ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/צה

<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · צה · >>

מצות בנין בית הבחירה

לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר ועשו לי מקדש. וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשלחן והמזבח וכל שאר הכלים כולם.

משרשי מצוה זו, מה שתראה בסוף דברי. ואכן מיראתי להתקרב אל משכן ה', כי ידעתי כל הקרב הקרב אם לא יתקדש למדי לא יראה הבית וחי. גם הכהנים הניגשים לעבודה יתקדשו בבואם אל הקדש לפנים, והלוים אחר הטהרו וינף אהרן אותם תנופה טרם יתנו קולם בהיכל ה'. אמרתי גם אני אגיד עצתי, ואערך התנצלותי נגד זקני, וארחץ בנקיון כפי טרם אעלה בית ה'.

ידוע הדבר ומפרוסם בינינו העם מקבלי המצות כי שבעים פנים לתורה, ובכל אחד מהן שרשים גדולים ורבים, ולכל שרש ושרש ענפים, כל אחד ישא אשכול גדול של פירות נחמדים להשכיל לבות, יום יום יוציאו פרח לשוקדים עליהם, פרחי חכמה ושכל טוב, כל עיניים מאירות ורחבה ונסבה(?) עמק חכמתה עד שאין כח באדם להשיג תכליתה. כמו שהעיד המלך החכם (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ועם כל זה אין להרפות ידי העוסק בה, כי אם מעט ואם הרבה ממנה יאכל - כולה מתוקה, ואם יש כמה אשר מפרי עץ הגן לא תשיג ידם לקחת -- יקחו להם עליהן לתרופה. ואנכי, עם דעתי גדול ערכה ורוב עמקה, וכי פליאה ממני נשגבה, פערתי פי לדבר בה ואסמוך במה שלמדוני רבותי^[1] לגרס איניש ואף על גב דלא ידע מאי קאמר שנאמר (תהלים קיט כ) גרסה נפשי לתאבה.

דע בני, כי כל אשר יגיע אצל השם בעשות בני אדם כל מצותיו איננו רק שחפץ השם להיטיב לנו, ובהיות האדם מוכשר ומוכן בעשיית אותן מצות לקבל הטובה -- אז ייטיב אליו השם. ועל כן הודיעם דרך טוב להיותם טובים, והיא דרך התורה, כי בה יהיה האדם טוב. נמצא שכל המקיים (המקבל) מצותיו השלים חפצו באשר הוא ראוי אז לקבל טובתו, וכל שאינו מכין עצמו לכך, רעתו רבה, שיודע חפץ השם בזה, והוא יעשה מעשיו כנגד חפצו. ופרשה אחת נכתבה בתורה להודיענו עיקר זה לבד, והוא מה שכתוב בסדר והיה עקב (דברים י', י"ב-י"ג) "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו'" עד "לטוב לך". כלומר איננו שואל מעמך דבר בעשותך מצותיו רק שרצה בטובו הגדול להיטיב לך. וכמו שכתוב אחריו "הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה" -- כלומר ואינו צריך למצותיך רק מאהבתו אותך לזכותך.

ויש בעושי המצות ישימו מגמת פניהם אל הטובה המעותדת אליהם בעשיתן לבד, כי ידעו שבסבתן תנוח עליהם הברכה והטוב, ואל הכונה ההיא יתעסקו בהן לעולם, ואלה חלקם בחיים וזוכים לעדן גן אלהים, ואולם לא הגיעו אל תכלית הכונה הטובה. אבל יש אשר זכו ונתן להם השם יתברך לב לדעת ולהכיר במדותיו המעולות, ומתוך הכרתם יתקשרו מורשי לבבם באהבתו קשר חזק ואמיץ עד שישימו כל כונת הכנת גופם כדי להשלים חפץ השם יתברך לרוב חשקם אותו, ואל התועלת המעותדת להם בעסק ההוא לא ישיתו לב, והיא המעלה הגדולה שעלו אליה האבות הקדושים השלשה והרבה מבניהם אחריהם, זכר כולם לברכה, וזאת היא המדרגה העליונה שאפשר לבן אדם לעלות.

