ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קסו
לטמא היולדת. כלומר האישה כשתלד, שתהיה טמאה לבעלה וכל שכן לטהרות, שבעה ימים כשתלד זכר ושבועיים כשתלד נקבה, שנאמר "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו', ואם נקבה תלד וטמאה שבועים וגו'" (ויקרא י"ב, ב'-ה').
משרשי המצוה הקדמה אין ספק כי חוליי בני אדם יבואו או מפני מותר שבגוף או מפני חסרון או מצד הפסד שיקבל מאיזו סיבה שתהיה, כי באמת כל זמן שהטבע ישר בתכלית הישר ולא קבל הפסד דבר, לא יחלה הגוף. וחטא בני אדם יביאם להעדיף או להחסיר במה שצריך לטבעם ויחלו. וכבר אמרנו באזהרת טריפה (מצוה עג) ואיסורי מאכלות (מצוה קמז, מצוה קמח) כי האל ברוך הוא ריחק עמו אשר בחר מכל הדברים המזיקים את הגוף בעבור היותו כלי לנפש היודעת יוצרה. וכמו כן מן השורש הזה הרחיקנו מן היולדת ומן הנידה והזבה ימים מספר, עד שיתנקו מאותו המותר שבהן שהוא דבר רע ומחליא. וכמו שאמרנו כי כל מותר משורש מחלה הוא.
על כן אמרו זכרונם לברכה שאין אישה רואה דם שלא יהו ראשה ואבריה כבדים עליה. ואין ספק כי באותו המותר מחלה להן ולכל הקרב בהן שום קרבה, וכל שכן בתשמיש המטה שהוא תכלית הקרבה החומרית. וגם הולד הנולד בעוד שאותו המותר מתגבר עליה, מעתד לחלאים רעים. ומן השורש הזה שאמרנו מצד המותר, ציותה התורה להיות טמאה. מהזכר שבעה ומן הנקבה שבועיים, שאין ספק כי מותרי היולדת נקבה גדולים מן היולדת זכר, לפי שהריון הזכר יורה חום בנקבה. וכמו שאמרו זכרונם לברכה (נדה כה, ב) "אשה כי תזריע וילדה זכר", אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. וידוע כי החולי החם מותריו הם מעטים וימהר פעולתו לעולם, דבר מושכל הוא ועל כן יספיק לנו בהריון הזכר ניקיון של שבעה ימים. והריון הנקבה תורה על קרירות טבע הנקבה ובקרירות ירבו המותרות, ולכן תצטרך שבועיים לניקיון גופה. וכן מצאתי העניין אחרי כתבי זה להרמב"ן זכרונו לברכה (פירוש ויקרא יב ד) וזה לשונו: בעבור כי טבע הנקבה קר ולח, והליחה ברחם האם רבה מאוד וקרה ועל כן ילדה נקבה, ולפיכך היא צריכה ניקיון גדול מפני ריבוי הלחות והדם המעפש שבהן ומפני קרירותן. בידוע כי החלאים הקרים צריכים בניקיונם אריכות זמן יותר מן החמים. עד כאן.
ובדומה לזה יהיה העניין גם כן בנידה וזבה. כי הנידה תטהר לשבעת ימים ואפילו שופעת כל שבעה, ובלבד שתפסק בשביעי מבעוד יום מדין תורה. והזבה צריכה שבעה נקיים לפי שהזיבה תורה על רוב מותרי האישה, וזהו המשך הרקת דמים ימים רבים אחר ימים הנהוגים ברוב הנשים. ואפשר לנו לומר שחולי הרקת הדמים מחודש לחודש היה כדי שלא תזוח דעתן הקלה עליהן או כדי להרחיק קרבתן קצת מן האדם שלא יהא רץ אחריהן כל הימים, כי יתגנו בעיניו קצת בדבר הלכלוך ההוא שידע בהן ולא ישגה תמיד באהבתן. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו בנידה (דף לא:) על צד הפשט. רצוני לומר שכיוונו לגלות אחד מן התועלות הגדולות שיש במצוות מלבד רוב עיקריה הגדולים והחזקים. וכתבו שיש תועלת בהרחקת האישה קצת זמן כדי שתתחבב על בעלה יותר בזמן המוכשר, ולא יקוצו זה מזה לרוב התמדת הקרבתן ויתנו עיניהם בגופים אחרים, וכמו שיעשו רוב האומות שאינם גדורים בגדרינו החמורים. וכמו כן יספיק טעם זה על צד הפשט ביולדת שלא תתנוול בה מיד, ושמא תתגנה בעיניו ויקוץ בה כמו שאמרנו בנידה.
מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (נידה סו.) שכל היולדות טמאות ואף על פי שלא ראו דם, שאי אפשר לפתיחת הרחם בלא דם. ואחד היולדת חי או מת ואפילו נפל, והוא שתגמר צורתו, טמאה טומאת לידה. ואפילו הפילה שליא או שפיר מלא דם, הרי זו חוששת ללידה, דקימא לן אין שליא בלא ולד. ואף על פי שאין מוצאים עכשיו הולד בשליא, חוששין שמא נמוק בתוכו, ותשב מספק ימי טומאה של נקבה שהם שבועיים, וימי טוהר של זכר שהם שלושים ושלושה יום ולא יותר, דמספק אזלינן הכא והכא להחמיר. וזה שאנו אומרים שצריכה לחוש לולד, דוקא שעבר עליה ארבעים יום משנתעברה. אבל לא עברו עליה ארבעים יום, אינה חוששת ללידה, ואפילו ביום ארבעים ממש, שיום ארבעים כלפני ארבעים הוא חשוב. ומכל מקום אף על פי שאינה חוששת ללידה, כלומר ולא יהיו לה ימי טוהר כמו ביולדת, חוששת היא מכל מקום לטומאת דם. ואף על פי שילדה לידה יבשה, כלומר שלא ראתה דם כלל, אני אומר מכיון שילדה אי אפשר לפתיחת הרחם בלא דם ושמא היה מועט ונאבד.
וכל אישה שיש לה ימי לידה לטומאה, יש לה ימי טוהר מדין תורה, וימי הטוהר הם שלושים ושלושה לזכר וששים וששה לנקבה. והעניין הוא כן דין תורה, שהאישה אחר שילדה, מונה שבעה ימים מיום שילדה. ובין שילדה מתחילת הלילה או בחצי היום או אפילו סמוך לשקיעת החמה, מונה אותו היום של לידה יום אחד ומשלים עליו שישה ימים. ובין רואה קצת ימים מן השבעה או כל השבעה, לערב של שביעי שהוא ליל שמיני טובלת וטהורה לבעלה. ואפילו שופעת דם באותו ליל שמיני, טובלת וטהורה לבעלה. שהתורה התירה כל הדמים שתראה היולדת אחר שבעה ימים לזכר בתוך שלושים ושלושה יום, ואחר ארבעה עשר לנקבה בתוך ששים וששה יום. ועל זה אמרו זכרונם לברכה (דף לה:) כי מעיין אחד הוא והתורה טהרתו והתורה טמאתו. כלומר שדמי הנידה שטמאה התורה ודמי הטוהר שטהרה התורה, ממקום אחד הוא והוא מן המקור שהוא מקום טומאה יוצאות שניהן, אלא שהתורה תתלה העניין בזמן, ותטמא הדם היוצא ממנה בזמן אחד ותטהר בזמן השני. וברוך היודע כל החכמה כי הכל עשה בטעם נכון ומחיב, והוא ברוך הוא ידע שעד אותו הזמן הדמים מזיקין ומשם ואילך לא יזיקו.
ועכשיו נהגו כל ישראל וגדרו עצמן לנהוג טומאה בדמי טוהר כמו בדמי טומאה. וכלל העניין שאין האישה עכשיו עולה מטומאתה לעולם עד שתעמוד שבעה ימים שלמים נקיים מכל דם ותתחיל למנותן מבערב. זהו כלל גדול ועד היום נוהגים כן בכל מקומות ישראל הכשרים, ובזה יוצאות כמה ספקות. ודיני הספקות המתחדשות לפעמים על היולדת, כגון אם תתחייב לישב על טומאת זכר או על טומאת נקבה, שפעמים תצטרך מתוך הספק לישב לזכר ולנקבה וגם לנידה. ודין המפלת מין בהמה וחיה ועוף מה דינה, והמפלת כמין יבחושין, כמין שערות. והמפלת דמות אדם שיש לו כנפים של בשר, וכן המפלת דמות אדם בעין אחת וירך אחת. והמפלת זכר וסנדל עמו, והוא הבריה שאינה נכרת אם זכר או נקבה. ודין האישה שיוצאת מלאה ובאה ריקנית והיא טועה בחשבונה. ויתר רוב פרטים בענייני טומאתה, הכל במסכת נידה. ועניין דיני קרבנות מפוזרין בהרבה מסכתות, ומהן הרבה בזבחים וערכין וכריתות וקנין ונגעים.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן לעניין שהיולדות טמאות. והעובר עליה במזיד בתוך הזמן המוגבל לאיסור, או אפילו אחר זמן המוגבל כל זמן שלא טבלה, ביטל עשה זה וגם עבר על לאו כמו בנידה. וכעניין שכתוב "כימי נדת דותה תטמא" (ויקרא יב, ב) וחייב כרת. בשוגג חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית.
קישורים עריכה
קיצור דרך: tryg/mcwa/166