ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/שכא
שלא לעשות מלאכה ביום א' של תשרי
עריכהשלא לעשות מלאכה ביום ראשון של חדש תשרי, שנאמר (ויקרא כ"ג, כ"ד-כ"ה) בחדש השביעי באחד לחדש וגו' כל מלאכת עבודה לא תעשו. וחדש השביעי יקרא תשרי, כי הוא שביעי לניסן, שהוא ראש השנה לחדשים. וזה היום של אחד בתשרי אמרו זכרונם לברכה (ר"ה ב א) שנקרא ראש השנה למנות ממנו שנים ושמטים ויובלות, וכן מונין ממנו לנטיעה ולירקות. ובגמרא דמסכת ראש השנה (שם ח יב א) בארו זכרונם לברכה אמרם שהוא ראש השנה לענינים אלה למאי הלכתא. ועוד אמרו שם (טז א), שביום זה נדונין כל בני העולם על מעשיהם. ואמרו על דרך המליצה לבאר שהשגחתו על מעשה כל אחד ואחד (ולא) ועל כל המין דרך כלל, שעוברין כל בני אדם לפניו כבני מרון כלומר, אחד אחד ולא בערבוב.
ומשרשי מצות המועד הזה, שהיה מחסדי האל על ברואיו לפקד אותם ולראות מעשיהם יום אחד בכל שנה ושנה כדי שלא יתרבו העונות כל כך, ויהיה מקום לכפרה, והוא רב חסד מטה כלפי חסד, וכיון שהם מועטים מעביר עליהן. ואם אולי יש בהם עונות שצריכין מרוק נפרע מהן מעט מעט. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה ד א) אוהבו נפרע ממנו מעט מעט. ואם לא יפקדם עד זמן רב יתרבו כל כך עד שיתחייב העולם כמעט כליה חלילה.
נמצא שהיום הנכבד הזה הוא קיומו של עולם, ולכן ראוי לעשות אותו יום טוב ולהיות במנין מועדי השנה היקרים. ומצד שהוא יום הדין לדון כל חי ראוי לעמד בו ביראה ופחד יותר מבכל שאר מועדי השנה. וזהו ענין זכרון תרועה הנזכרים בו, כי התרועה קול שבור, לרמז שישבר כל אחד תקף יצרו הרע ויתנחם על מעשיו הרעים, וכמו שנכתב במצות שופר בארכה בסדר פנחס (מצוה תה) בעזרת השם. וזהו הטעם שלא קבעו זכרונם לברכה, לומר הלל במועד הזה, וכמו שאמרו, שאין ראוי לו לאדם לומר שירה והוא עומד בדין; וכדאמר רבי אבהו בפרק אחרון דראש השנה (דף לב:) אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, מפני מה אין ישראל אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים? וכו' כדאיתא התם.
מדיני השביתה. ביום טוב, כתבתי קצתם כמנהגי פמצות מועד הפסח, ועוד ראוי לכתב כאן מעט מן הענינים הנזכרים במסכת ראש השנה שאמרו שם שארבעה ראשי שנים הן, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, פרוש רגלים כלומר רגל שבו תחלה לרגלים, כן פתרונו בגמרא (שם דא), באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, באחד בתשרי ראש השנה למה שכתבנו למעלה. באחד בשבט ראש השנה לאילנות כדברי בית שמאי, ובית הלל אומרין, בחמשה עשר בו, ושם מתבאר בגמרא, ראשי שנים אלו, לאיזה ענין הם.
ושם אמרו, (טז ב) שארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם צדקה, צעקה, שנוי השם ושנוי מעשה. וענין שנוי השם הוא לפי הדומה, כדי שיחשב האדם כאילו הוא אדם אחר [1], ויכשיר כל דרכיו, ובכל עת שיקרא, יזכר זה ויתן לבו אל הענין. ומה שאמרו שם שלשה ספרים נפתחין בראש השנה אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים, וענין פתיחת הספרים נאמר לפי הדומה על דרך משל בענין השגחתו ברוך הוא עליהם, כדי שיכנסו הדברים באזני השומעים ידברו רבותינו לעולם במרגל בבני אדם. צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, פרש מורי צדיק גמור בכאן שכלו זכאי, וכן רשע גמור בכאן שכלו חיב, ולפיכך נחתם מיד למיתה. אחר שאין לו זכות בעולם שיגן עליו. בינוניים תלויין עד יום הכפורים ואז גמר דין שלהם נחתם. ומה שאמרו שם בסמוך לזה בית שמאי אומרים שלש כתות ליום הדין, כלומר, אחר המות של כל אחד ואחד מבני אדם, שזה קרוי יום הדין כת אחד של צדיקים גמורים, וכת של רשעים, וכת של בינוניים, בכאן פירשו צדיק גמור ורשע גמור בדינם. ובזה הפירוש, תסתלק קושיא גדולה מן הענין, אם תזכה, בני, תרגיש בה ויניח לך עמלי זה.
ומה שאמרו שם, שהצדיק גמור בדנו נחתם לאלתר לחיי העולם הבא, אל תחשב, שחיי העולם הבא דבר השוה לכל צדיק, כי יש באותם החיים, מעלות אין מספר, וכל צדיק וצדיק עולה בהן עד מקום הראוי לו לפי שכרו [2]. ויתר פרטי ענינים אלה, שם בראש השנה, פרק ראשון [3].
ונוהג אסור מלאכה ביום זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה מלאכה שלא לצרך אוכל נפש חייב מלקות, כמו שכתבנו בשאר ימי המועדים.