ועתה אשים פני לבאר החסרים, ואחר כך הנחים, ואחר כך הכפולים בקצור.
בביאור גזרת חסרי פ"א כמו נגשׁ
א
עריכהבנין הקל, העבר הבינוני והפעול בא בשלמות; וגם המקור על הרוב, כמו "לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" (אסתר ו יג), "הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ" (בראשית יב ט).
וכן הצווי על הרוב בא בשלמות, כמו "נְצֹר בְּנִי" (משלי ו כ), "וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ" (משלי יז יד). וכן "נִדְרוּ וְשַׁלְּמוּ לַייָ אֱלֹהֵיכֶם" (תהלים עו יב), "נִפְלוּ עָלֵינוּ" (הושע י ח). ויש שרשים מעטים שתחסר הנו"ן במקור ויבא תמורתה תי"ו נוספת בסוף, והם נגשׁ, נגע, נטע, נפח, וכמעט אין עוד, כמו "בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ" (במדבר ח יט), "וְלֹא יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ" (ש"ב יד י), "עֵת לָטַעַת" (קהלת ג ב), "לָפַחַת עָלָיו" (יחזקאל כב כ). אך דע כי לא יבאו כן רק עם בכל"ם, אבל זולת בכל"ם לא יבאו בחסרון נו"ן ובתוספת תי"ו בסוף לעולם. וכן בצווי תחסר הנו"ן בקצת אלה, כמו "גֶּשׁ הָלְאָה" (בראשית יט ט), "וְגַע אֶל עַצְמוֹ" (איוב ב ה), "וּפְחִי בַּהֲרוּגִים" (יחזקאל לז ט), ומן נָשַׁל – "שַׁל נְעָלֶיךָ". אבל מן נָטַע לא נאמר טַע.
ב
עריכהאמנם העתיד על הרוב יבא בחסרון נו"ן ודגש בעי"ן-הפעל להורות עליה, כמו אֶגַּשׁ, יִגַּשׁ, וכולם בפתח, או בחולם, כמו אֶפֹּל, יִפֹּל. ונמצאים מעטים באים בשלמות, כמו "וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ" (תהלים קה מה), "הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם" (ירמיהו ג ה). אך כשהעי"ן גרונית יבא תמיד כשלמים, כמו "לֹא תִּנְאָף" (שמות כ יב), "וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (משלי ט יז), "הֲיִנְהַק פֶּרֶא" (איוב ו ה). זולתי מעטים יבאו באותיות אית"ן בצירי תמורת הנו"ן, כמו "מִי יֵחַת עָלֵינוּ" (ירמיהו כא יג), "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר" (רות א יט) – שרשם נָחַת, נָהַם.
ג
עריכהבנין נִפְעַל אכלול אותו בתוך פִּעֵל הדגוש.
בנין פִּעֵל ופֻּעַל מחסרי פ"א נו"ן. דע כי בעבור ששני הבנינים האלו הם תמיד דגושי העי"ן כמו שידעת, לפיכך יבא בגזרה זו בשלמות. כי אין דרך לחסר הנו"ן ולשום דגש בעי"ן תמורתו, כי כבר היא דגושה, ולא יתכנו שני דגשים באות אחת, גם לא יתכן שדגש אחד מורה על שני דברים, ולכן יבאו לעולם בשלמות.
ד
עריכהודע כי אין הפרש בזו הגזרה בין העוברים מבנין נִפְעַל ובין העוברים מבנין פִּעֵל, כי אלו ואלו דגושי העי"ן, בנִפְעַל לחסרון נו"ן השרש, ובפִּעֵל לסימן הבנין, כמו "וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל" (איוב לד יט) הוא עבר נִפְעַל, "נִכַּר אֹתוֹ אֱלֹהִים" (ש"א כג ז) הוא עבר מבנין פִּעֵל, וכן תכיר בכל מקום לפי כוונת הענין איזהו נִפְעַל או פִּעֵל.