ומעתה בהיות הנחת דעתנו על זה בענין מצותיו ברוך הוא, תחייב אותנו לאמר כי בנין בית לשם יתברך לעשותנו בה תפילות וקרבנות אליו -- הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה, לא מהיותו צריך לשבת בית אנשים ולבוא בצל קורתם, ואם ארזי לבנון יבנוהו או ברותים, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו וברוחו יעמדו, אף כי הבית אשר בנו בני האדם צריך לכבודו חלילה, הלא ידועים הדברים וברורים שהכל להכשר גופותנו, כי הגופות יכשרו על ידי הפעולות וברבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן -- מחשבות הלב מטהרות מתלבנות מזדקקות, והשם חפץ בטובתן של בריות כמו שאמרנו. ועל כן צונו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם [לבבנו] אליו בו, והוא ברוך הוא בחר אותו המקום והכינו אל הטובה לבני אדם. אולי מהיותו אמצעות העולם בכוון, והאמצעות נבחר מן הקצוות, או מן הטעם שיהיה ברוך הוא היודע. ומתוך הכשר המעשה וטהרת המחשבה שיהיה לנו שם יעלה שכלנו אל הדבקות עם השכל העליוני.

ועל דרך הפשט על הצד הזה נפרש שריית השכינה במקום ההוא, ואף על פי שהאמת כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה כח א) קדושתן עליהם אפילו כשהן שוממין, שמשמע בזה שאין כל סבת שריית השכינה שם מצד העובדים -- אפשר לומר כי אותו המקום בחרו האל לברך בני אדם אשר ברא ממנו כמו שאמרנו, וכמו שהיה חפצו לשלוח לבני אדם נביא להורותם דרך ילכו בה ויזכו לקיים נפשותם, כמו כן חפץ בחסדיו הגדולים לקבוע להם מקום בארץ שיהיה נכון אל טובת הבריות וזכותם, וכל זה מחסדיו על בריותיו. ומכל מקום, לעולם תתרבה שם הברכה והקדושה לפי הפעולות הטובות שיעשו שם בני אדם, ואז עם הפעולות הטובות יפתחו מעינות הטוב כנגדו, כי באמת אינה דומה קדושת המקום בחורבנו לקדושתו בישובו.

והנחת הטעם הזה בענין הבית תחייב אותנו גם כן לסמוך אל הטעם הזה בעצמו לפי הפשט ענין הקרבנות ושבט עובדו וכלים יקרים ידועים. הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש, לא יטהר לבו יפה בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכותל חטאתי לא אוסיף עוד, אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים -- מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רוע החטא וימנע ממנו פעם אחרת.

וכעין זה הטעם מצאתי להרמב"ן זכרונו לברכה על צד הפשט שכתב (ויקרא א, ט) בשם אחרים, וזה לשונו, כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם יתברך כי כאשר יחטא יביא קרבן ויסמך עליו ידיו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, וכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהים בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפוך דמו וישרף גופו, לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן, שיהיה דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו; והמנות -- להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו; וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה הדברים מתקבלין מושכין הלב כדברי הגדה (שבת פז א), עד כאן. והאריך הוא עוד בענין, וכתב, ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם וכו', כמו שכתב בפרושיו פרשת ויקרא.

ועוד נוסיף דברים על צד הפשט, ונאמר כי מזה השורש צונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב בני אדם חומד מהם כמו הבשר והיין והפת כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהם, ולעני חייב להביא ממעט קמחו אשר עיניו ולבו עליו כל היום. ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם לא יתחלקו, רק שבזה נתן השכל ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו. ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כמוהו ולהביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו כליל יהיה לא יזכר ולא יפקד תחת גופו, כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קיימת לעולם, וגם לגוף השתוף עמה יש קיום בתחיה בסבתה בלכתו בעצתה, כלומר שישמור מן החטא. ובקבעו בנפשו ציור זה, יזהר מן החטא הרבה. והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכפר אליו שגגתו. אבל הזדונות לא יספיק לכפרם דמיון זה, כי החוטא במזיד לא יוכח בדמיונות ודברים, כי אם שבט לגו כסילים (משלי כו ג).

ואל יקשה עליך בהנחת טעם זה איך נביא קרבן נדבה לעולם -- כי טעמנו זה יסבול גם הנדבות; שאחר שאמרנו שהקרבן דמיון להשפלת הגופות ולעילוי הנפשות, אף בלא חטא ידוע, ימצא בו המקריב תועלת לקחת המוסר.

