ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/שכו
מצות ספירת שבע שבתות שנים עריכה
למנות השנים שבע שנים, שבע פעמים עד שנת היובל, בהיותנו בארץ ישראל אחר התנחלנו בה. שנאמר (ויקרא כה ח) וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים. וזאת המצוה, כלומר, זאת הספירה של שני השמטה עד שנת היובל היא נמסרת לבית דין הגדול, כלומר הסנהדרין. וכן היא המצוה, שהיו מונין שנה שנה ושבוע שבוע של שנים עד שנת היובל, כמו שאנו מונין ימי העמר, אחר כך מקדשין שנת החמשים בשביתת הארץ ולקרות דרור לכל העבדים והשפחות, וכל הקרקעות חוזרין לבעליהן.
משרשי המצוה. על צד הפשט, שרצה השם יתברך להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא לתנה בתחלה, כי לו הארץ, כמו שכתוב כי לי כל הארץ (שמות יט ה). ועם מצוה זו של הספירה של ארבעים ותשע שנה, ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע של חבירם ולא יחמדוה בלבם, בדעתם כי הכל שב לאשר חפץ האל שתהיה לו.
וענין זה של יובל, דומה קצת למה שנהוג לעשות במלכותא דארעא שלוקחים אדמות מזמן לזמן מערי הבצורות אשר לשריהם, להזכיר להם יראת האדון, וכן הדבר הזה, שרצה השם שישוב כל קרקע לאשר לו אחזת הארץ ממנו ברוך הוא, וכן כל עבד איש, יצא מתחת ידו ויהיה ברשות בוראו, ואולם מלכי ארץ יעשו כן ליראתם פן ימרדו השרים בהם, והאל ברוך הוא צוה לעמו כן, לזכותם ולהיטיב להם, כי השם יתברך חפץ להיטיב להם בטובו הגדול.
ועוד שמעתי מפי חכמים שיש בענין היובל סוד נפלא, וכי בו נרמז כל ימי עולם ושניו [1]. גם בענין השביעיות שנצטוינו למנות השנים שבע שבע ולא שמנה שמנה, או תשע תשע או פחות מהן, גם בזה אמרו שיש ענין של חכמה גדול וטוב: ידעוהו הם ולא ירצו למסרו לכל אדם, ואף כי נגלה לנו סודם, השגחנו בדבר זה, כי האמנם הקף השביעיות סדור בהרבה ממצותינו, הננו מחזיקין במלאכה ששת ימים ובשביעי נשבת, נעבד האדמה שש שנים ובשביעית נשבת, ואחר שבע שביעיות של שנים גם כן נשבת שנה אחת, וזה היובל שבאנו עליו. והנה חג הפסח שהוא שבעה ימים, וחג הסכות כמו כן שבעה, ואחר השבעה נחג העצרת, וכמו כן נמנה שבע שבתות מפסח עד עצרת ואחר מנין השבעה, נחג חג העצרת, וכמו כן נמצא כריתת ברית שהוא דבר הנעשה לקיום ענין על חשבון שבעה, כמו שכתוב (בראשית כא ל) כי את שבע כבשות תקח מידי. וכן בלעם שהיה חכם, עשה מזבחות שבעה. וכמו כן לשון שבועה שהוא מתרגם קיום. אמרו מן החכמים שהוא נגזר מלשון שבעה. וכן רבים, לא העליתים עתה בפי עטי. ואתה הבן היקיר, תזכה ותחקר ותראה ותרבה הדעת ותבין בדברים. ואנכי כבר השלמתי מלאכתי זאת להעיר רוחך בשאלה.
ואם תשאל למה חייבו זכרונם לברכה למנות שבע שבע מדכתיב וספרת לך, ולא ראינו מעולם שימנה הזב ימי ספרו, ולא הזבה ימי ספירתה, ואף על פי שכתוב בהם (ויקרא טו יג) וספר לו וספרה לה, זולתי שחיבים שיתנו לב על הימים, אבל לא שיתחייבו למנותם בפה ולברך על מנינן? תשובת דבר זה מה שהקדמתי לך בראש ספרי, כי כל ענין התורה תלוי בפרוש המקבל, וכמה כתובים נראין בהפך זה מזה, וכמה קשיות וכמה סתירות יתחדשו על כל מי שלא ידעו, ואשר ידענו על בוריו יראה כי כל דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום ואמת. וכן באתנו הקבלה שצווי "וספרת לך" דיובל צריך מנין בפה, וצווי הספירה הכתוב בזב וזבה אינו אלא השגחה בימים, ומנהגם של ישראל בכל מקום כך הוא, ואף על פי שאינם נביאים בני נביאים הם. וכעין ענין זה מצאנו בתורה בלשון זכירה, דכתיב בענין עמלק זכירה, ועל דבר מרים זכירה וכתיב גם כן זכירה בענין יציאת מצרים, ועל זכירת מצרים באתנו הקבלה לעשותה בפה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ברכות כא א) בברכת אמת ויציב, דאוריתא, ושאר הזכירות, די לנו בהם בזכירת הלב בלבד והשגחתינו על הדברים.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ספרא בהר א ב), שאין חיוב מצות מנין זה עד אחר כבוש וחלוק הארץ. שנאמר (שם כה ג) שש שנים תרע שדך ושש שנים תזמר כרמך. עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר ארצו. ומשגלה שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלה מצוה זו, לפי שבטלו היובלות מאותו זמן ואילך, שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל ישביה. בזמן שכל יושביה עליה דוקא, וגם שלא יהיו מערבים [2] אלא יושבים בתקנתם ובזמן שהיובל נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ, שנאמר יובל היא, כלומר, בכל מקום (קידושין לח ב). ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי. ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים ושדה אחזה, ומקבלין גר תושב.
ונוהגת שביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום מן התורה, ובזמן שאין היובל נוהג אין נוהגין כל אלו, זולתי שמיטת קרקע בשביעית שנוהגת בארץ מדבריהם. וכן שמיטת כספים בשביעית בכל מקום מדבריהם. ושנת השמיטה אי זו היא? הכי אסיקנא במסכת עבודה זרה במימריה דרב הונא בריה דרב יהושע בפרק קמא (ט ב), שהיא שנת שבע עשרה לפרט לדעת רש"י זכרונו לברכה, ושנת שמנה עשרה לדעת רבנו חננאל זכרונו לברכה. וכל ענין שמיטת כספים יתבאר יפה בפרק אחרון דמסכת שביעית [3]. ויתר פרטי כל דיני שביעית שם באותה מסכת הבנויה על זה. וענין מצוה זו שהיא למנות השנים, זכרוהו זכרונם לברכה בספרא ובמקומות אחרים. וכבר כתבתי למעלה, כי זאת המצוה מסורה לבית דין הגדול דהיינו הסנהדרין, שהם הנקראין עיני העדה, ושאינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג.
הערות עריכה
- ^ (עי' רמב"ן ואבן עזרא ויקרא כה ב)
- ^ (עי' ערכין לב ב)
- ^ [הלכות שמיטה פ"י]