ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שג
שלא לאכול מתבואה חדשה קודם כלות יום שישה עשר בניסן, שנאמר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה" (ויקרא כג, יד).
משרשי המצוה לפי שעיקר מחייתן של בריות היא בתבואות ועל כן ראוי להקריב מהן קורבן לשם אשר נתנה, טרם יהנו מהן בריותיו. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לה.) בדומה לזה: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, וכל זה להכשיר עצמנו שנהיה ראויין לקבל מטובו, וכמו שכתבתי בספר זה פעמים רבות. וביום שישה עשר בניסן היינו מקריבין בזמן הבית קורבן העומר מתבואה חדשה מן השעורים, כי היא התבואה המבכרת יותר מן החיטים, והיא מתרת כל התבואות.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות ע.) שחמש תבואות לבד הן, שהן בכלל איסור החדש והן: חיטה, ושעורה, וכסמת, שבלת שועל, ושיפון. ובזמן הבית, משקרב העומר ביום שישה עשר בניסן, היה מותר החדש בירושלים. ומקומות הרחוקים מותרין אחר חצות, לפי שאין בית דין מתעצלין בו עד אחר חצות ועל כן היה מותר להם בכל מקום לסמוך על חזקה זו. והיום בעוונותינו שאין מקדש – אסור מן התורה כל היום. ובמקומות שעושין שני ימים טובים – אסור כל יום שבעה עשר עד לערב, מדרבנן. ויתר פרטיה במנחות פרק עשירי ובמקומות [משבועות] משביעית ומעשרות וחלה.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, בזכרים ונקבות. ומי שעבר על זה, ואכל כזית מפת חדש קודם יום הקרבת העומר – חייב מלקות.
קישורים עריכה
קיצור דרך: tryg/mcwa/303