ובקרבן עזאזל שנשלח חי אל מקום החורבן והכליון נאמר בפשט הענין לבל ידמה החוטא הגמור שאחר שתקבל נפשו עונש על חטאים, התשוב לעמוד במקום הטובים או תהיה לה השארות וטובה קצת ואפילו תהיה כירבעם בן נבט וחבריו, כמו שהוא רואה כל השנה כולה שיש לגוף הבהמה שהוא לדמיון גוף החוטא השארות קצת בית השם יתברך באפר שנשאר שם בעת השרפה לא יוציאוהו מן הבית עד אחר זמן הרבה. על כן בשעיר החי הנושא כל העונות יראו רמז כי החוטא שעונותיו מרובים כמו האפקורוסין ושכפרו בתורה ובתחית המתים וכל המצרים לישראל בכלל -- לא יראו בטובה לעולם ותולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, כמעשה השעיר בנשאו ריבוי עונות כל ישראל ישלך לגמרי אל ארץ גזרה, לא ימצא בבית ה' לא לשחיטה ולא לזריקה, זכרו יאבד מני ארץ. וזהו שאמרו זכרונם לברכה^[2] כי בשעה שישראל מרוצין, לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים, להודיען דמיון החוטא הגמור כי כן יאבד מהרה ויהיה כלה כליון גמור, למען ילמדו ויקחו מוסר וייטיבו דרכיהם. וזהו הסימן הטוב להם, שאין מלמד מוסר אלא האוהב, כמו שכתוב (משלי יג כד) ואוהבו שחרו מוסר.

ובענין חילוק הקרבנות בשחיטתן ובמתנות הדם ובחלק הכהנים ויתר פרטיה רבים -- אם נאמר לפי הפשט שהיה כן להיות מחשבת העובד מכוונת אל העבודה הרבה, כי החילוקין יכריחו כיוון המחשבה בדבר -- לא נעלה בידינו רק דברי נערות. וכלל הדברים כי גם בפשטים לא נמצא ידינו ורגלינו בלתי סעד המקובלים, ואליהם נכרע אפים ויפתחו לנו בכל אלה העיניים.

ואולם אין לקרותנו מכת הכסילים בהוציאנו כל רוחנו בדברים, כי בפסולת רב מעט אוכל נמצא לעתים. גם כי ראינו לרבותינו זכרונם לברכה כיוצא בדברינו אומרים, שאמרו בקרבן סוטה (סוטה יד א) היא עשתה מעשה בהמה לפיכך תקריב שעורים. ובקרבן מצורע ^[3], הוא עשה מעשה פטיט יקריב צפרים . ובדומה לזה אמרו זכרונם לברכה בענין הנדה (נדה לא א), מפני מה אמרה תורה לישב שבעה נקיים? שתהא חביבה עליו ביותר. ובאמת שאין כל זה לדעתם תכלית הכונה בדברים רק להודיע כי ענין המצוה יסבול הרבה רמזים מלבד עיקרים גדולים וחזקים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים קיב ב) שקודם שנבנה הבית בירושלים היו מקריבין קרבנות בשאר מקומות, אבל משנבנה הבית נאסרו כל המקומות לבנות בם בית לשם ולהקריב שם, שנאמר (תהלים קלב יד) זאת מנוחתי עדי עד.

ואלו הם הדברים שהם עיקר בבנין הבית: עושין בו קדש, וקדש קדשים, ויהיה לפני הקדש מקום אחר והוא הנקרא אולם, ושלשתן נקראין היכל ^[4] ועושין מחיצה אחת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר, וכל המקף במחיצה זו שהיא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה, והכל נקרא מקדש. ועושין במקדש הכלים הכתובים בתורה שצריכים שם. ומה שאמרו (זבחים פח א) שכל כלי הקדש שנקבו או נסדקו שמיד מתיכין אותן ועושין אותן חדשים, וסכין שנשמט מקתו או נפגם אין מתקנין אותו אלא גונזין אותו מיד, שאין עניות במקום עשירות. ועושין בתוך העזרה גבולין - עד כאן לישראל, עד כאן לכהנים, ובונין סמוך לה בתים להשתמש בהם כל צרכי המקדש, וכל אחת נקראת לשכה. ויתר פרטיה, כגון בנין הבית כיצד, ותבניתו וכל מדותיו, ובנין המזבח ומשפטיו -- מבוארים במסכת מדות. וכן תבנית המנורה והשלחן ומזבח הזהב ומקומם בהיכל, בגמרא מנחות (כח א , צז א) ויומא (דף לג:).

ונוהגת מצוה זו בזמן שרוב ישראל על אדמתן. וזו מן המצות שאינן מוטלות על היחיד כי אם על הצבור כולן, כשיבנה הבית במהרה בימינו יתקיים מצות עשה.

הערות

1. (ע"ז יט א)
2. (ירושלמי יומא פ"ו ה"ג)
3. (ויקרא רבה פט"ז) (ערכין טז ב)
4. (משנה, מדות ד, ו)