החדש, לעולם הוא שבת קודם ניסן [2].
הערות
עריכה- ^ (פ"ב מהל' פרה אדומה)
- ^ (עי' שו"ע או"ח סי' תרפ"ה ס"ז)