ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קו
לרחוץ הידים ורגלים בכל עת היכנס להיכל (עי' תוס' יומא ה ב בד"ה להביא) והבא לעבוד עבודה, וזאת היא מצות קדוש ידים ורגלים, שנאמר "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. בבואם אל אהל מועד וגו' או בגשתם אל המזבח וגו'" (שמות ל', י"ט-כ').
משרשי המצוה. היסוד הקבוע שאמרנו להגדיל כבוד הבית וכל המלאכות הנעשות שם, על כן ראוי לנקות הידים שהן העושות במלאכה בכל עת יגעו הכהנים בעניני הבית. ומזה השרש אמרו זכרונם לברכה (זבחים יט:) שאין הכהן צריך לקדש ידיו בין עבודה לעבודה אלא פעם אחת בבקר, ועובד כל היום וכל הלילה, והוא שלא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו. נראה מכל זה שאין הכונה ברחיצה מתחלה אלא להגדלת כבוד הבית שאפילו היה טהור ונקי בתחלת בואו שם צריך לרחוץ. ומשהתחיל בעבודה, אין צריך עוד לרחיצה בין עבודה לעבודה זולתי ביום הכפורים לרוב חמרו של יום, לפי שכל עסק עבודת הבית אנו מחזיקין ורואין בלבנו טהור, נקי וקדוש.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (דף כ:) שהיוצא חוץ לחומת העזרה טעון קדוש ידים, ואם קדש ידיו היום צריך לחזור ולקדש למחר, אף על פי שלא ישן כל הלילה, שהידים נפסלות בלינה. ושמצוה לכתחלה לרחוץ בשחרית פניו ידיו ורגליו, ושמצוה לקדש במי הכיור (דף כב:) ואם קדש מאחד מכלי שרת כשר דיעבד, אבל לא מכלי חול אפילו דיעבד. ושאין מכניסין ידיהן לתוכו אלא שופכין ממנו על ידיהם, וגם זה דרך כבוד, ואין אנו מצריכין כן בענין נטילת ידים בחולין ליטול מן הכלי ולא בתוכו, שאף על פי שאנו מצריכין כלי לנטילת חולין, ויסוד הדבר הוא מפני שמצאנו כלי לנטילה בקודש, מכל מקום בקדושה הוא דמעט רחמנא ממנו ולא בתוכו, אבל בחולין אין לנו מעוט. ואף על פי שנטילת החולין משום סרך הקדשים היא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (חולין קכ.) משום סרך תרומה, מכל מקום אין לנו להשוותם לגמרי בכל דיניהם, ודי לנו לחייב בנטילה ובכלי בחולין משום סרך זה, ולהניח מעוטו דממנו שנאמר בו במקומו. ואפילו בתרומה עצמה נטילת ידים בה מדרבנן הוא, כי מן התורה לא נמצא טהרה רק בכל הגוף בבת אחת. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם) שהנטילה מדכתיב "וידיו לא שטף וגו'" (ויקרא טו, יא), אסמכתא בעלמא הוא, כן כתוב בספר המצוות של הרמב"ן זכרונו לברכה (שורש א' בד"ה בתשובה השנית).
וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים כא:) כמה מים צריך להיות בכיור אין פחות משיעור מים הראויין לנטילת ארבעה אנשים, שנאמר "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם", והיו אהרן אלעזר ואיתמר ופנחס עמהם. וכל מים כשרין לקידוש, בין מי מעין או מי מקוה, ונפסלין בלינה. וכיצד מצות קדוש (זבחים יט:), מניח ידו הימנית על רגלו הימנית, וידו השמאלית על רגלו השמאלית, ורוחץ עומד ולא יושב, לפי שמכלל העבודה הוא קידוש ידים ורגלים, וכל עבודות המקדש מעומד הן, שנאמר "לעמד לשרת" (דברים יח, ה), וכל זה למעלת הבית. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שני מזבחים.
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה בלבד. והעובר עליה ולא קדש ידיו ורגליו שחרית, או שיצא מן המקדש והסיח דעתו וחזר ועבד בלא קידוש -- חייב מיתה בידי שמים, ועבודתו פסולה, בין כהן גדול או הדיוט.
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/106