ה
עריכהבנין הִפְעִיל והָפְעַל מחסרי פ"א נו"ן, שניהם שוים בנקודתם לשלמים, רק שתחסר נו"ן השרש ובא דגש בעי"ן-הפעל במקומה בכל הבנין. העבר: הִגִּישׁ, הראוי הִנְגִּישׁ. וכן הבינוני: מַגִּישׁ, הפעול: מֻגַּשׁ, המקור והצווי: הַגֵּשׁ בצירי, הַגִּישׁוּ, הַגִּישִׁי בחירק. וכן עם בכל"ם בחירק: בְּהַגִּישׁ, כְּהַגִּישׁ וכולי. האית"ן: אַגִּישׁ, יַגִּישׁ.
בנין הָפְעַל, כלו הה"א (בקמץ-חטוף) [בקבוץ], כי יותר נכר הדגש אחר הקבוץ מאחר החטף-קמץ. העבר: הֻגַּשׁ, הֻגַּשְׁתָּ וכולי. ואין בו בינוני ופעול וצווי. המקור: הֻגֵּשׁ, כמו "הֻגֵּד הֻגַּד לִי" (רות ב יא). ועם בכל"ם לא נמצא. והעתיד: אֶגַּשׁ, יִגַּשׁ וכולי.
ו
עריכהבנין הִתְפַּעֵל, גם הוא יבא בשלמות מפני הטעם שכתבתי בבנין פִּעֵל.
ודע כי יש שרשים שפ"איהם יו"ד ובאים על דרך חסרי פ"א נו"ן, וקראו להם חסרי פ"א יו"ד, ולא נחי פ"א יו"ד. אבל אומר אני כי אין זה רק כאשר עי"ן-הפעל צרי, כמו יצב, יצג, יצק, יצע, יצר, יצת; תאמר "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לב ח), "אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר" (בראשית לג טו), "כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנֹזְלִים" (ישעיהו מד ג), "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ" (תהלים קלט ח), "בְּטֶרֶם אֶצָּורְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ" (ירמיהו א ה), "וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן" (איכה ד יא), בכלם הצד"י דגושה במקום יו"ד פ"א-הפעל. ושרש יָצָא יוצא מן הכלל. ולכן אומר אני, "כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה" (איוב א ה), וכן "לֹא הִנִּיחַ אָדָם" (תהלים קה יד), שהם דגושים, שרשם נָקַף, נָנַח, ולא יָקַף, יָנַח. ועוד אדבר מזה בנחי פ"א יו"ד (לקמן עיקר ו סימן ה-ו).
ז
עריכהויש שרש אחד שפ"א-הפעל שלו למ"ד, ובא המקור והצווי והעתיד על הרוב על דרך חסרי פ"א נו"ן, והוא שרש לָקַח; תאמר ממנו המקור קַחַת, בְּקַחַת, לָקַחַת, והצווי: קַח, קְחוּ, קְחִי וכולי. ובעתיד יבא בדגש, כמו אֶקַּח, יִקַּח, תִּקַּח – הדגש במקום למ"ד פ"א-הפעל. ולא נמצא למ"ד אחרת שתחסר זולתי זאת, וזה מפני רוב השתמשם בזה השרש. ואפילו הדגש הפילו לפעמים, ואין זה רק כשעי"ן-הפעל בשוא, כמו "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ" (במדבר יט ב), "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם" (בראשית יח ה), בשניהם הקו"ף רפויה; כמו שמשרש נָסַע נאמר "וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ" (במדבר לג), "וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו" (בראשית נ יג), הסמ"ך והשׂי"ן רפוים, מפני רוב השתמשם בם. ויש אומרים כי ללשון לקיחה שני שרשים: לָקַח ונָקַח, ויבאו העוברים והבינוניים מן לָקַח והעתידים מן נָקַח; כמו שיש גם כן בלשון הליכה שני שרשים: הלך וילך, העוברים והבינונים באים מן הָלַךְ והעתידים מן יָלַךְ, כמו אֵלֵךְ, יֵלֵךְ וכולי. והראשון יותר נכון.